Tuesday, September 19, 2017

Isaac’s Shofar

“Happy are the people that knows the shofar’s sound, they walk in God’s light.”
What does it mean to “know the shofar’s sound? How can we walk in God’s light? What is a worthy life?  These are among the questions we face today.
In rabbinic literature, the sounds of the shofar and today’s Torah reading are connected to each other in two, nearly opposite ways.  The best known connection is that of Abraham:
 Abraham said: “Yesterday, you told me that ‘Isaac will be your seed.’ Now you are telling me ‘Sacrifice him on one of the mountains.’  I conquered my natural desires and did what You said.  Now, when Isaac’s descendants sin or get into trouble, I want you to remember the binding of Isaac, forgive their sins and save them from trouble.” 
God replied: “You have said your piece and now I will say mine. In the future, when Isaac’s descendants sin, I will judge them on Rosh Hashanah, unless they ask that I credit them by remembering the binding of Isaac when they blow on the shofar.”  (Midrash Tanhuma)
This midrash emphasizes the strength of Abraham who conquered his desires and knows how to negotiate with God in order to get a good “deal” for his descendents.  It corresponds to the “tekiah” sound of the shofar  - long and steady - symbolizing the hope inherent in repentance and all new beginnings.
The less well-know connection between the shofar and this morning’s reading is from Sarah’s side.  Although she does not appear actively in the story, Sarah is very involved in the Binding of Isaac:
Know that this is true.  When Isaac returned to his mother, she asked him where he had been.  He replied, “Father took me up mountains and down valleys.  Up on one of the mountains, he built an altar, arranged the wood and took the knife to slaughter me.  If an angel had not come to stop him, I would have been slaughtered.”
Sarah asked, “Oy! Do you mean that if hadn’t been for the angel, you would already have been slaughtered?”  Isaac, “Yes.”
At that Sarah screamed six times, paralleling the six tekiah sounds.  There are those who say that before she finished, she died.  (V’yikra Rabbah)
In other version, Sarah’s screams are compared to a “teruah” sound.  Indeed, Maimonides compares the teruah to a “wail” or “groan.”
Here there is no power, no hope, no new beginning; there is weakness, despair and death.

I have been contemplating the Binding of Isaac and the messages that are delivered by the choice to read this passage on Rosh Hashanah.  If this chapter is read in isolation, the messages are almost unbearable.  Abraham is willing to surrender his beloved son, the fulfillment of the covenant and his independent sense of justice.  Isaac is willing to surrender his life and Sarah collapses in the face of all this surrender and her loss of control over Isaac. 

However, there is no reason to read the chapter in isolation.  It is part of a much larger context in which our ancestors do provide varied and positive examples that are relevant to our lives.  There is so much material that I cannot consider it all today.  Therefore, I have selected a few examples from the lives of Abraham, Sarah and Isaac that can still guide us on our way today.

From the life of Abraham, I have selected two examples that relate to the inescapable necessity to choose, not only between good and bad but also between good and good, in those situations where limited resources or other conditions make it impossible to choose both. 

In Genesis 18, Abraham is sitting at the entrance to his tent and God appears to him for no apparent reason.  From the juxtaposition of texts, the Rabbis learned and taught that God has come to visit the sick, three days after Abraham’s circumcision.  “Sick,” hurting and hot, Abraham merits a special spiritual experience.  Suddenly, he sees three “men” in the distance.  He gets up and runs to them.  Nothing, good or bad, can prevent him from personally extending hospitality to them.

This story emphasizes the importance deeds of loving-kindness.  God visits the sick and Abraham overcomes obstacles and gives up personal pleasure, in order to welcome guests. 

  • An important element in a worthy life is giving to others and being attentive to their needs.
Another situation in which Abraham must make a decision is at the end of the Binding of Isaac.  At the beginning of the chapter, God commands him to sacrifice his son.  Later, an angel commands him “Do not touch the boy.”  The free, human Abraham must make an independent decision.   He makes the choice that must seem to him to be more humane and more just.  He sacrifices the ram instead of his son.  By doing this, Rabbi Michael Graetz teaches that he “establishes an autonomous realm of righteousness by which God’s commands can be judged.  Commands, which offend the autonomous realm of righteousness, can be turned into symbolic ones. “

  • Additional important elements in a worthy life are human standards and independent moral judgment.
In the Torah, Sarah does not have the same close connection with God that Abraham does but her life is effected by his connections, the covenant and God’s promises.  But Sarah does not trust in promises.  She takes initiative in order to ensure that Abraham has offspring and the covenant can be fulfilled.  Unlike Abraham who was apparently so certain that everything would turn out okay that he was willing to sacrifice Isaac, Sarah lives in a world of reality, If she cannot have children, she looks for an alternative solution.  The unfortunate part is that she does not anticipate the outcome of her initiative and does not handle them well.  Instead she treats Hagar most unfairly.

Even Sarah’s famous laugh is rooted in her clear vision of reality.  Sarah knows that she is too old to give birth; miracles simply are not part of her plan.  Even when Isaac is born, she does everything in her power to protect him, even at the price of further injustice to Hagar and Ishmael.

