Saturday, October 27, 2012

תפילת אבות באור פרשת לך-לך


אברם העברי, הידוע גם כאברהם אביר האמונה, עולה על במת המחשבה הדתית בפרשת לך-לך. אחרי שהוא מגיע לאֶרֶץ כענן ה' אומר אליו:
הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם. וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ: וְהֶאֱמִן בּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי ה', אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ. וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי ה', בַּמָּה אֵדַע?                                                                  בראשית טו: ה-ח
כן, מיד אחרי שמשבחים את אברם על אמונתו הוא שואל "בַּמָּה אֵדַע?" יש ספקות והוא שואל שאלות.
למרות זאת, בחינוך ובמחשבה הושם דגש - בצדק או שלא בצדק - על גדולתו של אברהם, על אמונתו המהפכנית ועל דרכו האיתנה. לכן קשה לנו לפעמים להתחבר אליו, ו-"אלוהי אברהם" המוזכר בתפילה מרגיש רחוק. אבל הרמיזות לחייו של אברהם שמופיעים בתפילת העמידה לא מופנות לסיפורי הגבורה של פרשת וירא, לא ל-"חלילה לך מעשות כדבר הזה" ולא ל-"קח-נא את-בניך את-יחידך..." אלא לאברם בפרשת "לך-לך" שעדיין בתחילת דרכו.
אני רוצה לחזור כמה פסוקים אחורה בפרשה, לקטע שכן מהדהד בברכת אבות. ואז אנתח את הברכה על רקע מקורותיה בתנ"ך, במאמץ לדלות רעיונות שיעניקו לנו הבנה עשירה ועמוקה יותר.
וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן, וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר-מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ...           בראשית יד:יח-כ
מילה ראשונה: "ברוך." מי מברך? לא אברם, מלכיצדק. אחרי יציאת מצריים יתרו יברך: "ברוך ה' אשר הציל אתכם..." התפילה וההודיה אינם מעשיים יהודיים מיוחדים אלא כלל אנושיים. במקרים שלפנינו היתרון של מלכיצדק ויתרו על אברם ומשה הוא, אולי, מבטם הרחב יותר על האירועים. בזמן התפילה, אנחנו מביטים על חיינו מתצפית מרוממת ‎או לפחות מופרדת מעט מן הקלחת היומיומית, דבר שמאפשר לנו לראות גם את טוב והמבורך, לא רק את הקושי והלחץ.‏
מלכיצדק הוא כהן לאל עליון. הוא מברך את אברם בשם אלוהיו אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אנחנו מצטטים אותו וקוראים לאלהנו גם "אל עליון" כדי לאשרר כל פעם מחדש שאלהינו, שאת שמו אנחנו לא מבטאים, מכיל בתוכו את כל הכוחות ואת כל האלוהויות שפעם זיהו ועבדו בעולם. להדגיש את האחדות, ברוב התפילות אנחנו משדרגים מ-"קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" ל-"קונה הכל" כדי לא לתת פתחון פה למינים שישאלו "ומי ברא את הים?"
אל אחד לנו ואין שני. אם כל הספקות, למרות כל השאלות, עיקר אמונה אחד שריר וקיים: ה' אחד
          והוא "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב." ביטוי זה אינו נפוץ בתנ"ך. מתי הוא כן מופיע? בסנה הבוער. עברנו מאברהם בתחילת דרכו למשה, בתקשורת המילולית הראשונה של האל עמו. עדיין לא מנהיג משחרר ומחוקק, אלא רועה צאן המגשש דרכו במדבר. אמונתו עדיין בהתהווּתהּ ולכן האל מזדהה כאלוהי אבותיו. משה, לא כמו אברם, לא צץ משום מקום. כמוהו אנחנו לא מתחילים מהאפס. ברגעי משבר אין אנו חייבים לחזור לראשית, קודמינו פלסו דרך והשאירו לנו סימנים. הסידור הוא אחד מהם ויכול להיות כלי חשוב לְהַדְרִיכֵנוּ בַדַרך: לא כטקסט לדקלום או מפה שטוחה, אלא כשירטוט תלת-ממדי המתאר את פיתולי הדרך, עם מגוון העליות והמורדות שבה. מה שאני מציגה היום הוא תמצית, למי שמעוניין, יש דף מקורות כאן.
ואני יכולה להעיד שהשקעה בעיון מחזירה את עצמה בזמן התפילה.
כאשר אמונתו של משה תבשיל, הוא יוריש לנו, בספר דברים (י:יז), תיאור נשגב: "הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא." לא ארחיב עליו את הדיבור, רק אציין שבשני מקומות בתלמוד, דווקא הביטוי הזה הוא במוקד של דיונים על המתח בין הכוונה בתפילה, מה שהמתפלל מאמין, והקבע, הטקסט המוכתב. המתח קיים מאז שיש תפילות קבע ויש לו פתרונות שונים; אל לנו להתבייש בו או להתכחש עליו. מתח מחולל מכח, ויכול להניע את תפילתנו קדימה.
משה ממשיך ומרחיב "אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה." הסידור מקצר: "גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים." לא הפירוט חשוב אלא הכלל: כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו, נגישותו: רוחך לא מתרוממת? בבקשה אפשר ללכת בדרכי ה' כאן, על פני האדמה, להרגיש את נוכחותו במעשיים של חסד, בין אדם לחברו.
אני רוצה להפנות את תשומת הלב מאברהם ומשה לשרה. כשאנחנו – כקהילה וכיחידים – שוקלים אם להוסיף את שרה (ושאר האמהות) לתפילתנו עלינו לשאל "איזה משמעות השינוי יוסיף לנו?" לדעתי אזכורה של שרה בתפילה מעידה שדרך התפילה לא שמורה רק למי שיש לו קו תקשורת ישיר לשמים, כמו אברם שמקבל תשובות לשאלותיו. הדרך פתוחה גם לשרה ששומעת הד עמום, כאשר היא עומדת מאחורי הדלת.
לא משנה אפה אתה בחייך, באמונתך, דרך התפילה פתוחה.
אם לא עכשיו אימתי?

