Sunday, September 29, 2013

The Original Disrespect

Shabbat Bereishit is a Sabbath of new beginnings, as we begin the cycle of Torah readings again and the work/school year really starts after the summer and holiday seasons. It is the time that Miki and Emmy have chosen to formally establish their home together. What can we learn from this week’s reading to get them started on their way?
In the Garden of Eden everything gets off to a lovely start but the beauty doesn’t last for long, maybe only a few hours. As the Torah tells the story, the reality in which we live is the outcome of eating the forbidden fruit, the subsequent curses and banishment from the Garden of Eden. What lessons, if any, might it teach us that are applicable to life outside the Garden.
When we read the story, one of the first questions that emerges is: “Why was it so easy for the snake to tempt the woman into eating the forbidden fruit? Part of the answer may be in the way the original instructions were transmitted. Before the woman appears on the scene as a separate being, God commands. “Of every tree of the garden you are free to eat; but as for the tree of knowledge of good and bad, you must not eat of it; for as soon as you eat of it, you shall die.” (Genesis 2:16-17).
When the woman meets the snake, she reports: “We may eat of the fruit of the other trees of the garden. It is only about fruit of the tree in the middle of the garden that God said: ‘You shall not eat of it or touch it, lest you die’” (Gen 3:2-3).
There are several conspicuous differences between the command and the report. In particular: 1) The woman does not call the tree by its name rather, “the tree in the middle of the garden” and 2) she adds the prohibition against touching the tree. These gaps provide the snake with the openings to tempt her. Rather than examining the snake’s methodology, let us ask preliminary questions: Why doesn’t the woman know the name of the tree? Why does she add to the prohibition?
Rabbi Yehuda Henkin proposes an interesting answer. The woman does not know the name of the tree because the man (Heb. “Ha-adam”) did not tell her and he was the first to add the prohibition about touching (as the midrash reports in Avot D’Rabbi Natan). He related to her as a child to whom you do not tell all the details and reasons for a rule, and from whom you expect blind obedience. Henkin claims that the man (Heb. Ish) did not understand at first that the woman was an independent human being of equal worth. Rather he saw her as an extension of himself, “Then the man said, ‘This one at last, is bone of my bones and flesh of my flesh. This one shall be called Woman (Heb. Isha) for from man (Heb. Ish) was she taken’” (Genesis 2:23).
Henkin stresses that the man and woman were created equal. The man’s demeaning evaluation of the woman caused her to stumble. Then she caused him to stumble. One stumble leads to another, and together they lead to sin and damnation. To this very day, humanity is suffering the results of the Original Disrespect.  
The result of the eating that forbidden fruit was not limited to the knowledge of good and evil, or even the introduction of human mortality. God decrees: “I will make your pangs in childbearing most severe” while the man is told, “All the days of your life: Thorns and thistles shall it sprout for you… By the sweat of your brow shall you get bread to eat” (Gen. 3:16-17). It is not childbirth that is the curse, but rather the pain; not work and effort, but rather the frustration and difficulty. According to this reading the travail, frustration and pain in this world are the result of the first man’s deprecating attitude towards the Other in his life.
Their descendants (that’s us) are yet to internalize the message. Deprecating attitudes between people, as individuals and groups (not only between men and women, but also between nations and ethnic groups, or even between adults and children, etc.) continue to cloud and taint our world.   Indeed, we were propelled into an entangled thicket. Is there a way out? The last verses in the section hint at the way.
First: “The man named his wife Eve, because she was the mother of all the living.” The man understands his mistake and now relates to the woman as an independent being, and gives her a proper name, “Eve.” We would not have been surprised if he had been angry and separated from her. However, he takes a different course, not only giving her a name but expressing understanding for one of women’s roles in human history. Rabbi Jonathan Sacks notes that only after this point is the man referred by the personal name Adam without the prefix “the” (Heb. Ha-), which makes “adam” a common noun. Only when the woman has a proper name, does the man receive one. Together, they confront the difficult situation they brought upon themselves, move forward to create a family and get to work.
Then, in the next verse we read, “And the Lord God made garments of skins for Adam and his wife, and clothed them” (Gen. 3:21). Again, it would have been reasonable for the God to be angry and break-off his relationship with the rebellious couple. Rather, S/He responds with kindness and provides them with better clothing for  facing the coming challenges.
To all of us, my message is: There is no way back to Eden but we do have a way to improve our current reality: by relating to each other and to all Others with respect, giving and kindness.
To Miki and Emmy: One of the seven wedding blessings says, “May the loving couple be happy, just as You made Your creation happy in the garden of Eden, at the beginning of time.” However, as we have just seen, the first couple did not get chance to rejoice in the Garden of Eden for very long. Therefore, I hope that you will learn the lessons of mutual respect, cooperation and giving so that you can rejoice in your home together for many, many years. 
Parashat Bereishit 5774, Hod veHadar