In the end, Sarah will pay with her own life for her deep involvement in Isaac’s life.  Even in the above version of the midrash, where Isaac himself returns alive and tells his mother what has happened, the shocking news has a fatal affect.  How much more so in the version in which Satan comes alone and never gets to the “happy” end of the story.

  • From Sarah’s life we can learn about the importance of a clear understanding of reality and the need for human initiative.  Her example also warns of the need to anticipate the results of our actions and to distinguish between those things which we can control and those which we cannot.
Isaac is often portrayed as passive, an essential but boring link between Abraham and Jacob.  However, a close reading of Genesis 36 reveals a totally different personality.  Despite the fact that he is not a colorful, charismatic figure, Isaac’s example is very important for anyone who was born Jewish since he was the first born into Abraham’s covenant and the first to continue the tradition, despite the trauma of his youth.
During a famine in Israel, God appears to Isaac and commands him “Do not go down to Egypt.  Stay in this land and I will be with you.”  Like his father, Isaac listens and obeys.  Like his mother, he takes initiative in order to ensure success – he plants a crop.  God keeps his promise through the agency of Isaac’s initiative: Isaac is blessed with a record-breaking crop.

  • It is also important for us to understand that God’s blessing do not just “fall out of the sky.”  They come in response to human initiative and in accordance with the laws of nature.
During the conflict with Avimelech regarding the wells, Isaac also takes action to ensure himself adequate water and living space.  His success and the blessing that follows impress Avimelech who offers a peace agreement.  Isaac is hesitant but accepts, thereby ensuring tranquility.

The Torah does not tell us about Isaac coming down the mountain and the midrash does not add much. In my mind’s eye, I see him coming down the mountain with the ram’s horn as a reminder.  Just a ram’s horn, not a shofar.  He keeps the horn until the end of the year of mourning for his mother.  The he makes a shofar out of it.  He takes the raw material of his life and creates a useful tool.  Isaac’s sound is the “sh’varim” broken pieces that together equal the “tekiah” in value,

Isaac blows: “Tekiah, sh’varim, teruah, tekiah.”
Tekiah: In honor of his father Abraham: his strong faith and his contributions to others.
Sh’varim: To remind himself that even the ordinary initiatives of daily life can bring blessing.
Teruah:  In memory of his mother, her initiative and clear vision.
Another Tekiah, a long one: to encourage future generations to continue, to continue in the path of their ancestors.

Congregation Hod v’Hadar, 2000

השופר של יצחק

"אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון."
איך אנחנו יכולים ללכת באור ה'?  מה הדרך שעלינו ללכת בה?

בספרות חז"ל, הקריאה שקראנו בתורה הבוקר וקולות השופר הנן מחוברות משתי כיוונים כמעט  הפוכים.  הכוון הידוע ביותר הוא כיוונו של אברהם:
 [אמר הקב"ה לאברהם] אתמול אמרת לי כי "יצחק יהי לך זרע."  עכשיו אתה אומר לי "העלהו שם לעולה."  וכבשתי את יצרי ולא הֵשַבְתִיך, כך כשיהיו בניו של יצחק חוטים ונכנסים לצרה תהא נזכר להם עקדתו של יצחק  …לח להם ותפדם מצרתם.  אמר לו הקב"ה אמרת את שלך, ואומר את שלי.  עתידים בניו של יצחק לחטא לפני ואני דן אותם בראש השנה אלא אם מבקשים שאחפש להם זכות ואזכור להם עקדת יצחק, ותוקעים בשופר של אייל ואושיעם ואפדם מצרתם (תנחומה, וירא סוף)
מהמבט הזה השופר מסמל את הכח של אברהם שכבש את יצרו ויודע איך לנהל מו"מ עם הקב"ה כדי להציג "דיל" טוב לצאצאיו.   קולו של השופר הזה הינו התקיעה חזקה ויציבה שמסמלת את התקווה שבתשובה ובכל תחלות חדשות.
הפן ההפוך הינו צידה של שרה, שאינה פעילה בסיפור העקדה אך מאור מעורבת בו.  בויקרא רבא, אנחנו לומדים:
תדע שכן, שחזר יצחק אצל אמו.  היא אמרה לו: "איפה היתה?"
אמר לה: "נטלני אבא והעלני הרים והורידני בקעות והעלני על אחד מן ההרים, בנה מזבח, סדר עצים וערך מערכה ונטל את הסכין לשחטני.  אילולי שקרא לו מלאך מן השמים הייתי נשחט."
  אמרה שרה: "אילולי ה מלאך כבר  היתה שחוט!?"
אמר לה: "כן"
באותה שעה צוחה שרה ששה קולות כנגד שש תקיעות.  ואמרו: "לא הספיקה לגמור את הדבר עד המתה."
ויש גורסים שהקולות של שרה לא היו תקיעות אלא תרועות כי הרמב"ם מגדיר את התרועה כ"יללה" או "גניחה."
כאן:    אין כח,        אין תקווה,    ואין תשובה;
          יש חולשה,   יש יואש,      ויש מוות.
כבר חודש אני מהרהרת במשמעויות של עקדת יצחק והמסרים הנובעים מהבחירה לקרוא פרק זה בראש השנה.  כאשר אני קוראת את הפרק הבודד, המשמעויות הן כמעט בלתי נסבלות:  אברהם מוכן לוותר על בנו האהוב, על קיום הברית ועל חוש הצדק שלו.  יצחק מוכן לוותר על חייו ושרה מתמותת מול כל ה ויתורים האלו ואובדן שליטתה בחיי בנה. 
אך אין שום חובה לבודד את פרק.  היריעה הרבה יותר רחבה ואבותינו אכן מציעים לנו דוגמאות חיוביות ומגוונות לניהול חיינו.  היריעה כל כך רחבה שאין באפשרותנו לעניין בה כולה, לכן בחרתי מספר מצומצם של דוגמאות באברהם, משרה ומיצחק כדי להפיק לפקח לחיינו.
מהחומר הרב שיש לנו על אברהם, בחרתי שתי דוגמאות שנוגעים בצורך הבלתי נמנע בחיינו לבחור, לא רק בין טוב ל רע אלא גם בין טוב לטוב כשהמשאבים ותנאים לא מאפשרים לבחור בשניהם. 

