Friday, August 18, 2017

פרשת ראה: האם יחדל אביון מקרב הארץ?

פרשת ראה
בין שפע העניינים והפרטים בפרשה אתמקד בשתי שאלות-חידות טקסטואליות שלא קשורות אחת לשנייה, אבל פתרונותיהן מחברים.  
ראשון (לפי סדר הופעתם בפרשה): בפרק יב:כח כתוב: "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ  לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד-עוֹלָם, כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. המשמעות הפשוטה של הפסוק היא לעודד את קיום המצוות למרות הקשיים. השאלה היא, האם "הטוב" ו-"הישר" הן מילים נרדפות או שמא שני מושגים שונים? בספרֵי ובמדרשים אחרים ישנה מחלקת בין ר' עקיבא שטוען: "הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם" ובין ר' ישמעאל שאומר את ההפך. המחלקת מוזרה כי כתוב בפירוש "בעיני ה' אלוהיך" אבל היא מעלה על נס את ההבדל בין ראיה אלוהית וראיה אנושית. הרב ברוך הלוי עפשטיין, בעל התורה תמימה, מפתח את ההסבר לַשוֹני לפי רש"י על מעשה בראשית, שם רש"י טוען (בארשית א:ז) "דבר שלא נגמר אינו במלואו וטובו": לכן,
כל דבר שלא נראה גְמַר עיינו ותכליתו אינו יכול להיקרא "טוב" אף על פי שבתחילתו נראה טוב. לפי זה דבר הנראה לטוב בעיני אדם אפשר רק לקרוא בשם "ישר"... ולא בשם "טוב" כי לתכלית השם "טוב" דרוש לדעת עתידות הדברים ותוצאותיהם, מה שאי אפשר לאדם קצר העין לראות, ולכן אי-אפשר לומר "הטוב בעיני אדם" כי אם בעיני ה' הרואה לתכלית וקץ.    
לזה פרופ' ישעיהו ליבוביץ מוסיף: "יש להרהר מאוד... כי אנשים רבים אשר כוונתם ללא ספק הייתה טהורה ולשם שמים, גרמו בהכרעותיהם תקלה לעצמם ולעולמם..." אינני יודעת מתי הדברים נכתבו ולאיזה אנשים הוא התכוון אבל אין לי ספק שהוא צודק. אכן עלינו לפעול בזהירות תוך ראיה רחבה וארוכת טווח כמה שאפשר, וגם מתוך קצת צניעות כי אין לנו ראיה אלוהית לדעת איך הסיפור ייגמר.
אבל עם כל הזהירות אַל לנו להימנע בעשייה. גם זה נלמד מהפרשה. בפסקה הראשונה בפרק טו, יש קביעות הפוכות לגבי מצב החברתי-כלכלי עתידי:
פסוק ד: אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן.
פסוק יא: כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ.
חלק מן המידע הדרוש ליישב את הסתירה נמצא בתוך הפסקה: "רַק אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. כִּי-ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ".
האם משמעות הדבר שחיסול העוני הוא תגמול שהאל ישלם לעמו עבור שמירת המצוות? לא. יש ברכה בקיום המצוות אבל הפסקת העוני אינה פרס אלא תוצאה ישירה מקיום המצוות המפורטות באותו הפרק ובמקומות אחרים: מעשרות, מתנות העניים, שמיטה ודאגה לחלש בחגים וכו'. איננו יכולים לתלות מבטנו בשמים לפתור את בעיותינו כאשר הכלים הארציים מונחים לפתחנו. עלינו להרים את הכלים להשתמש בהם.
במצבים מידיים, המצווה ברורה וניתנת ליישום כמו שכתוב: לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ.
אבל הכלים הגדולים, הפתרונות המערכתיים התנ"כיים אכן צריכים תיקן והתאמה לכלכלה מודרנית, כפי שכתב ליבוביץ במקום אחר (ב-אמונה, היסטוריה וערכים):
המציאות של הדורות האחרונים היא מציאות אשר חשיבה ההלכתית המגובשת במסורת ההיסטורית של היהדות לא צפתה אותה ואין היא יודעת עליה מאומה. כל הבעיות החברתיות, והכלכליות והמדיניות שלנו מחייבות חשיבה מחודשת. (הדגשה שלי) 
"מחייבות חשיבה מחודשת," ז"א חובה מוטלת עלינו להתמודד עם הבעיות, להתאמץ למגר עוני ולסגור פערים ולא להתעלם מהסבל או לדחות את השאלות הקשות למועד "נוח" יותר. דרכי ההתמודדות צריכות להתבהר במסגרות אזרחיות ופוליטיות, בלי טיוח ובלי משוא פנים. כמו שהתורה מצווה על מתנות לעניים – כמו פאה ולקט – בכל קציר, קטיף ואסיף ז"א בכל מחזור ייצור, ועל מעשרות ושמיטות במחזוריות קבועה, גם לנו חובה להתאמץ למען הבאת ברכה אֶל הארץ והעולם, גם אם נראה לנו שיש אילוצים היכולים להצדיק דחייה. 