הזילזול הקדמון: לכבוד שבת הכלולות של מיקי ואמי

שבת בראשית, שבת של התחלות חדשות, מחזור חדש של קריאות בתורה, שנה חדשה שבאמת מתחילה "אחרי החגים" וגם הקמת בית חדש בישראל על ידי מיקי ואמי.
בסיפור גן עדן ההתחלה יפה מאוד, אבל היופי לא נמשך יותר מכמה שעות. לפי המסופר, המציאות שאנחנו חיים בה היא תוצאה מהפרת צו אלוהי, הקללות שבאו בעקבותיו והגירוש מגן עדן. לכן כדאי לנו לעניין בסיפור ולהבין מה נוכל ללמוד ממנו על החיים מחוץ לגן.
אחת השאלות הראשונות שעולות מן הסיפור היא: למה הנחש הצליח כל כך בקלות לפתות את האשה לאכול מהפרי האסור? חלק מהתשובה טמון בדרך בה מידע נמסר. לפני שהאשה הופיעה כאישות נפרדת האל ציווה, "מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת." כאשר האשה נפגשת עם הנחש, היא מספרת: "מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן."
יש כמה הבדלים בולטים בין הצווי והדיווח. ביניהם 1) האשה איננה קוראת לעץ בשמו אלא רק "אשר בתוך הגן" ו-2) היא מוסיפה את איסור הנגיעה. חוסר הידיעה של האישה נותנת לנחש פתח לפתות אותה. במקום לעיין בשיטת הנחש, הבה נשאל שאלה מקדימה, למה האשה לא ידעה את שם העץ? למה היא הוסיפה איסור על איסור?
הרב יהודה הנקין מציע תשובה מעניינת. האשה לא ידעה את שם העץ כי האדם, האיש, לא סיפר לה, והוא גם , לפי אבות דרבי נתן, הוסיף את איסור הנגיעה. האדם התיחס אֶל האשה כמו אֶל ילד שלא מסבירים לו  את הפרטים והנימוקים מאחרי החוקים אלא מצפים לצייתנות עיוורת. הנקין טוען שהאיש לא הבין שאישה היא אדם עצמאי ושוות ערך אלא חשב עליה רק כאיבר מאיבריו, "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי." לכן קרא לה "אישה."
 הנקין מדגיש שהאיש והאשה נבראו שווים. חוסר ההערכה של האיש כלפי אשתו גרם לה למעוד. ואז היא גרמה לו למעוד. מעידה גוררת מעידה, ומביאה לחטא ולקללה.
עד היום האנושות סובלת מהתוצאה של "הזילזול הקדמון."
התוצאות של אכילת הפרי אינן מוגבלות לידיעת טוב ורע ולהיות אנשים בני תמותה. האל גם מכריז על קללות, "שכרה" של עבירה. בין הסעיפים הרבים אנחנו מוצאים: "אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר... בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים... ּלְאָדָם אָמַר... בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם..." לא עצם הלידה הוא קללה אלא הכאב; לא עצם המלאכה והעמל, אלא התסכול וקושי.
לפי הקריאה הזאת התסכול והמכאוב בעולם הזה הם תוצאה מזילזולו של אדם הראשון כלפי האחר – או יותר נכון האחרת – בחייו.
עדיין לא הפנמנו את הלקח. גישות מזלזלות בין אנשים וציבורים – לא רק בין גברים ונשים אלא גם בין עמים וקבוצות אתניות, בין מבוגרים וילדים וכו' – ממשיכים להעכיר את עולמנו. אכן, הוכנסנו לסבך. איך נוכל לצאת?
הפסוקים האחרונים בפסקה רומזים אל הדרך. ראשון: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה:  כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי." האדם מבין את טעותו ועכשיו מיחס לַאשה כאֶל אישיות עצמאית, ונותן לה שם פרטי "חוה." אפשר היה לצפות שהוא יתרגז וירצה להיפרד מהאישה. אך לא, הוא משנה כיוון ומעניק לה לא רק שם אלא מתיחס לאחת מתפקידיה החשובות בתולדות העולם. הרב יונתן זקס מציין שרק אחרי הנקודה הזאת בסיפור האיש נקרא "אדם" כשם פרטי ולא "האדם" כשם גנרי. האיש מקבל שם פרטי רק אחרי שהוא מעניק אחד לאשה. ביחד הם מתגברים על הצרה הגדולה שהם הביאו על עצמם וממשיכים הלאה להוליד, ללדת ולעבוד.   
בפסוק הבא אנחנו קוראים: "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם." למרות שהיה סביר לצפות שהאל יכעס וינתק קשר עם המורדים הוא גומל לכם חסד, מכין בגדים איכותיים יותר מעלי התאנה שהם סדרו לעצמם, כדי שיהיו מצויידים לאתגרים הבאים.
לכלל הציבור אֹמַר: כנראה אין דרך חזרה לגן עדן, אבל יש בידנו דרכים לשפר את חיינו בעולם הזה: התיחסות לאחר בכבוד, נתינה וגמילות חסדים.