בהתחלה של פר' וירא, אברהם יושב בפתח אוהלו וה' נראה עליו בלי שום מטרה הנראה לעין.  מסמיכות פרשיות, חז"ל לַמדו ולִמדו שזה היה התגלות של ביקור חולים, שלושה ימים אחרי מילתו של אברהם.  אברהם יושב "חולה" וכואב בחום המדברי וזוכה לחוויה רוחנית מיוחדת. פתאום, הוא רואה שלושה "אנשים" מרחוק.  למרות הכל, הוא קם ורץ לקראתם.  שום דבר, לטוב ולרע, לא ימנע ממנו לא לקבל אותם בכוחות עצמו.
כאן, מודגש לנו את חשיבותה העליונה של גמילות חסדים.  גם ה' מבקר חולים וגם אברהם מתגבר על קשיים ומוותר על "הנאה" אישית כדי להכניס אורחים. 
×מרכיב אחד של החיים הרואיים הינו נתינה לזולת והקשבה לצרכיו.
בחירה נוספת שאברהם חייב לבחור מופיע בסוף סיפור העקידה.  קודם ה' צווה עליו "העלהו כעולה" ועכשיו מלאך ה' מצווה אותו "לא לגעת בו."  אברהם, הבן-אדם החופשי חייב להחליט בעצמו.  הוא מחליט על הדרך שבוודאי נראה לו מוסרי יותר  ואנושי יותר  הוא מקריב את האייל במקום בנו.  לפי הרב מיכאל גרץ, ביוזמתו אברהם קובע "שיש יש תחום אוטונומי של צדק לפיו אפשר לשפוט את מצוות האלוהים.  מצווות אשר פוגעות בתחום הזה ניתנות להפוך למצוות סמלי"
×מרכיבים נוספים בחיים הרואים הנם קני מידה אנושיים שיפוט מוסרי עצמאי.
בתורה, אין לשרה את הקשר הישיר אם אלוהים שיש לאברהם אך חייה מושפעים מהקשריו של אברהם, מבריתו עם האלוהים ומההבטחות שהוא קיבל.  אך שרה לא סומכת על הבטחות.  היא לוקחת יוזמה כדי להבטיח זרע לאברהם ומימוש הברית.
לא כמו אברהם (שהיה כנראה מוכן להקריב את בנו באמונה שהכל יהיה בסדר) שרה חיה בעולם של מציאות.  אם היא לא יכולה ללדת, היא מחפשת פתרון חלופי.  הצרה היא ששרה לא מצליחה לצפות את התוצאות של יוזמתה ולא נושאת בהם אלא מתנהגת בהגר בצורה לא הוגנת בהחלט. 
גם הצחוק המפורסם של שרה הוא תוצאה של ריאתה הברורה של המציאות.  היא יודעת שעברה זמנה ללדת ונסים אינם חלק בתוכניותיה.  גם כשיצחק אכן נולד, הוא עושה את הכל כדי להגן עליו בכוחות עצמה, גם במחיר של עוון נוסף להגר ולישמעאל.  בסופו של דבר, מעורבותה העמוקה בחייו של יצחק עלה אותה בחייה.  אפילו בגרסה המובא לעיל, בה יצחק בעצמו מספר לה על העקדה (ולא השטן שמופיע הגירסאות אחרות), אובדן השליטה מכניעה אותה.
×מחייה של שרה אנחנו יכולים לקחת כדוגמא את ריאתה הברורה של המציאות וגם יוזמתה האנושית. כתור אזהרה, אנחנו לומדים ממנה לקחת אחריות לתוצאתן של היוזמות שלנו וגם להבחין בין מה שנתון בשליטתנו ומה לא.
פעמים רבות יצחק נחשב כסביל, סתם חוליה הכרחית אך משעמת בין אברהם ובין יעקוב.  אבל בקריאה קרובה בפרק בראשית כ"ו נתגלה דמות אחרת לחלוטין.  אף על פי שיצחק אינו דמות צבעונית או מושכת, דוגמתו חשובה כאין כמהו לכל מי שנולד יהודי שכן יצחק היה הראשון להוולד בתוך ברית אברהם והראשון לבחור להמשיך את המסורת למרות טראומות נעוריו.
בעת רעב בארץ, ה' מתגלה ליצחק ומצווה עליו: "אל תרד מצרימה, גור בארץ הזאת ואהיה עמך "  כמו אביו, יצחק מציית לצווי האלוהי ונשאר בארץ ישראל.  כמו אימו, הוא פועל ביוזמה כדי להבטיח הצלחה וזורע.  ה' מקיים את הבטחתו דרך היוזמה של יצחקו עצמו. יצחק קוצר יבול שיא. 