Saturday, August 5, 2017

A Voice Calls from Sinai

“Observe” and “Remember” in one act of speech, the One and Only God made us hear.”
(Lecha Dodi, Sacks translation)
A voice called out from Sinai, exclusive and unique in its ability to express one substantive principal in way suited to the needs of each generation.
The essence of Shabbat is a work stoppage that is obligatory for everyone once a week, but already in the Written Torah, that essence takes on different forms.
In Exodus (20:8-11), the Israelites who left Egypt heard:
Remember the Sabbath day and keep it holy. Six days you shall labor and do all your work, but the seventh day is a Sabbath of the Eternal your God: you shall not do any work: you, your son or daughter, your male or female slave, or your cattle, or the stranger who is within your settlements. For in six days the Eternal made heaven and earth and sea, and all that is therein, and God rested on the seventh day; therefore the Eternal blessed the Sabbath day and hallowed it.
It was important that the newly freed slaves hear that Shabbat was embedded in creation. After experiencing uninterrupted labor throughout the years of slavery, they may have found it hard to believe that the new Master who had defeated Pharaoh with great force, and was now handing down orders did not also demand constant work.
The lives of the desert generation were completely different from life in Egypt. For forty years they ate manna, literally. They built the Tabernacle, they marched and they camped. Then, until the next journey, they gathered and ate manna. They were familiar with Shabbat because on Fridays they needed to gather a double portion because none would descend from heaven the next day. For them, Shabbat was part of creation, built into their natural/supernatural life routine. What was foreign to them was continuous work and employer-employee relations. On the border of the Land, just before beginning a naturally productive life, they needed to hear a different Torah:
Observe the Sabbath day and keep it holy, as the Eternal your God has commanded you. Six days you shall labor and do all your work, but the seventh day is a Sabbath of the Eternal your God; you shall not do any work–you, your son or your daughter, your male or female slave, your ox or your ass, or any of your cattle, or the stranger in your settlements, so that your male and female slave may rest as you do. Remember that you were a slave in the land of Egypt... (Deuteronomy 5:12-15).
Here the Torah emphasizes solidarity based on the memory of slavery (which may have begun to fade), clarifies that the conquest and building of the Land do not override Shabbat, and emphasizes that the people should not imagine themselves as employers like the Egyptians. It is forbidden to learn from Pharaoh, there is life beyond work.
During the first Babylonian exile, another voice strengthened Shabbat with new meaning. With the Temple in ruins, the Israelites’ religious life contracted, leaving Shabbat as the main communal expression of Jewish identity in a foreign land (Moshe Greenberg, “The Experience of Shabbat”).
s  Shabbat of creation with an avoidance of creative work.
s  Shabbat as a remembrance of the Exodus from Egypt with refreshing rest for all.
s  Shabbat that unites the community.
These are the three main voices that accompanied (in varying mixes) Shabbat until the modern era and early Zionism. Upon their return to Israel, prominent leaders fought for Shabbat to be kept even among “secular” Zionists, as Haim Nahman Bialik urged members of the Kevutzat Geva:
It is Shabbat, not the culture of oranges or potatoes, that preserved the existence of our people during all the days of its wanderings, and now that we are returning to the land of our forefathers, you want to discard it like an unwanted object?
Without Shabbat, there is no Divine image and no human image in the world.
About 80 years have passed. Social and economic life in Israel and around the world has changed. For many of us, Shabbat is primarily a time devoted to family, community and friends. These are very important, precious things. Every family or group that takes a break from the race of life and sits together around the table or in another quiet place is doing something important and holy.
But I hear another voice coming forth from Sinai, a voice that I believe we need urgently, before our souls wither in a desert of plenty. A call to stand against consumerism, driven by frantic shopping, and challenge the culture in which a person is primarily a consumer, and society exists to serve the economy rather than the opposite.
In his commentary on Deuteronomy, biblical scholar and Christian homilist Walter Brueggemann makes a strong connection between the fourth commandment – observing Shabbat – and the fifth – honoring father and mother. The people addressed by the commandments are adults. Therefore, the parents we are commanded to respect are even older, and include those who have ceased to make an  economic contribution. Shabbat observance and respect for parents come together to confirm – no, to declare – that human life is not limited to productivity.
Human life is not limited to productivity. The economy exists to serve society.
A call comes from Sinai to add another consciousness to the day of rest and the family celebration: a consciousness of resistance to the enticements of consumerism, a consciousness that insists that we must not define our lives only by economic standards.
“Without Shabbat, there is no Divine image and no human image in the world.”
Shabbat Shalom
Parashat Va'ethanan, Hod veHadar, 5777