למיקי ואמי: בשבע ברכות נאמר "שַׂמֵחַ תִּשַׁמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים, כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם." אך ראינו שהזוג הראשון לא זכה לשמוח בגן עדן לאורך זמן. לכן אני מאחלת לכם שתלמדו את הלקח של כבוד הדדי, שיתוף ונתינה ותזכו לשמוח בביתכם שנים רבות. 
שבת בראשית תשע"ד, קהילת הוד והדר

Sunday, September 15, 2013

Erev Yom Kippur 5574: Kol Nidrei and the Bubble in Time

The sun is setting. Evening has come. Quiet descends on the city streets and country lanes.
People gather in synagogues and community centers.
Shhh. They are beginning. Kol Nidrei ve'esarei, ush'vuei….
A magical moment. What is its secret? The gathering is marvelous; the quiet, welcome and the melody echoes across continents and generations…
There is also a text: Kol Nidrei ve'esarei, ush'vuei….
A unique text unlike anything else in the prayer book: neither a prayer nor a biblical reading; neither a confession nor liturgical poem but rather a legal declaration – or perhaps a magical formula – in which we seemingly recant all oaths and vows.
A unique text and a controversial one, with a complex history and many interpretations. I would like to take this opportunity to cast light on Kol Nidrei from several angles. I will intertwine history and interpretation in a partial review that is in no way intended to detract from the validity of any other perspective.
The time and place of Kol Nidrei’s composition is shrouded in the past. The first testimony to its existence that has reached us comes in the writings of ninth century Babylonian rabbis who waged a campaign against it. If it were up to them, no one would ever swear an oath or make a vow, but if you’ve made a commitment, keep it! They waged a campaign, and lost.
Life is stronger than the study hall; the need people felt to enter the day of judgment “clean” of unfulfilled vows and promises overrode any legal or religious logic. Kol Nidrei remained and rabbis continue to worry.
One particularly worried rabbi was Rashi’s grandson Rabbenu Tam in 12th century France. In an attempt to resolve the insufferable problem of canceled vows and disregard for promises made, he transferred the declaration to the future and reworded it, “from this Yom Kippur to the next Yom Kippur” which is common among Achkanazi Jews even today. The double version “from last Yom Kippur to this Yom Kippur, and from this Yom Kippur to next Yom Kippur” was invented later. Even if this solved one problem, it created others. From the Middle Ages through the mid-19th century, and even the early 20th century, some European courts use a special formula when Jews gave sworn testimony, the More Judaico, lest they later retract their word on the basis of the Kol Nidrei declaration.
Furthermore, if you look at an accurate translation, you will also see that the verbs in the future-oriented versions remain in the past tense, which reinforces the fact that Aramaic was no longer a language that people understood. It is also possible to understand the blurring of grammatical tenses another way. Perhaps it is intended to blur real-time. Choreographer and commentator Liz Lerman observed interesting historical fact and noted that Rabbenu Tam lived during the period when the idea of “zero” became known in Europe. She envisioned him using the following train of thought when reformulating Kol Nidrei: “Imagine zero, then, as a space in life… where for the briefest of time there was no history and no future, just the emptiness of a present where everything is possible.”
In this spirit, I imagine Kol Nidrei as a corridor leading us into a bubble in time, to a special present, lifted above the everyday continuum and just so slightly disconnected from it; a vantage point from which we can see the past more clearly and also glimpse the potential inherent in the future. Primarily, however, we are surrounded by mirrors so as to see ourselves more clearly. There are other opportunities to analyze the constraints that force our hand. Today, we are called upon to examine what we, ourselves have done.
If you previously thought that Kol Nidrei was written for the conversos during the Inquisition, you are surely not alone because many were educated in the spirit of this “legend.” What this understanding lacks in historical truth is balanced by the deep meaning it imparts, as it confronts us with a searing question: “When my back is against the wall and the constraints of life force me to surrender, do I break down and give up, or do I hold on to hope and try to remain connected to my true self?
Surely this is a worthy question and one path that Kol Nidrei paves for us on our inner journey.