×גם לנו חשוב להבין שברכות אלוהים לא יפלו לנו משמים אלא בדרך הטבע ובתגובה ליוזמה שלנו ובהתאם לחוקי הטבע.

גם באימות בינו ובין אבימלך בקדר לבארות המים, יצחק פועל להבטיח לעצמו מים ושטח מחייה מספיקים.  הצלחה זו והברכה שהיא מביאה גורמת לאבימלך להביע הערכה ולהציע הסכם שלום.  אחרי היסוס, יצחק מסכים ומבטיח לעצמו שלווה.

בתורה לא כתוב דבר על ירידתו של יצחק מהר המוריה.  המדרש כמעט ואינו ממלא את החסר.  בעין רוחי, אני רואה אותו יורד עם קרנו של האייל כמזכרת.  רק הקרן, עדיין לא שופר.  הקרן נשאר אצלו עד סוף שנת האבל על מות אמו.  אז הוא מייצר ממנו שופר,  ז"א הוא לוקח את חומר הגלם של חייו ומייצר ממנו כלי שימושי. 

קולו של יצחק הוא שברים מספר קולות שבורים שביחד שווים בערכם לתקיעה.

יצחק תוקע: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה:    
תקיעה: לכבוד אביו אברהם אמונתו האיתנה ותרומתו לזולת.
שברים: להזכיר לעצמו שגם היזמות של היומיום הו מבורכות.
תרועה: להנציח את אמו שרה, ולזכור את יוזמתה וראיתה הברורה.
ועוד תקיעה - תקיעה גדולה:  לעודד את הדורות הבאים להמשיך בדרכם, להמשיך בדרכו אבותיהם.
קהילת הוד והדר' תש"ס

Sunday, September 17, 2017

On Saying Kaddish in Elul

על אמירת קדיש באלול-תשרי
בסוף מסכת סוטה חזל מתארים את עולמם המתפרק אחרי החורבן. רבא טוען שכל יום מקולל יותר מקדמותו. והגמרא שואלת אם כן, איך זה שעולם עדיין מתקיים? ועונה, בין היתר, כי אמירת יהא שמיה רבא בבתי המדרש מקיימת את העולם. זו רמיזה קדומה לשורת המפתח ממנה יבנה הקדיש.
קדיש האבלים המוכרת הותקן ע"י רבני אשכנז כאשר הם הביטו בעולם הרוס אחרי מסעות הצלב. גם במישור האישי, כאשר המוות של אדם קרוב מעמיד אותנו מול אובדן וסופיות החיים, אנחנו נקראים לצאת מהבית, מן החושך אל הציבור לומר יתגדל ולהמתין למענה יהא שמיה רבא.
יש בכחם של ה-ביחד, הקריאה והמענה, והקשר הבין-דורי לשתול בנו תקווה גם ברגעים קשים.
התנודה בין אור וחושך מודגמת היטב בפרק תהילים המיוחד של אלול וחצי-תשרי "לדוד ה' אורי." הפרק נע מהבעת בטחון מופלא "ה' מָעוֹז-חַיַּי, מִמִּי אֶפְחָד?" אל תחינה מפוחדת "אַל-תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי... אַֽל־תִּטְּשֵׁנִי וְאַל־תַּֽעַזְבֵנִי... אַל-תִּטְּשֵׁנִי וְאַל-תַּעַזְבֵנִי" וכמיהה לאמונה "לוּלֵא-הֶאֱמַנְתִּי" ומסיים במילים שהם גם דיבור עצמי וגם עידוד הדדי: קַוֵּה אֶל-ה'. בהמשך, האבלים אומרים קדיש, והמילים משתלבות היטב.
קַוֵּה אֶל-ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל-ה'. יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא.
יִתְגַּדֵּל וְיִתְקַדֵּשׁ שמו הגדול, שברא בעולמו תקוה.
                                                                                                    הוד והדר, כה אלול תשע"ז
At the end of Talmudic tractate Sotah, the Sages describe their world as collapsing after the destruction of the Temple. Rava claims that every day is more cursed than the one before. The Gemara asks, "If so, how is it that the world still exists?" and answers, inter alia, that the recitation of “Y’hei sh’mei raba – May His great name be blessed” in study halls sustains the world. This is an early reference to the key line around which the Kaddish is built.
The Mourner’s Kaddish as we know it was instituted by rabbis in northern Europe when they viewed their world destroyed by the Crusades. On the personal level, when the death of a close relative confronts us with loss and finality of life, we are called upon to leave the house, emerge from the darkness into community, say, "Yitgadal – Glorified” and wait for the response “Y’hei sh’mei raba – May His great name be blessed.”
The togetherness, call and response, and intergenerational connection have the power to plant hope within us even in difficult moments.
The fluctuation between light and darkness is illustrated in Psalm 27, which is recited in Elul and Tishrei until Simhat Torah. The psalm moves from amazing confidence, "The Eternal is my light, whom shall I fear?" To a frightened plea, “Do not hide Your face from me, do not turn Your servant away in wrath. You are my help. Abandon me not, nor forsake me...” and yearning for faith, “If only I had faith,” and  ending with words that are both self-talk and mutual encouragement: “Hope in the Eternal.” Then, the mourners say Kaddish, and the words flow together well.
“Hope in the Eternal. Let your heart be firm and bold, and hope in the Eternal, Yitgadal v’yitkadash sh’mei raba b’alma di-v’ra chirutei Glorified and sanctified be God’s great name in the world that He created.”
Glorified and sanctified be great name of God who created hope in God’s world.
Hod veHadar, 25 Elul 5777