Recommendation for further reading: Walter Brueggemann, Sabbath as Resistance: Saying No to the Culture of Now

קול קורא מסיני

‏שמור וזכור בדיבור אחד השמיענו אל המיוחד
קול יצא מסיני, יחיד ומיוחד ביכולתו להביע מהות עקרונית אחת אשר תישַמע בכל דור לפי צרכיו. ‏

מהות מצוות השבת היא שביתה, עצירה ממלאכה שהיא חובה לכולם פעם בשבוע, אבל כבר בתורה הכתובה ‏המהות לובשת צורות שונות.‏

בספר שמות, יוצאי מצריים שמעו:‏
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל ‏מְלָאכָה ... כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם ‏הַשְּׁבִיעִי...‏
היה חשוב שעבדים משוחררים ישמעו כי השבת הוטמעה בבריאת העולם. אחרי שחוו עבודה בלתי פוסקת משך כל ‏שנות העבדות, ייתכן שהם התקשו להאמין כי האדון החדש שהביס הפרעה בכח רב ועכשיו התחיל להוריד פקודות ‏לא דורש גם הוא עבודה מתמדת. ‏

חייהם של דור המדבר היו שונים לגמרי מהחיים במצרים. ארבעים שנה הם אכלו מן, פשוטו כמשמעו. ‏

בנו משכן, נסעו וחנו. בכל חניה בנו מחנה ועד הנסיעה הבאה, אספו מן ואכלוהו. את השבת הם הכירו כי בימי שישי ‏נאלצו ללקט מנה כפולה של מן כי המזון לא יֵרֵד משמיים למחרת. להם שבת היה חלק מן הבריאה, בנוי בתוך מחזור ‏החיים הטבעיים/על-טבעיים שלהם. מה שהיה זר להם הייתה עבודה רצופה ויחסי עובד-מעביד. על סף הארץ והכניסה ‏לחיים יצרניים טבעיים, הם צריכים לשמוע תורה אחרת: ‏
שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת.... לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' ‏אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.
כאן התורה מדגישה את האחווה המושתתת על זיכרון העבדות (שאולי החלה להישכח), מבהירה כי הכיבוש ובניית ‏הארץ לא גוברים על השבת, ומדגישה כי אַל לעם לדמיין את עצמם כמעבידים כדוגמת המצרים. אסור ללמוד מפרעה, ‏יש חיים מעבר לעבודה. ‏

בגלות בבל הראשונה קול נוסף העצים את השבת עם משמעות חדשה. כשחרב בית-המקדש הצטמצמו החיים ‏הדתיים של בני-ישראל, ונותר השבת כביטוי עיקרי לזהות העצמית של הקהילה היהודית על אדמת ניכר (גרינברג, ‏חוויית השבת). ‏

שבת של בריאה עם הימנעות מעבודה יוצרת    *   
שבת שהוא זכר ליציאת מצריים עם מנוחה מרעננת לכל ‏    *   
שבת מלכדת של קהילתיות ‏   *   