Following Abram to the Amida

Abram the Hebrew, also known as Abraham the knight of faith, takes center stage in the history of religion in this week’s Torah reading. After he arrives in Canaan, God speaks to him:
“Look up to the heavens and count the stars, if you can count them.” And He said, “So shall be your seed.” And he trusted in the Lord, and He reckoned it to his merit. And He said to him, “I am the Lord who brought you out of Ur of the Chaldees to give you this land to inherit.” And he said, “O my Master, Lord, how shall I know?”                           (Genesis 15:5-8)
Yes, immediately after Abram is praised for his belief, he asks a doubtful question, “How shall I know?”
Despite this, in Jewish education and thought the emphasis is placed – rightfully or not – on Abraham’s greatness, on his revolutionary belief and his steadfastness. Therefore, it is sometimes difficult for us to relate to him, and “the God of Abraham” in our prayers feels very distant. However, the hints to events in Abraham’s life that appear in the Amida, don’t refer to the courageous Abraham in next week’s parasha, to neither the confrontation over Sodom nor to the binding of Isaac. Rather, they point to the Abram of this week’s reading, who is just getting started.

Let’s go back a few verses, to the segment that is quoted in the Amida. Then, I will analyze the first blessing[1] against the background of its sources in the Bible, in an effort to extract ideas that will deepen and enrich our understanding:
And Melchizedek king of Salem brought out bread and wine, for he was priest to El Elyon. And he blessed him, saying, “Blessed be Abram to El Elyon, creator of heaven and earth.” (Genesis 14:18 )
The first word: Blessed. Who blesses? Not Abraham, Melchizedek. After the Exodus from Egypt, Jethro will also say a blessing: “Blessed is the Lord who saved you…” (Exodus 18:10). Prayer and thanksgiving are not uniquely Jewish acts, they are human acts. The advantage that Melchizedek and Jethro have over Abraham and Moses may be their broader perspective. During prayer we look at our lives from a higher vantage point or, at least, slightly distanced from the turmoil of daily life, allowing us to see the good and the blessed, not only the pressure and our troubles.