Friday, August 18, 2017

פרשת ראה: האם יחדל אביון מקרב הארץ?

פרשת ראה
בין שפע העניינים והפרטים בפרשה אתמקד בשתי שאלות-חידות טקסטואליות שלא קשורות אחת לשנייה, אבל פתרונותיהן מחברים.  
ראשון (לפי סדר הופעתם בפרשה): בפרק יב:כח כתוב: "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ  לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד-עוֹלָם, כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. המשמעות הפשוטה של הפסוק היא לעודד את קיום המצוות למרות הקשיים. השאלה היא, האם "הטוב" ו-"הישר" הן מילים נרדפות או שמא שני מושגים שונים? בספרֵי ובמדרשים אחרים ישנה מחלקת בין ר' עקיבא שטוען: "הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם" ובין ר' ישמעאל שאומר את ההפך. המחלקת מוזרה כי כתוב בפירוש "בעיני ה' אלוהיך" אבל היא מעלה על נס את ההבדל בין ראיה אלוהית וראיה אנושית. הרב ברוך הלוי עפשטיין, בעל התורה תמימה, מפתח את ההסבר לַשוֹני לפי רש"י על מעשה בראשית, שם רש"י טוען (בארשית א:ז) "דבר שלא נגמר אינו במלואו וטובו": לכן,
כל דבר שלא נראה גְמַר עיינו ותכליתו אינו יכול להיקרא "טוב" אף על פי שבתחילתו נראה טוב. לפי זה דבר הנראה לטוב בעיני אדם אפשר רק לקרוא בשם "ישר"... ולא בשם "טוב" כי לתכלית השם "טוב" דרוש לדעת עתידות הדברים ותוצאותיהם, מה שאי אפשר לאדם קצר העין לראות, ולכן אי-אפשר לומר "הטוב בעיני אדם" כי אם בעיני ה' הרואה לתכלית וקץ.    
לזה פרופ' ישעיהו ליבוביץ מוסיף: "יש להרהר מאוד... כי אנשים רבים אשר כוונתם ללא ספק הייתה טהורה ולשם שמים, גרמו בהכרעותיהם תקלה לעצמם ולעולמם..." אינני יודעת מתי הדברים נכתבו ולאיזה אנשים הוא התכוון אבל אין לי ספק שהוא צודק. אכן עלינו לפעול בזהירות תוך ראיה רחבה וארוכת טווח כמה שאפשר, וגם מתוך קצת צניעות כי אין לנו ראיה אלוהית לדעת איך הסיפור ייגמר.
אבל עם כל הזהירות אַל לנו להימנע בעשייה. גם זה נלמד מהפרשה. בפסקה הראשונה בפרק טו, יש קביעות הפוכות לגבי מצב החברתי-כלכלי עתידי:
פסוק ד: אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן.
פסוק יא: כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ.
חלק מן המידע הדרוש ליישב את הסתירה נמצא בתוך הפסקה: "רַק אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. כִּי-ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ".
האם משמעות הדבר שחיסול העוני הוא תגמול שהאל ישלם לעמו עבור שמירת המצוות? לא. יש ברכה בקיום המצוות אבל הפסקת העוני אינה פרס אלא תוצאה ישירה מקיום המצוות המפורטות באותו הפרק ובמקומות אחרים: מעשרות, מתנות העניים, שמיטה ודאגה לחלש בחגים וכו'. איננו יכולים לתלות מבטנו בשמים לפתור את בעיותינו כאשר הכלים הארציים מונחים לפתחנו. עלינו להרים את הכלים להשתמש בהם.
במצבים מידיים, המצווה ברורה וניתנת ליישום כמו שכתוב: לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ.
אבל הכלים הגדולים, הפתרונות המערכתיים התנ"כיים אכן צריכים תיקן והתאמה לכלכלה מודרנית, כפי שכתב ליבוביץ במקום אחר (ב-אמונה, היסטוריה וערכים):
המציאות של הדורות האחרונים היא מציאות אשר חשיבה ההלכתית המגובשת במסורת ההיסטורית של היהדות לא צפתה אותה ואין היא יודעת עליה מאומה. כל הבעיות החברתיות, והכלכליות והמדיניות שלנו מחייבות חשיבה מחודשת. (הדגשה שלי) 
"מחייבות חשיבה מחודשת," ז"א חובה מוטלת עלינו להתמודד עם הבעיות, להתאמץ למגר עוני ולסגור פערים ולא להתעלם מהסבל או לדחות את השאלות הקשות למועד "נוח" יותר. דרכי ההתמודדות צריכות להתבהר במסגרות אזרחיות ופוליטיות, בלי טיוח ובלי משוא פנים. כמו שהתורה מצווה על מתנות לעניים – כמו פאה ולקט – בכל קציר, קטיף ואסיף ז"א בכל מחזור ייצור, ועל מעשרות ושמיטות במחזוריות קבועה, גם לנו חובה להתאמץ למען הבאת ברכה אֶל הארץ והעולם, גם אם נראה לנו שיש אילוצים היכולים להצדיק דחייה. 

