Saturday, November 25, 2017

Vayeitzei: Building stones

This week’s Torah portion, Vayeitzei (Genesis 28:10-32:3), is overflowing with people, events, flocks, wooden rods and stones. Following the stones – which are solid building material – I want to select a few points from the portion that shed light on community building.
Beginning at the end: the stone monuments that Laban and Jacob set-up to mark the border between them are an example of how not to build a partnership. After a promising start, the relationship between the two turns sour when Laban replaces Rachel with Leah and then justifies himself “It is not the practice in our place to marry off the younger before the older” (Gen. 28:26). With all due respect to local custom, the challenge hardly could have arisen overnight. In the seven years that Laban and Jacob worked together, there surely must have been opportunities to discuss the matter. But Laban didn’t do it; apparently he didn’t consider Jacob someone he could talk to, and preferred to create facts on the ground behind Jacob’s back. The situation never improves. After Jacob creates his own facts with his tricky breeding tactics, he escapes with his family and flocks under cover of night. When Laban catches up with him, Jacob brings up a long list of previously unmentioned complaints. Jacob and Laban never learned to speak with each other honestly. There are some ancestral examples we should not follow.  The stones marking the border are witnesses to the damage done by letting affronts stew for too long.
Moving back in time, to the first day Jacob arrived in Harran, we reach the well where the flocks are watered. It was covered by a large stone and the local shepherds refused to move it before the appointed time. It is unclear whether they are physically unable or bound by a deeply-rooted custom. Either way, Jacob moved the stone by himself. His determination overcame the hurdles. The founders of the congregation and other active members can certainly testify that determination and tenacity needed to build a community.
Another step back in time, to the beginning of the portion. Jacob left Be’er Sheva without any supplies. Therefore, when night falls he has no choice but to manage with the resources available in the field. Stones. Sometimes, especially when acting rashly, one must make due with whatever is at hand. On a more homiletical level, the stones can represent the emotional baggage Jacob is carrying. He can escape danger, and focus on the challenges of the road during the day but at night, alone in the dark, he has no choice but to lie down with the guilt of deceiving his father and cheating his brother, worry about his elderly parents and fear of the unknown. 
And then: “He had a dream; a stairway was set on the ground and its top reached to the sky” (Gen. 28:12). The Eternal appeared above it/him, and promised to remain with Jacob on his journey, and bring him back home, but not immediately. Even with the blessing of Abraham “in his pocket” Jacob must pay the price for his deceptions. In addition to expressing wonder “How awesome is this place!” (Gen. 28:17), Jacob has some very prosaic requests, for food and clothing. Despite the commentators, like R. Don Isaac Abarbanel, who question how Jacob could make such a lowly deal with God, the Torah itself express no Divine reservations about his vow. There are things that humans need, and there is nothing wrong with that.
A congregation/community should be a place where people can bring themselves and their needs, be heard and receive an appropriate response.
On an early page in Siddur Veani Tefillati (and Sim Shalom), there is formative section from the Babylonian Talmud (Sotah 14a): 
Rabbi Hama the son of Rabbi Hanina: What is the meaning of the verse: “After the Lord your God shall you walk” (Deuteronomy 13:5)? Is it actually possible for a person to follow the Divine Presence? Rather, it means that one should follow the attributes of the Holy Blessed One:
-       Because God clothes the naked... you clothe the naked.
-       God visits the sick .... You visit the sick.
-       God comforted mourners ....  You comfort mourners
If we have the wisdom to build a congregation/community characterized by honest speech and attentive listening, determination and tenacity, and acts of חסד loving kindness within the community and beyond, then this congregation could become a place that moves observers to declare: “Surely the Eternal is present in this place, and I did not know it!” (Genesis 28:16).
Kehillat Hod veHadar 5778
                                                                                                                           