אלו הם שלוש הקולות המרכזים שליוו (במינונים משתנים) את השבת עד העת החדשה וראשית הציונות. בשובם ‏ארצה מנהיגים בולטים נאבקו שהשבת תישמר גם בקרב הציונים החופשיים, כפי שהפציר חיים נחמן ביאליק בחברי ‏קבוצת גבע: ‏
השבת ולא התרבות של תפוחי-זהב או תפוחי-אדמה היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו, ועתה ‏בשובנו לארץ-אבות, הנשליכה אחר גוונו ככלי שאין חפץ בו?... בלי שבת אין צלם אלוהים ואין צלם ‏אנוש בעולם.‏
עברו כ-80 שנה. החיים החברתיים והכלכליים בארץ ובעולם השתנו. לרבים מאתנו שבת הוא בראש ובראשנה ‏זמן מוקדש למשפחה, ואחרי משפחה, לקהילה ולחברים. דברים חשובים ויקרים ביותר. כל משפחה וחבורה ‏שעוצרת רגע את מירוץ החיים ויושבת יחד מסביב לשולחן או במקום שקט אחר החביב עליהם עושה דבר ‏חשוב וקדוש.‏

אבל אני שומעת קול נוסף שיצא מסיני, קול שאני מאמינה אנחנו זקוקים לו בדחיפות, לפני שנשמותינו ‏תִּתְיַבֵּשְׁנָה במדבר של שפע. ‏הקול הקורא לעמוד נגד תרבות הצריכה, המונעת ע"י סחרור של קניות. לקרוא תיגר נגד תרבות בה האדם ‏נחשב בעיקר כצרכן ובה החברה קיימת כדי לשרת את הכלכלה ולא ההפך. ‏

בפירושו לספר דברים חוקר המקרא ודרשן הנוצרי וולטר ברוגמן ‏‎ Walter Brueggemannקושר קשר אמיץ בין ‏הדיבור הרביעי - שמירת שבת - וחמישי - כיבוד אב ואם. הנמענים של הדברות הם מבוגרים. לכן ההורים ‏שאנו מצווים לכבד הם עוד יותר מבוגרים, וכוללים גם את אלו שכבר סיימו לתרום תרומתם הכלכלית. שמירת ‏שבת וכיבוד אב ואם באים ביחד לאשרר – לא, להכריז – כי חיי אדם לא מסתכמים ביצרניות. ‏

חיי אדם לא מסתכמים ביצרניות. הכלכלה קיימת כדי לשרת את חברה. ‏

קול קורא מסיני לצרף ליום המנוחה ולחגיגה המשפחתית תודעה נוספת: תודעה של התנגדות למלכודת הצרכנות,  תודעה המתעקשת לא להגדיר את חיינו רק לפי אמות מידה ככלכליות. ‏
.בלי שבת אין צלם אלוהים ואין צלם אנוש בעולם
שבת שלום

פרשת ואתחנן, תשע"ז

Friday, May 12, 2017

Parashat Emor: Giving and Receiving Torah

Parashat Emor includes the most concentrated list of festivals in the Torah. Despite its length, it lacks some details regarding Shavuot. First, the Torah does not set a date for holiday; it does not say, “In the third month on the sixth day of the month,” or anything similar. Second, there is no mention, neither here nor anywhere else in the Bible, of Shavuot as the holiday of Matan Torah.
The Torah does not set a date for Shavuot because it can’t. In ancient times, the calendar was not predetermined according to astronomical data. Rather, the beginning of each month was determined by a court, on the basis of testimony given by people who had actually seen the new crescent moon. Therefore, the months did not have a fixed number of days, and the 50th day after Passover could have been on the fifth, sixth of seventh day of the third month.
This ambiguity is especially well-suited to the connection between Shavuot and the giving of the Torah. If we read Exodus 19 carefully – only the text, not in the commentaries – it’s actually unclear on when the revelation at Mount Sinai occurred. The text says: “In the third month after the Israelites had gone forth from the land of Egypt, on that very day, they entered the wilderness of Sinai” but it doesn’t state on what day of the month. Moreover, it’s not exactly clear how many times Moshe ascends and descends the mountain, and how long he remained where he was each time.
The number of preparatory also changes. In Exodus 19:10, the Eternal says: “Go to the people, and sanctify them today and tomorrow.” But Moses says, “Let them be ready for the third day” (verse 15). The Talmud (Shabbat 86b-87a) suggests, “Moses added a day of his own accord.” Apparently, Moses felt that the people needed a little more time to get ready and delayed revelation by a day. God accepted his decision and waited. According to this understanding, presented by Rabbi Yossi, the sixth of Sivan is “the day of the giving of our Torah,” the day designated for revelation, but the seventh was “the day of our receiving Torah.”
This situation is very different from the Exodus from Egypt which occurred according to schedule (perhaps even a little before), whether or not the Israelites were ready. Could it be because the Exodus was a process of physical redemption. It is a much more challenging process to “move” an unprepared soul, than an unwilling body.
The rapid exit of Egypt did not yield the expected result. The people continued to complain and revolt. It is possible that the purpose of waiting before the giving of the Torah was to ensure greater success. If so, it’s far certain that the goal was achieved. Shortly after Sinai, came the golden calf.
Let us return for a moment to the words “on that very day” in Exodus 19. On this verse Rashi explains: “It ought to have said only ‘on that day.’ What does ‘that very day’ mean? That the words of Torah should be new to as they were given today.” Acceptance of Torah is a continuous action that requires us to learn, teach, interpret and observe.”
This Saturday night is Lag BaOmer, a day our national memory connects people to Rabbi Akiva, his students, and their role in the Bar Kokhba revolt. However, we should also remember Rabbi Akiva as a person who began his studies at an advanced age.[*]
If we want to be an active part of the Jewish tradition, to renew it and pass it on to future generations, we need to turn the holiday of giving the Torah into a holiday of receiving Torah. We must take our Torah study seriously, and remember that it is never too late to begin.