Saturday, August 5, 2017

A Voice Calls from Sinai

“Observe” and “Remember” in one act of speech, the One and Only God made us hear.”
(Lecha Dodi, Sacks translation)
A voice called out from Sinai, exclusive and unique in its ability to express one substantive principal in way suited to the needs of each generation.
The essence of Shabbat is a work stoppage that is obligatory for everyone once a week, but already in the Written Torah, that essence takes on different forms.
In Exodus (20:8-11), the Israelites who left Egypt heard:
Remember the Sabbath day and keep it holy. Six days you shall labor and do all your work, but the seventh day is a Sabbath of the Eternal your God: you shall not do any work: you, your son or daughter, your male or female slave, or your cattle, or the stranger who is within your settlements. For in six days the Eternal made heaven and earth and sea, and all that is therein, and God rested on the seventh day; therefore the Eternal blessed the Sabbath day and hallowed it.
It was important that the newly freed slaves hear that Shabbat was embedded in creation. After experiencing uninterrupted labor throughout the years of slavery, they may have found it hard to believe that the new Master who had defeated Pharaoh with great force, and was now handing down orders did not also demand constant work.
The lives of the desert generation were completely different from life in Egypt. For forty years they ate manna, literally. They built the Tabernacle, they marched and they camped. Then, until the next journey, they gathered and ate manna. They were familiar with Shabbat because on Fridays they needed to gather a double portion because none would descend from heaven the next day. For them, Shabbat was part of creation, built into their natural/supernatural life routine. What was foreign to them was continuous work and employer-employee relations. On the border of the Land, just before beginning a naturally productive life, they needed to hear a different Torah:
Observe the Sabbath day and keep it holy, as the Eternal your God has commanded you. Six days you shall labor and do all your work, but the seventh day is a Sabbath of the Eternal your God; you shall not do any work–you, your son or your daughter, your male or female slave, your ox or your ass, or any of your cattle, or the stranger in your settlements, so that your male and female slave may rest as you do. Remember that you were a slave in the land of Egypt... (Deuteronomy 5:12-15).
Here the Torah emphasizes solidarity based on the memory of slavery (which may have begun to fade), clarifies that the conquest and building of the Land do not override Shabbat, and emphasizes that the people should not imagine themselves as employers like the Egyptians. It is forbidden to learn from Pharaoh, there is life beyond work.
During the first Babylonian exile, another voice strengthened Shabbat with new meaning. With the Temple in ruins, the Israelites’ religious life contracted, leaving Shabbat as the main communal expression of Jewish identity in a foreign land (Moshe Greenberg, “The Experience of Shabbat”).
s  Shabbat of creation with an avoidance of creative work.
s  Shabbat as a remembrance of the Exodus from Egypt with refreshing rest for all.
s  Shabbat that unites the community.
These are the three main voices that accompanied (in varying mixes) Shabbat until the modern era and early Zionism. Upon their return to Israel, prominent leaders fought for Shabbat to be kept even among “secular” Zionists, as Haim Nahman Bialik urged members of the Kevutzat Geva:
It is Shabbat, not the culture of oranges or potatoes, that preserved the existence of our people during all the days of its wanderings, and now that we are returning to the land of our forefathers, you want to discard it like an unwanted object?
Without Shabbat, there is no Divine image and no human image in the world.
About 80 years have passed. Social and economic life in Israel and around the world has changed. For many of us, Shabbat is primarily a time devoted to family, community and friends. These are very important, precious things. Every family or group that takes a break from the race of life and sits together around the table or in another quiet place is doing something important and holy.
But I hear another voice coming forth from Sinai, a voice that I believe we need urgently, before our souls wither in a desert of plenty. A call to stand against consumerism, driven by frantic shopping, and challenge the culture in which a person is primarily a consumer, and society exists to serve the economy rather than the opposite.
In his commentary on Deuteronomy, biblical scholar and Christian homilist Walter Brueggemann makes a strong connection between the fourth commandment – observing Shabbat – and the fifth – honoring father and mother. The people addressed by the commandments are adults. Therefore, the parents we are commanded to respect are even older, and include those who have ceased to make an  economic contribution. Shabbat observance and respect for parents come together to confirm – no, to declare – that human life is not limited to productivity.
Human life is not limited to productivity. The economy exists to serve society.
A call comes from Sinai to add another consciousness to the day of rest and the family celebration: a consciousness of resistance to the enticements of consumerism, a consciousness that insists that we must not define our lives only by economic standards.
“Without Shabbat, there is no Divine image and no human image in the world.”
Shabbat Shalom
Parashat Va'ethanan, Hod veHadar, 5777