פרשת ויצא: אבני בניה

בפרשת ויצא יש הרבה אנשים, הרבה אירועים, עדרי צאן, מקלות עץ, ואבנים.
דרך האבנים – שהם חומר בניה מובהק ומוצק – אני רוצה ללקט מן הפרשה כמה תובנות על בניית קהילה.
אתחיל מהסוף: גל-העד ואבן המצבה שלבן ויעקב מציבים לסמן את הגבול המפריד ביניהם מדגימים לנו איך לא לבנות שותפות. אחרי התחלה מבטיחה היחסים בין השנים עולים על שרטון כאשר לבן מחליף את רחל בלאה ואז מצטדק "לֹא־יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה." כבוד המנהג במקומו מונח אבל האתגר לא צץ בן-לילה. אין ספק שבמשך שבע השנים שבהן לבן ויעקב חיו ועבדו ביחד היו הזדמנויות להעלות את הנושא, אך לבן לא עשה זאת. מתברר שלבן לא ראה את יעקב כבן-שיח והעדיף לקבוע עובדות בשטח מאחורי גבו. המצב לא משתפר עד יום הפרידה. אחרי שיעקב קובע עובדות משלו דרך תרגיל רביית הצאן, הוא בורח עם משפחתו ועדריו בחסות הלילה. כאשר לבן משיג אותו, יעקב מעלה רשימה ארוכה של טענות ועלבונות שלא שמענו עליהם קודם. יעקב ולבן אף פעם לא למדו לדבר בגובה העיניים ולברר את הסוגיות ביניהם באופן ישיר. מעשי האבות לא תמיד ראויים להיות סימן לבנים. אבני הגבול צריכים לעמוד לנו כעדים לנזק אשר נגרם כאשר עלבונות נשמרים לאורך זמן.
נחזור שנים רבות אחורה, ליום הראשון בו יעקב הגיע לחרן, לבאר ממנו משקים את הצאן. פי הבאר מכוסה באבן גדולה והרועים המקומיים מסרבים לפתוח אותה לפני הזמן. לא ברור אם סירובם נובע מחוסר יכולת פיזית או מנוהג מֻשְׁרָשׁ. בכל מקרה, יעקב גולל את האבן מעל פי הבאר לבדו. כח הרצון שלו מתגבר על המחסומים; ה-"לא נוכל" של הרועים נכנע ל-"וַתּוּכָֽל" של יעקב. מְיַסְּדֵי הקהילה ופְּעִילֶיהָ יעידו כי קהילה נבנית עם הרבה כח רצון והתמדה.
עוד צעד אחורה בזמן, לתחילת הפרשה. יעקב יצא לדרך ללא ציוד ולכן כאשר לילה יורד הוא נאלץ להסתפק במשאבים הנמצאים בשטח: אבנים. פשוטו כמשמעו. לפעמים – במיוחד אם פועלים בפזיזות – אין ברירה אלא להסתפק עם מה שיש. ברמת הדרש האבנים יכולות לסמל את המטענים הרגשיים שיעקב נושא עמו. הוא יכול להמלט מן הסכנה, להתרכז באתגרי הדרך כל היום אבל בלילה, לבד, אין לו ברירה אלא לשכב עם האשמה כלפי אָחִיו ואביו, הדאגה להורים הזקנים והפחד מן הבלתי-נודע
ואז
הִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה... ה' ניצב עליו ומבטיח להישאר עם יעקב במסעו ולהחזיר אותו הביתה – אבל לא מיד. גם עם ברכת אברהם בידו יעקב צריך לשלם את מחיר המרמה. בצד התפלאותו "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה!" יעקב מביע בקשות קיומיות ובסיסיות: לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. למרות התהייה של פרשנים כגון אברבנאל השואלים: איך זה שיעקב נודר נֶדֶר כאילו הוא עובד על מנת לקבל פרס? התורה לא מראה התנגדות מצד אלהים; אנשים – בשר ודם – צריכים מה שהם צריכים ואין עם זה שום בעיה.
קהילה צריכה להיות מקום שאליו חברים יכולים להביא את עצמם ואת צרכיהם ולזכות לקשב ולמענה ראוי.
בתחילת הסידור אני תפילתי מובא קטע מכונן מהתלמוד הבבלי (סוטה יד א):
ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים יג: ה) אחרי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ? וכי אפשר לו לאדם לַהֲלוֹךְ אחר שכינה? [...] אלא לַהֲלוֹךְ אחר מדותיו של הקב"ה:
מה הוא מלביש ערומים... אף אתה הַלְבֵּשׁ ערומים;
הקב"ה ביקר חולים... אף אתה בַּקֵּר חולים;
הקב"ה ניחם אבלים... אף אתה נַחֵם אבלים...
אם נשכיל ביחד לבנות קהילה בה יש דיבור כן והקשבה, כח רצון והתמדה, ובה נגמול איש לרעהו חסד, בתוך ה-"בית" וגם בקהילה הרחבה, אזי נזכה להיות מקום שאנשים יראו, יתפלאו ויאמרו:
"אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי!"
קהילת הוד והדר תשע"ח