[*] How did Rabbi Akiva begin? He was 40 years old and an ignoramus. One day he was standing by a well and he saw a stone with grooves in it. When he asked who had made the grooves, he was told that it was the water that fell on it day after day. He thought for a while and asked himself: “Is my heart harder than a stone? If water can make grooves in this stone, the words of the Torah can surely inscribe themselves on my heart.” Immediately he began to learn. – Avot deRabbi Natan 6

Monday, April 17, 2017

חומות של מים: שביעי של פסח תשע"ז

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים" כאילו היה בקריעת ים סוף. לכן קמנו, ועמדנו בזמן שקראנו את שירת הים מספר התורה.
הבה נחזור צעד אחד או שתיים אחורה.
מה הרגיש אדם פשוט שהלך בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה?
מה עברה על אשה שצעדה בעלטה מעבדות לחירות?
לא נוכל לדעת אבל הפסוקים המתארים את קריעת ים סוף רומזים לנו:
וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה, וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה
רוח אלוהי מרחפת, מבדילה בין מים למים; המים נאספים ומתגלית היבשה.
האם זה נשמע מוכר? חזרנו לבראשית. עשר המכות החזירו את מצריים לתהו ובהו וקריעת ים סוף היא מעשה של בריאה מחודשת.
חשיפת היבשה הייתה הכרחית לבריאתו של עולם יציב שנוכל לחיות בו, וגם להליכתם של בני ישראל אל החירות.
אבל לא אֶל יבשה אני רוצה לכוון את המבט, אלא אֶל המים. בשתי צדדיו של החרבה "הַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם."
חומות של מים.


Photo Illustration/Paula C. Rondeau/The Real Truth
במצרים ובכל המזרח העתיק מים מסמלים את כחות הכאוס הקדום. כחות שלעתים מֻגְשָׁמִים כלויתן או האלה תיהמת ששמה קשור, ככל הנראה, למילה העברית "תהום."
התנ"ך מדחיק את המיתולוגיה הזאת אבל היא שרדה בישראל ושאריות ממנה צצות מדי פעם, כמו בתהילים פרק ע"ד המספר סיפור בריאה אחרת בו האל משמיד כחות מים קדומים:
וֵאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם... אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל-הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן... אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן.
עם פַרְעֹה וכָל-חֵילוֹ רודפים אחריהם ועם מדבר לפניהם, בני ישראל צעדו בחושך בין חומות של כאוס קדמוני.
מה הרגישו? פחד ואֵימה.
אף על פי כן ולמרות הכל, עבדים משוחררים שמו רגל לפני רגל וביחד התקדמו עד שהגיעו לצד השני.
בזכרון הקולקטיבי של עם ישראל, קריעת ים סוף היא "חוויית מכוננת" או "חוויית יסוד," מְאֹרָע מן העבר שנוכחת בהווה, כפי שהגדירו הפילוסוף היהודי-גרמני-קָנָדִי אמיל פאקנהיים.  
בספרו  על אמונה והיסטוריה פאקנהיים מביא את קריעת ים סוף כדוגמה ב-הא הידיעה של חווית יסוד ביהדות. הוא מתמקד בחזיון בו ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא.
הזרם המרכזי ביהדות, זה שקבע את טקסט התפילה, משמר-מנכיח את קריעת ים סוף כהִתְגַּשְּׁמוּת המיטבית של הכוח האלוהי לגאול.
על זה לא אתווכח אבל אני כן רוצה להוסיף.
לפני שיציאת מצריים הושלמה, לפני "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ"  ו-"זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" היה צבא מצריים הרודף וחומות של מים מאיימים. קודם להתרוממות הרוח, היו אנשים פשוטים פוסעים אט אט בחושך ובבוץ, ותומכים אחד בשני. זה חלק מהסיפור הגאולה שלנו לא פחות משירת הים.
כאשר האי-סדר עולה על הסדר, הבִּיצה מאיימת והערפל מסתיר את אור,
אנחנו יכולים לחזור לסיפור היסוד שלנו, לזכור ולהזכר כי יציאת מצריים קרתה בלילה ובבוץ. גם כאשר אלוהים נסתר מעינינו נוכל לתמוך אחד בשני וביחד לפלס את דרכנו קדימה. אולי נזכה להרגיש נוכחות אלוהית לרגע או לראות אור חיים מפציע קמעה. 