Recommendation for further reading: Walter Brueggemann, Sabbath as Resistance: Saying No to the Culture of Now

קול קורא מסיני

‏שמור וזכור בדיבור אחד השמיענו אל המיוחד
קול יצא מסיני, יחיד ומיוחד ביכולתו להביע מהות עקרונית אחת אשר תישַמע בכל דור לפי צרכיו. ‏

מהות מצוות השבת היא שביתה, עצירה ממלאכה שהיא חובה לכולם פעם בשבוע, אבל כבר בתורה הכתובה ‏המהות לובשת צורות שונות.‏

בספר שמות, יוצאי מצריים שמעו:‏
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל ‏מְלָאכָה ... כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם ‏הַשְּׁבִיעִי...‏
היה חשוב שעבדים משוחררים ישמעו כי השבת הוטמעה בבריאת העולם. אחרי שחוו עבודה בלתי פוסקת משך כל ‏שנות העבדות, ייתכן שהם התקשו להאמין כי האדון החדש שהביס הפרעה בכח רב ועכשיו התחיל להוריד פקודות ‏לא דורש גם הוא עבודה מתמדת. ‏

חייהם של דור המדבר היו שונים לגמרי מהחיים במצרים. ארבעים שנה הם אכלו מן, פשוטו כמשמעו. ‏

בנו משכן, נסעו וחנו. בכל חניה בנו מחנה ועד הנסיעה הבאה, אספו מן ואכלוהו. את השבת הם הכירו כי בימי שישי ‏נאלצו ללקט מנה כפולה של מן כי המזון לא יֵרֵד משמיים למחרת. להם שבת היה חלק מן הבריאה, בנוי בתוך מחזור ‏החיים הטבעיים/על-טבעיים שלהם. מה שהיה זר להם הייתה עבודה רצופה ויחסי עובד-מעביד. על סף הארץ והכניסה ‏לחיים יצרניים טבעיים, הם צריכים לשמוע תורה אחרת: ‏
שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת.... לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' ‏אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.
כאן התורה מדגישה את האחווה המושתתת על זיכרון העבדות (שאולי החלה להישכח), מבהירה כי הכיבוש ובניית ‏הארץ לא גוברים על השבת, ומדגישה כי אַל לעם לדמיין את עצמם כמעבידים כדוגמת המצרים. אסור ללמוד מפרעה, ‏יש חיים מעבר לעבודה. ‏

בגלות בבל הראשונה קול נוסף העצים את השבת עם משמעות חדשה. כשחרב בית-המקדש הצטמצמו החיים ‏הדתיים של בני-ישראל, ונותר השבת כביטוי עיקרי לזהות העצמית של הקהילה היהודית על אדמת ניכר (גרינברג, ‏חוויית השבת). ‏

שבת של בריאה עם הימנעות מעבודה יוצרת    *   
שבת שהוא זכר ליציאת מצריים עם מנוחה מרעננת לכל ‏    *   
שבת מלכדת של קהילתיות ‏   *   

אלו הם שלוש הקולות המרכזים שליוו (במינונים משתנים) את השבת עד העת החדשה וראשית הציונות. בשובם ‏ארצה מנהיגים בולטים נאבקו שהשבת תישמר גם בקרב הציונים החופשיים, כפי שהפציר חיים נחמן ביאליק בחברי ‏קבוצת גבע: ‏
השבת ולא התרבות של תפוחי-זהב או תפוחי-אדמה היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו, ועתה ‏בשובנו לארץ-אבות, הנשליכה אחר גוונו ככלי שאין חפץ בו?... בלי שבת אין צלם אלוהים ואין צלם ‏אנוש בעולם.‏
עברו כ-80 שנה. החיים החברתיים והכלכליים בארץ ובעולם השתנו. לרבים מאתנו שבת הוא בראש ובראשנה ‏זמן מוקדש למשפחה, ואחרי משפחה, לקהילה ולחברים. דברים חשובים ויקרים ביותר. כל משפחה וחבורה ‏שעוצרת רגע את מירוץ החיים ויושבת יחד מסביב לשולחן או במקום שקט אחר החביב עליהם עושה דבר ‏חשוב וקדוש.‏