Despite its magical sound, reminiscent of abracadabra (which is also Aramaic), Kol Nidrei is a legal text. This clearly evident in the initial seven synonyms for vows and oaths, not unlike contracts that list every possible type of damage that might possibly occur, even if only a lawyer can distinguish between them. Without getting into the technical meaning of each word, we must acknowledge that the technical language covers a most unpleasant truth: even when we have the best of intentions, we do not keep all of our promises. This is not a matter of deception or fraud but rather admission of human weakness. In this sense, Kol Nidrei is an admission of our human frailty and an acknowledgment that we have likely disappointed ourselves and others.
An admission of our human frailty. Yes, that is the challenge we face ensconced in this bubble in time, where words are our primary tool. Positioned above ordinary time, we look back and see what we need to improve. There is always something to improve. Our shortcomings and failings did not disappear magically this evening when the sun set. To begin, we must acknowledge our flaws, and confess: first, to ourselves and God; then, to those we have harmed, using words.
The prayer book includes two checklists, one beginning “We have sinned, we have betrayed…” and the other. “For the sin that we sinned against You,” that we can use as a starting point in this process but they are not intended to be exhaustive lists, rather they are springboards. Everyone ought to take a break from reading the prepared text in order to silently formulate individual points for improvement.
The next step is to make a plan for implementing that improvement. An abstract intention not sin again is often insufficient. We must make a concrete plan. Vague statements like “I won't do X again” are rarely firm foundations for lasting change. More often than not, they succumb to the force of habit. It is important to be more specific, using a formulation like, “I will take the following steps to ensure that I do not repeat this action or to a help me acquire a better habit.”
Yes. Habit, more than wickedness is the highest obstacle in our path to a better future. The force of habit is so strong that some neurologists even doubt that humans have genuine free will. But other scientists dispute this neurological determinism and insist that we are indeed equipped with the most important types of free will and are capable of vetoing our urges. It isn't easy but it is possible. One way to force our conscious desires on our subconscious habits to use words to quietly convince ourselves.
Freedom of choice is a fundamental concept in Judaism: “I call heaven and earth to witness against you today that I have set before you life and death, blessings and curses. Choose life so that you and your descendants may live” (Deuteronomy 30:19-20‎). Despite its forceful urging, the Torah makes it clear that the choice of life and good remains in human hands. On Yom Kippur, we are called upon to renew our commitment.
Having chosen life, we must have the strength of our convictions even if we occasionally falter. Most importantly, we must not despair. It is so easy to despair, and give in to weakness and habit.
In order to prevent this, we can balance our internal ledger by listing the good we have done. Rabbi Abraham Isaac Kook wrote, “Just as there is benefit for repairing our souls in confessing sins, there is also benefit in confessing the commandments we have kept.” Inspired by this teaching, Rabbi Benyamin Holtzman of Kibbutz Maale Gilboa formulated a positive confession. I made a few changes, and now I offer it to you:
We loved, we blessed, we did deeds of loving-kindness, we spoke of beauty, we listened, we attempted, we remembered, we hugged, we nurtured, we created, we respected, we learned, we took advantage of the good, we tried, we stopped to look, we did our duty, we worked for justice, we were just (sometimes), we called upon Your Name, we wanted, we rejoiced, we supported.
I will now recite it again (in Hebrew) and invite everyone to repeat after me.
אָהַבְנוּ, בֵּרַכְנוּ, גָּמָלְנוּ חֶסֶד, דִּבַּרְנוּ יוֹפִי, הֶאֱזַנוּ והִשְׁתַּדַּלְנוּ, זָכַרְנוּ, חִבַּקְנוּ, ‏ טִיפַחנוּ, יָצַרְנוּ, כִּבַּדְנוּ, לַמַדְנוּ, מִצִּינוּ אֶת הַטּוֹב, נִסִּינוּ, סַרְנוּ לִרְאוֹת, עָשִׂינוּ ‏אֶת הַמוּטַל עָלֵינוּ, פָּעַלְנוּ לְמַעַן הַצֶּדֶק, צַדָקְנוּ לִפְעָמִים, קָרַאנוּ בְּשִׁמְךָ, רָיצִינוּ, ‏שָׂמַחְנוּ, תָּמַכְנוּ.‏
With the support of those around us, let us take advantage of the bubble in time to examine ourselves and our deeds. Approximately 24 hours from now, a great shofar will be sounded, the bubble will dissolve and we will return to the activity of life: to love, to bless, to attempt and to create. May we all have a successful day.
Shoshana Michael-Zucker
Kehillat Hod VeHadar