Walls of Water: 7th day of Passover ‎‎2017‎

In every generation, we must each see ‎ourselves as if we left Egypt, as if we ‎crossed the Reed Sea. ‎Therefore, we stand ‎when reading the Song of the Sea from a ‎Torah scroll. ‎

What did an ordinary Israelite feel when ‎crossing the sea on dry land, when walking ‎through the ‎dark towards freedom?‎‏ ‏We cannot know for sure but these verses supply a ‎hint:‎‏ ‏‎
The Eternal drove ‎back the sea with a ‎strong east wind all that night, and ‎turned the sea into dry ground. The ‎waters ‎were split, and the Israelites went ‎into the sea on dry ground”‎‏ ‏‎(Exodus 14:21-22).‎
A wind from God sweeps over the ‎water, divides waters, and gathers ‎them so dry land can appear.‎‏ ‏Does that sound familiar? We have ‎returned to Genesis. The ten plagues ‎undid creation in Egypt. ‎Splitting the sea was ‎a moment of re-creation.‎‏ ‏

Exposing dry land was an essential ‎component of creation just as it was essential for the Israelites’ ‎walk to ‎freedom. Despite this, I want to ‎focus on the waters that “formed a wall for ‎them on their ‎right and on their left” (Exodus 14:22). 
Walls of water. ‎
Photo Illustration/Paula C. Rondeau/The Real Truth
In Egypt and the ancient Near ‎East, masses of water symbolized primordial forces ‎of chaos, ‎sometimes ‎concretized as Leviathan or the mother of the gods ‎Tiamat, whose name is apparently ‎related to the ‎Hebrew word “tahom,” ‎the deep in Genesis 1.‎‏ ‏The Bible generally suppresses this ‎mythology but its ‎memory and a few references ‎survived, including Psalm 74, ‎which tells a different story of creation, ‎in which God decimates primordial water forces:‎
O God, my king from of old…‎‏ ‏‎it was You who drove back the sea ‎with Your might, who ‎smashed the heads ‎of the monsters in the waters;‎‏ ‏‎it was You who crushed the heads ‎of ‎Leviathan, who left him as food for the ‎denizens of the desert;‎‏ ‏‎it was You who released ‎springs and ‎torrents, who made mighty rivers run ‎dry (Ps. 74: 12-15).‎
Facing the desert, with Pharaoh and his ‎army pursuing them, the Israelites ‎marched through the ‎darkness between ‎walls of primordial chaos.‎‏ 
What did they feel? Fear and terror.‎ 
Despite it all, the ‎freed slaves put one ‎foot in front of the other, and walked ‎together until they reached the other ‎side.‎

In the collective memory of the Jewish ‎people, splitting the Reed Sea is a root ‎experience, a ‎commanding event from the past that is ‎accessible in the present, as defined by ‎the Jewish-German-‎Canadian ‎philosopher Emil Fackenheim.
In ‎God’s Presence in History, Fackenheim ‎presents ‎splitting the Reed Sea as the prime ‎example of a root experience in Judaism. ‎He focuses on the ‎vision of the ‎maidservants who saw even what the ‎prophet Ezekiel would not see (as per Mekhilta Shirata 3).‎ ‏ 


The central stream in Judaism, that ‎which formalized our liturgy, preserves ‎the memory of the ‎splitting of the Reed Sea ‎and makes it present as the ultimate ‎realization of God’s saving power.‎‏ 