אבל אני שומעת קול נוסף שיצא מסיני, קול שאני מאמינה אנחנו זקוקים לו בדחיפות, לפני שנשמותינו ‏תִּתְיַבֵּשְׁנָה במדבר של שפע. ‏הקול הקורא לעמוד נגד תרבות הצריכה, המונעת ע"י סחרור של קניות. לקרוא תיגר נגד תרבות בה האדם ‏נחשב בעיקר כצרכן ובה החברה קיימת כדי לשרת את הכלכלה ולא ההפך. ‏

בפירושו לספר דברים חוקר המקרא ודרשן הנוצרי וולטר ברוגמן ‏‎ Walter Brueggemannקושר קשר אמיץ בין ‏הדיבור הרביעי - שמירת שבת - וחמישי - כיבוד אב ואם. הנמענים של הדברות הם מבוגרים. לכן ההורים ‏שאנו מצווים לכבד הם עוד יותר מבוגרים, וכוללים גם את אלו שכבר סיימו לתרום תרומתם הכלכלית. שמירת ‏שבת וכיבוד אב ואם באים ביחד לאשרר – לא, להכריז – כי חיי אדם לא מסתכמים ביצרניות. ‏

חיי אדם לא מסתכמים ביצרניות. הכלכלה קיימת כדי לשרת את חברה. ‏

קול קורא מסיני לצרף ליום המנוחה ולחגיגה המשפחתית תודעה נוספת: תודעה של התנגדות למלכודת הצרכנות,  תודעה המתעקשת לא להגדיר את חיינו רק לפי אמות מידה ככלכליות. ‏
.בלי שבת אין צלם אלוהים ואין צלם אנוש בעולם
שבת שלום

פרשת ואתחנן, תשע"ז

Friday, May 12, 2017

Parashat Emor: Giving and Receiving Torah

Parashat Emor includes the most concentrated list of festivals in the Torah. Despite its length, it lacks some details regarding Shavuot. First, the Torah does not set a date for holiday; it does not say, “In the third month on the sixth day of the month,” or anything similar. Second, there is no mention, neither here nor anywhere else in the Bible, of Shavuot as the holiday of Matan Torah.
The Torah does not set a date for Shavuot because it can’t. In ancient times, the calendar was not predetermined according to astronomical data. Rather, the beginning of each month was determined by a court, on the basis of testimony given by people who had actually seen the new crescent moon. Therefore, the months did not have a fixed number of days, and the 50th day after Passover could have been on the fifth, sixth of seventh day of the third month.
This ambiguity is especially well-suited to the connection between Shavuot and the giving of the Torah. If we read Exodus 19 carefully – only the text, not in the commentaries – it’s actually unclear on when the revelation at Mount Sinai occurred. The text says: “In the third month after the Israelites had gone forth from the land of Egypt, on that very day, they entered the wilderness of Sinai” but it doesn’t state on what day of the month. Moreover, it’s not exactly clear how many times Moshe ascends and descends the mountain, and how long he remained where he was each time.
The number of preparatory also changes. In Exodus 19:10, the Eternal says: “Go to the people, and sanctify them today and tomorrow.” But Moses says, “Let them be ready for the third day” (verse 15). The Talmud (Shabbat 86b-87a) suggests, “Moses added a day of his own accord.” Apparently, Moses felt that the people needed a little more time to get ready and delayed revelation by a day. God accepted his decision and waited. According to this understanding, presented by Rabbi Yossi, the sixth of Sivan is “the day of the giving of our Torah,” the day designated for revelation, but the seventh was “the day of our receiving Torah.”
This situation is very different from the Exodus from Egypt which occurred according to schedule (perhaps even a little before), whether or not the Israelites were ready. Could it be because the Exodus was a process of physical redemption. It is a much more challenging process to “move” an unprepared soul, than an unwilling body.
The rapid exit of Egypt did not yield the expected result. The people continued to complain and revolt. It is possible that the purpose of waiting before the giving of the Torah was to ensure greater success. If so, it’s far certain that the goal was achieved. Shortly after Sinai, came the golden calf.
Let us return for a moment to the words “on that very day” in Exodus 19. On this verse Rashi explains: “It ought to have said only ‘on that day.’ What does ‘that very day’ mean? That the words of Torah should be new to as they were given today.” Acceptance of Torah is a continuous action that requires us to learn, teach, interpret and observe.”
This Saturday night is Lag BaOmer, a day our national memory connects people to Rabbi Akiva, his students, and their role in the Bar Kokhba revolt. However, we should also remember Rabbi Akiva as a person who began his studies at an advanced age.[*]
If we want to be an active part of the Jewish tradition, to renew it and pass it on to future generations, we need to turn the holiday of giving the Torah into a holiday of receiving Torah. We must take our Torah study seriously, and remember that it is never too late to begin.


[*] How did Rabbi Akiva begin? He was 40 years old and an ignoramus. One day he was standing by a well and he saw a stone with grooves in it. When he asked who had made the grooves, he was told that it was the water that fell on it day after day. He thought for a while and asked himself: “Is my heart harder than a stone? If water can make grooves in this stone, the words of the Torah can surely inscribe themselves on my heart.” Immediately he began to learn. – Avot deRabbi Natan 6