Monday, April 30, 2012

ברכת קדושת היום - שבת


ברוב ימות השנה – בימי החול, בשלוש רגלים, בראש השנה וביום כיפור – הליבה של תפילות העמידה באותו היום  נשארת ללא שינוי (חוץ ממוסף). בימי חול העסוקים, התפילה הסטטית משמש לנו עוגן. לחגים יש תוכן רב מעל ומעבר למילות התפילה.
בשבת יש זמן, יש שקט, והתפילה עצמה היא מרכיב חשוב בחוויית השבת שלנו. לכן, בשבת התפילה משתנה יותר. הברכה האמצעית של העמידה, ברכת "קדושת היום" מתחילה בקטע שונה בכל עמידה ועמידה. כל ברכה ממוקדת בפן אחר של השבת, וישנה התקדמות מכניסתהּ ועד צאתהּ. השוני נראה לעין, אך ההתקדמות דורשת עיון: התפללתי שנים רבות עד שמאמר הנכתב ע"י הרב גורדון טוקר משך את תשומת ליבי להתקדמות זו. הניתוח שלי אינו זהה לשלו אך בלי מאמרו ייתכן שהיו עוברות שנים רבות עד שהייתי חושבת על הנושא.  
נתחיל בהתחלה, בערב שבת:
אַתָּה קִדַּשְׁתָּ אֶת יוֹם הַשְׂבִיעִי לִשְׁמֶךָ. תַּכְלִית מַעֲשֵּׁה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבֵרַכְתּוֹ מִכָּל הַיָּמִים. וְקִדַּשְׁתּוֹ מִכָּל הַזְּמַנִּים. וְכֵן כָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ...
כאן יש לנו שבת בראשית. אלוהים לבדו ברא את העולם והוא לבדו שובת ומקדש את השבת, השבת היא של היקום, היא קיימת: איתנו ובלעדנו. בהזכירנו את השבת הקוסמית אנחנו מעידים שהעולם הוא גדול מאתנו ומהרצונות שלנו, הוא מלא משאבים ואפשריות, אך העולם הוא גם פיקדון שביר שהופקד בידינו לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.
בבוקר, הסיפור הוא אחר. האלוהים כבר לא לבד בעשיה, וגם אנחנו צֻוֵינוּ לשמור את השבת כחלק מהברית בין האלוהים ובין עם ישראל:
יִשְּׁמַח משֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ. כִּי עֶבֶד נֶאֱמָן קָרָאתָ לּוֹ. כְּלִיל תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשׁוֹ נָתַתָּ לּוֹ. בְּעָמְדוֹ לְפָנֶיךָ עַל הַר סִינַי. (וּשְׁנֵי) לֻחוֹת אֲבָנִים הוֹרִיד בְּיָדוֹ. וְכָתוּב בָּהֶם שְׁמִירַת שַׁבָּת. וְכֵן כָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ: וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְּׁרָאֵל אֶת הַשַׂבָּת. לַעֲשֹּׁוֹת אֶת הַשַׂבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְּׁרָאֵל אוֹת הִיא לְעוֹלָם. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָּׁה ה' אֶת הַשָׂמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. וּבַיּוֹם הַשְׂבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.
שימו לב: התפילה מזכירה את הַכְלָלָתָהּ של השבת בעשרת הדיברות אך מצטטת פסוק אחר, פסוק שמדגיש את הברית. גם מקורהּ של השבת בבריאה מוזכר, אך הדגש הוא על הרעיון ששמירת שבת היא חובה מיוחדת ותענוג מיוחד "חמדת הימים" של עם ישראל. עברנו מבריאה להתגלות, מזמן קדום לזמן היסטורי.  
במוסף, הסידור המסורתי עוסק בפרטי הטקס העתיק, מזכיר את ההווה הלא שלם, שחסר בו המרכז המאחד, וגם נושא מבט אֶל עתיד טוב יותר.
במנחה מגיע העתיד, הגאולה:
אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְּׁרָאֵל גוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, תִּפְאֶרֶת גְּדֻלָּה וַעֲטֶרֶת יְשׁוּעָה, יוֹם מְנוּחָה וּקְדֻשָׂה לְעַמְּךָ נָתָתָּ, אַבְרָהָם יָגֵל, יִצְחָק יְרַנֵּן, יַעֲקֹב וּבָנָיו יָנוּחוּ בוֹ, מְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה, מְנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה, מְנוּחַת שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט וָבֶטַח, מְנוּחָה שְׁלֵימָה שָׁאַתָּה רוֹצֶה בָּהּ, יַכִּירוּ בָנֶיךָ וְיֵדְעוּ כִּי מֵאִתְּךָ הִיא מְנוּחָתָם, וְעַל מְנוּחָתָם יַקְדִּישׁוּ אֶת שְׁמֶךָ: 
שימו לב שכל הקטע בלשון עתיד. האלהים אחד ושמו אחד כמו שאנחנו מייחלים בסוף ה"עלינו" ואפילו עם ישראל יושב בארץ, מאוחד, במצב מפואר וכולם שומרים שבת. בקיצור, גאולה.
התחלנו את השבת בין הערביים עם הבריאה, עם עולם של צפיה ותקווה.
כשהשמש עולה בשמיים והאור מתחזק לאט, אור התורה, הברית והמצוות נתגלה לנגד עיננו, ומעניקה גם למעשנו וגם מנוחתנו מסגרת וקשר למשמעות גדולה יותר.
באור העז של צהריי היום, אנחנו רואים את מגרעות ההווה ומבטים בערגה לעתיד.
במנחה, שוב מחשיכים השמיים, אבל לפני שֶׁנִּזָּרֵק אֶל החולין, יש צוהר אֶל הגאולה, בתקווה שהחזון יחזק אותנו ויניע אותנו לְכַוֵּן את מאמצנו אֶל מטרות ראויות. אסיים במילותיו של טוקר (בתרגום שלי):
בשעות בין הערביים הרומנטיות, מותר לנו לחלום חלומות פז על העבר והעתיד. אך באור היוקד של שבת בבוקר, עלינו להכיר בעובדה שרק דרך מעשיים אנושיים, רק דרך מתן תורה ומתנת התורה אפשר להגשים את הבטחותיו של האל... לא היינו שותפים לבריאה, אך דרך התגלות התורה, נוכל להגיע לתפקיד מושיע בהבאת הגאולה.

No comments:

Post a Comment