Melchizedek was a priest to El Elyon –  God Most High, and he blesses Abram in his name, “El Elyon, creator of heaven and earth.” We quote him in order to constantly re-affirm that our God, whose name we do not pronounce, contains all of the powers and divinities ever identified and worshiped in the world. In order to further stress the divine unity, in most prayers we upgrade, “Creator of heaven and earth” to “Creator of everything,” in order not to provide an opening for heretics to ask, “And who created the sea?” We have one God, only one. With all of the doubts and questions one principle of faith remains unshaken: the Lord is One
                                            and he is “the God of Abraham the God of Isaac and God of Jacob.” This expression is not common in the Bible. Where does it appear? At the burning bush. We have moved from the beginning of Abram’s story to God’s first verbal communication with Moses. Not yet a leader, a liberator or legislator, he is a shepherd finding his way in the wilderness. His faith is still under construction; therefore God identifies himself as the God of his ancestors. Moses, unlike Abram, does not pop onto the stage from nowhere. Like us, he is not starting from scratch.

In moments of crisis, we do not need to start from the very beginning. Our ancestors blazed a trail and left us markers. The prayer book is one of them and it can be important guide on our way: not as a text to be recited or a flat map, but rather as a three-dimensional diagram depicting a winding path with many ups and downs. Today’s drasha is a brief sample.[2] I can testify that the effort invested in studying the prayers pays off when praying.

When Moses’ faith matures, he bequeaths us an exulted description, “The great, mighty and awesome God” (Dt. 10:17). I’m not going to discuss this in detail, I just want to note that in the Talmud this expression is the focus of two different discussions about the tension between the actual beliefs and intentions of the person praying and the written text. As long as there have been fixed prayer texts, this tension has existed. There are several solutions, the main thing is not to be embarrassed by it and not to deny it. Tension generates energy and can move our prayer forward.

Moses continues and expands the thought, “Who is impartial and does not take bribes, who provides justice to the orphan and the widow, loves the stranger providing food and clothing” (Dt. 10:17-18). The prayer book summarizes, “Who does acts of loving-kindness.” It’s not the details that matter but the principle: wherever God’s greatness is mentioned, so too is his humility and accessibility. Your spirit won’t take off? Don’t worry about it, you can walk in God’s ways here on earth and feel the holy presence in deeds of loving kindness between people.

I want to conclude not with Abraham and Moses but with Sarah. When we – as a congregation and as individuals – consider whether or not to add Sarah (and the other matriarchs) to our prayers we should ask, “What meaning will the change add?” In my opinion, mentioning Sarah in the Amida affirms that the path of prayer is not reserved only for those who have a direct line of communication to heaven, for Abram who asks questions but also get the answers. It is also open to Sarah, to people who hear only a faint echo when eavesdropping behind the door.

It doesn't matter where you are in your life, in your faith, the path of prayer is open.
If not now, when?



[1] Quotes from the prayer are in bold.
[2] The handout from my class on this prayer is here.

Friday, October 19, 2012

Noah = Every person


Jewish commentators are divided over whether was truly righteous or whether he was simply the best of a bad lot in his generation. They focus on whether or not he should have tried to save his contemporaries’ from destruction, like Abraham who argued with God on behalf of the people of Sodom. To my mind that is an unfair expectation, since God and Noah had not prior relationship or covenant as God and Abraham had.

I think the important part of Noah’s story is after the flood. The world is a mess after the flood and the clean-up crew is very small. God promises not to destroy the earth again and withdraws from the scene.

In Noah’s world, which is our world, divine intervention is extremely rare. We have to get along by ourselves. Noah plants a vineyard (and I would assume other crops, too). He begins with productive work that requires a long-term commitment. He is successful; the vines flourish and give fruit. Noah harvests his grapes and makes wine successfully, perhaps too successfully. He gets drunk. He succeeds and stumbles. 

Sound familiar? We are all Noah. 

His son, Ḥam also gets in trouble. The details aren't important. What is important is Noah’s response. In the morning, he sobers up and opens his eyes. He knows what happened and takes action to remedy matters. He judges and punishes/curses the sinner, by himself without heavenly involvement. No less important, he also blesses his other sons, Shem and Yafet, because they responded correctly to the situation that had been created. 

Noah left the ark, saw the destruction and began to build.