Thursday, November 23, 2017

Following in Leah's Footsteps

“When morning came, it was Leah!” (Genesis 29:25) Leah’s immediate response is not recorded, and we do not know if she had agreed to the switch in advance but through the explanations she gives for the names of her sons, we can see that Leah did love Jacob and desired his love in return.  Four sons, in four verses (Genesis 29:32-35), bear names that testify to their mother’s emotions and internal development. Their father is conspicuous in his absence. After the birth of her eldest son, Rueben, Leah does not hide that she considers him a path to the heart of Jacob: “Now my husband will love me,” she declares with hope. Unfounded hope. When Shimon is born Leah is still waiting for attention from Jacob, “This is because the Eternal heard that I was unloved.” After Levi’s birth, Leah again feels a glimmer of hope “This time my husband will become attached to me, for I have borne him three sons.”                                                                                                                                                           

Only when Leah’s fourth son is born do we see a major change: “’This time I will praise the Lord.’ Therefore she named him Yehuda-Judah” (derived from a root meaning “thank”). Although she is still unloved, Leah now expresses gratitude for what she does have. As Jews, descendants of Leah and Judah, we are called on to follow in her footsteps and be thankful for what we have without denying what we lack. 

Sunday, October 8, 2017

Sukkot, Simḥat Torah and "After the Holidays"


Sukkot 5778
On Yom Kippur, we were like angels or the dead; neither eating or drinking, and wearing white that resembles shrouds. We contemplate: Who will live? Who will die? Who in good time? Who too soon? We faced our weaknesses and the fragility of our lives.
Then, a moment before the gate slammed shut, a long Shofar blast released us back into the world of action: a satisfying meal and a flurry of construction. But what have we built? Something fragile and temporary, with flimsy walls and a “roof” that with more shadow than sun, but also rain-permeable. I am not ashamed to say that when the roof in my kitchen leaks, it is not “the time of my joy.” How can we rejoice in the harvest festival, when despite the produce filling the barn, our walls sway in the wind? I don’t know, so I will quote my teacher Rabbi Shai Held:
“The spiritual life takes place in the space between the difficult and the impossible.[1]
With or without a leaky roof, most of life takes place within routine, and Sukkot is also a holiday that celebrates routine. There are halakhic discussions about where to eat, where to sleep – the most basic things in life – even about how many meals must be eaten in the sukkah and in what kind of weather. The details are not important at the moment, just the fact of their existence. Sukkot does not commemorate a climatic moment like the Exodus or the giving of the Torah, but rather daily life in wilderness. It’s easy to celebrate grand events; but routine is difficult even to sustain.[2] The temptation to break it is strong. Therefore, I pray with the poet Orah Ilan:
My God
Teach me to bear
The contentment of time
Which passes not to return.
Teach me to bear
The burden of routine
That gives up so easily.[3]
Following the impulse to work quickly, we build fragile shacks. Sturdy construction requires perseverance and discipline. We all know that. This is how we built and continue building our private homes, and how we built and continue building our communal home.
A stable building also requires a solid foundation.
The foundation of the community and the entire nation is Torah, which connects us to generations past and to the Land. The question is: Will the Torah connect us to future generations?
In Parashat Vayelech we read:
Every seventh year, in the Sabbatical year, during Sukkot… you shall read this Teaching aloud in the presence of all Israel. Gather the people–men, women, children, and the strangers in your communities–that they may hear and so learn to revere the LORD your God and to observe faithfully every word of this Teaching (Deut. 31:10-12).
In a regular cycle all the people gather to hear and learn the Torah. The choice of Sukkot is not random: after the harvest and before the strong rains, this was a quiet period in ancient Israeli society based on subsistence agriculture, and the release of slaves in the Sabbatical year ensured that all people, regardless of status, [4]  gender or age, were free to participate.
Our world is not their world. Our attention-span is short and the number of stimuli flooding us, our children, grandchildren and great-grandchildren is overwhelming. A concentrated seminar once every seven years would not be sufficient to teach Torah to future generations. Hakahel remains a state ceremony, and we have Simḥat Torah.
On Simḥat Torah, we sing and dance in synagogue. If Shavuot recalls the marriage ceremony between God and Israel, with the Torah as the marriage contract, Simḥat Torah is the party in which we celebrate the bond that has been forged.
After the party, comes... routine.
Routine is a burden, a routine that knows how to give up. But we have to accept the burden, to learn and to teach, taking Torah seriously in order to preserve the wisdom of the generations, to expand it, and bequeath it as a legacy for future generations.
On Simḥat Torah, we read: “Moses commanded us the Torah, the inheritance (מורשהmorasha) for the community of Jacob” (Deuteronomy 33:4). The Talmud (Pesachim 49b) states: “Do not speak of ‘an inheritance,’ but of an ‘betrothed’ (מאורסהma’orasa”).
In the middle of the twentieth century, Rabbi Yechiel Ya’akov Weinberg explained:
Many people honor the Torah but regard it as an antique. They do not ask the Torah how to handle the questions of life. This is why the Sages wrote that we should not call the Torah an inheritance, but rather a partner who is loved and significant, who is consulted and whose opinion is consulted and considered.[5]
On Simḥat Torah, let us celebrate the Torah we have inherited.
After the celebration, the routine will come. If we also future generations to rejoice in the Torah after us, we must bring it into the routine of our lives, not only as a heritage but as our beloved, that we learn, teach and engage, For it is our life and the length of our days.
Kehillat Hod VeHadar