Without denying their claims, I want to ‎add another layer.‎‏ 

Before the Exodus from Egypt ‎was ‎complete; before “The Lord is my ‎strength and might” and “This is my God ‎who I shall ‎glorify,” the Israelites were surrounded by the Egyptian ‎army and threatening walls ‎of water. ‎Before jubilation, ordinary ‎people slogged through the mud in the dark, ‎supporting each other. ‎These are elements in the story of redemption no ‎less than the Song.‎

When disorder exceeds order, the ‎swamp is threatening and fog hides the ‎light,‎ we can return to our ‎root story, and recall that the ‎Exodus from Egypt happened at night, in ‎the mud. When God is ‎hidden, we ‎can support each other and together ‎forge a way forward. Perhaps we will be ‎able to ‎feel the presence of God for a ‎moment or see the light of life breaking ‎through, just a bit.‎

Thursday, March 16, 2017

Moses: Dedication and Devotion

In a poetic retelling of the exodus from Egypt Abraham Ibn Ezra (Spain, 1089-1164) described Moses as the envoy (tzir) of God (tzur) who saved His flock (tzon) for Egypt (tzar). But Moses’ mission did not end at the crossing of the Red Sea. Throughout the desert period, the Israelites continued to need an envoy to mediate their relationship with God. In his book Moses: Envoy Of God, Envoy Of His People (translated by Perry Zamek) Rabbi Mosheh Lichtenstein traces the relationship between Moses and Israel from beginning to end. Today’s drasha is based on Lichtenstein’s book with some of my own additions, but to figure what is his and what is mine, you’ll need to read the book.
Two month ago we read about the young Moses who went out to his brethren and people, was horrified by the site, struck a blow, killed and fled. It is usually thought that he fled for fear of the authorities but Lichtenstein adds that he left Egypt because he was discouraged by the Israelites’ unwillingness to rise up against oppression or accept him as their leader.
In Midian, he continues to act on behalf of the weak and comes to the aid of the shepherdesses, which leads to his first meeting with his future farther-in-law, Jethro. He marries, finds a job and settles down as a shepherd. Alone in the desert, he develops his inner life. Years pass.
At the burning bush God calls to Moses and demands that he return to his people and public life. Just as God Himself “comes down” to the people, Moses must go back to Egypt and take on responsibility. Moses hesitates but it was impossible to refuse. At the bush, God promises Moses that once he has taken the people out of Egypt, he will again serve God on that very mountain.
God kept his promise. According to tradition, that mountain was Mt. Sinai, not only the site where the Torah was given but also the mountain in our parasha where Moses begs for the life of the people and also experience the vision of God’s goodness passing before him.
If, for the Israelites, the sin of the Golden Calf was an extreme failure, for Moses it was his greatest hour. After the crisis, Moses rose to even greater heights and merits a unique spiritual experience that leaves his face shining with a divine light. Is there a relationship between these two events? Was Moses’ spiritual elevation the result of his actions following the crisis of the Golden Calf?
According to Lichtenstein, the answer is yes. The supreme dedication that he showed toward the Israelites leads to his reward. The youth who abandoned his brothers and turned his back on them because he was fed up with their apathy and passivity, now risks his life for them. He refuses the Divine offer to become the father of a new people, after the God destroys the stubborn Israelites. With his self-sacrifice, Moses earns a private revelation.  But not immediately.
First, he takes action to end the people’s passivity and teach them to take responsibility, so they can manage without him and won’t ever need another golden calf. He moves the tent of meeting out of the camp. When it was in the midst of the camp, Moses could see and hear much of what was going on and intervene very easily. Now, they will have to manage by themselves. If people need him, they know where to find him, but it will take an effort. Moses risks weakening or even severing his connection to the people but there is no choice.
The Kotzker Rebbe taught: Even though a maidservant at the Sea had a vision greater than that of the prophet Ezekiel, she remained a maidservant. Passive vision is not enough. Acquiring Torah takes effort.
Only after Moses takes steps to ensure the physical and religious survival of the people, does he again ascend the mountain, hide in the crevice and see God’s glory.

Moses learned that serving God begins with serving His people. Public responsibility is an inseparable part of the religious experience. This was true for Moses and it is true for us. We are not Moses and we don’t need to take the Israelites out of Egypt, but there is no shortage of tasks, suited to each person and his or her particular skills. We just need to identify the opportunity and say, “Here I am.”