[1] Shai Held, recorded lecture: Between the Difficult and the Impossible
[3] In Hillel Weiss, Va-ani Tefilathi: Prayer Poems by Contemporary Israeli Poets (1990) p. 94 [Heb.]. The poem continues, “Teach me to bear the pain of  concession without license” [trans. SMZ].
[5] I first learned this text from Rabbi Lionel Levy. The original source is from a letter of approbation for Ribner, Raza D’oraita.

סוכות, שמחת תורה ו-"אחרי החגים"

סוכות תשע"ח
ביום כיפור חיינו כמלאכים וכמתים: לא אכלנו, לא שתינו ולבשנו לבן הדומה לתכריכים. הרהרנו ב-"מי יחיה ומי ימות, מי קצו ומי לא בקיצו?" עמדנו מול חולשותינו ומול שבריריות חיינו.
ואז, שניה לפני שהשער נטרק תקיעה גדולה שחררה אותנו חזרה אל עולם העשייה: ארוחה משביעה וסערה של בנייה. אבל מה בנינו? דבר שברירי וארעי, עם דפנות דקיקות ו-"גג" שצלו מרובה מחמתו, וגם מכניס גשמים. אינני מתביישת לומר כי כאשר הגג במטבח שלי דולף זה לא זמן שמחתי. איך נוכל לשמוח בחג האסיף, ביבול הממלא את אסמנו כאשר הקירות רועדים ברוח? לי אין תשובה ולכן אצטט את מורי הרב ש"י הלד:
"עבודת ה' מתרחש במרחב בין הקשה ובין הבלתי אפשרי."[1]
עם גג דולף וגם בלעדיו, עיקר החיים מתרחש בתוך שגרה, וסוכות הוא חג שמרומם את השגרה.[2] ישנן סוגיות הלכתיות על איפה אוכלים, איפה ישנים -- הדברים הבסיסיים ביותר בחיים -- ואפילו על כמה ארוחות חייבים לאכול בסוכה באיזה תנאי מזג-אוויר. הפרטים לא חשובים כרגע אלא עצם קיומם. חג סוכות אינו מזכיר רגעי שיא כמו יציאת מצריים או מתן תורה אלא את חיי היום-יום הלא פשוטים של המדבר. קל לחגוג שיאים. אבל שגרה קשה אפילו לקיים. הפיתוי לשבור אותה חזק. לכן ואני מתפללת עם המשוררת אורה אילן:
אלוהי
למדני לשאת את
אָשְׁרוֹ של הזמן
החולף ואינו חוזר.
למדני לשאת את
עֻלהּ של שיגרה
היודעת כל כך לוותר
.[3]
בדחף לבנות מהר בונים סוכות שבירות, בניה איתנה דורשת התמדה ומשמעת. כולנו יודעים את זה. כך בנינו ובונים את בתינו הפרטיים וכך בינינו ובונים את ביתנו הקהילתי.
לבניין יציב דרוש גם מסד מוצק.
המסד בבסיס הקהילה והעם כולו הוא תורה, המקשרת אותנו לדורות עברו ולארץ. השאלה היא: האם התורה תחבר אותנו לדורות הבאים?
בפרשת וילך קראנו:
מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת... תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ (דברים לא:י-יב).
במחזוריות קבועה כל העם מתכנס לשמוע וללמוד את התורה. המועד אינו אקראי: חג הסוכות, אחרי האסיף ולפני הגשמים החזקים, הייתה תקופה שקטה בחברה הישראלית הקדומה המבוססת על חקלאות קיומית, ושחרור העבדים בשנת השמיטה הבטיח שכל העםללא הבדל מעמד[4], מגדר או גיל, היו בני חורין להשתתף.
עולמנו אינו עולמם. הקשב שלנו קצר ומספר הגירויים שאנחנו וילדינו, נכדינו ונינינו, נחשפים אליהם אדיר. סמינר מרוכז פעם בשבע שנים לא יספיק להנחיל תורה לדורות הבאים. זכר להקהל נשאר כטקס ממלכתי, ולנו יש שמחת תורה.
בשמחת תורה יהיו בבתי הכנסת שירים וריקודים. אם חג השבועות משחזר את טקס החופה בו עם ישראל קודש לה' עם התורה ככתובה, שמחת תורה היא המסיבה שבה אנחנו חוגגים את הקשר שנרקם.
אחרי המסיבה, באההשגרה.
שגרה שהיא עול, שגרה שיודעת לוותר. אבל אנחנו צריכים לקבל את העול, ללמוד וללמד, להתיחס לתורה ברצינות כדי לשמור את חכמת הדורות, להרחיב אותה ולהנחיל מורשת לדורות הבאים.
בשמחת תורה נקרא: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג:ד) עליו נאמר בתלמוד: "אל תקרי מורשה, אלא מאורסה" (פסחים מט ע"ב).
באמצע המאה העשרים, ר' יחיאל יעקב ויינברג הסביר:
רבים האנשים המכבדים את התורה, אך יש בהם המתייחסים אליה כאל אוצר נחמד, דבר עתיק ויקר ערך, אולם הם אינם שואלים את התורה כיצד יש לנהוג בשאלות החיים... אל תתייחסו אל תורה כאל ירושה עתיקה אלא כאל "מאורסה", כדבר אהוב וחשוב, שמתייעצים עמה ומתחשבים בדעתה.[5]
בשמחת תורה, בואו לחגוג את התורה, את המורשת.
אחרי החגיגה תבוא השגרה. אם אנחנו רוצים גם להעמיד לעצמנו דורות המשך שישמחו גם הם בתורה, עלינו להביא אותה אל תוך השגרת חיינו, לא רק כמורשה אלא כ-"מאורסה" מרכיב חשוב, ללמוד וללמד
כי היא חיינו ואורך ימינו.                                                                                                     
שושנה מיכאל צוקר, הוד והדר
-------------

[1] ר' ש"י הלד: הרצאה מוקלטת: Between the Difficult and the Impossible [אנגלית].
[2] לפרטים: ר' יצחק גרינברג The Jewish Way: Living the Holidays (1988), chapter 4[אנגלית].
[3] ב-הלל ויס (עורך) ואני תפילתי: שירת התפילה של משוררים בני זמננו (1988), ע' 94.  השיר ממשיך " למדני לשאת את כאב הותור שאין לו היתר."
[4] ר' ש"י הלד: Returning To Sinai Every Seventh Year [אנגלית]. וגם בספרו
 The Heart of Torah: Essays on the Weekly Torah Portion, vol. 2. (2017) Philadelphia: JPS.
[5] למדתי את הטקסט מר' ליונל לוי .הוא מופיע גם כאן: http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/92-2.htm מקורו כנראה בהקדמת הספר רזא דאורייתא, מאת הרב ז"א רבינר.