This [slightly abridged] translation is dedicated to the memory of Muriel Goldhammer. 

ליל כיפור תשע"ד: כל נדרי והבועה בזמן

השמש שוקעת. ערב בא. שקט יורד על רחובות העיר ועל שבילי הכפר.
העם מתכנס בבית כנסת או במתנ"ס, בבית העם או במועדון לחבר.
הס. מתחילים.
כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי
מעמד קסום. מה סודו?
ההתכנסות מדהימה. השקט מבורך. המגינה מהדהדת מעבר ליבשות ולדורות.
ויש גם טקסט: כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי ...
טקסט מיוחד במינו בין כל סוגי המלל המכונסים במחזור: לא תפילה, לא מקרא; לא וידוי, ואפילו לא פיוט אלא הכרזה מעין משפטית – או שמא נוסחת קסם – בה אנחנו כביכול מתנערים משבועות וּמִנְדרים.
טקסט מיוחד ושנוי במחלקת, עם היסטוריה מפותלת ופירושים רבים. ברצוני להאיר את כל נדרי מכמה זויות. אשזור היסטוריה בפירושים בסקירה ‏חלקית מאוד שלא באה לשלול אפשריות אחרות.  

זמן ומקום חיבורו של  כל נדרי אבדו בערפלי העבר. העדות הראשונה שהגיעה לידינו באה מן המאה התשיעית לספירה, בכתבי הגאונים בבבל שניהלו פולמוס נגדו. לו היו הדברים תלויים בהם, אף אחד לא ישבע ולא ינדור נדר, אבל אם כבר התחייבת, תקיים! הם התפלמסו – והפסידו.
החיים יותר חזקים מבית המדרש והצורך המורגש בעם להיכנס ליום הדין "נקי" מנדרים ומהבטחות למיניהן גבר על ההגיון המשפטי והדתי. כל נדרי נשאר ורבנים המשיכו לדאוג.
אחד המוטרדים ביותר היה הרב יעקב בן מאיר הידוע בכינוי רבנו תם, נכדו של רש"י, במאה השתים עשרה בצרפת. בנסיונו לצאת מהמצב הבלתי נסבל של הפקעת נדרים וזילות במילה שניתנה הוא העביר את הכוונה לעתיד ושינה את הנוסח ל-"מיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים הבא" הנפוץ היום בעיקר בנוסח אשכנז. הגירסה הכפולה "מיום הכיפורים שעבר עד יום כיפורים הזה ומיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים הבא" הומצאה יותר מאוחר.
גם אם רבנו תם פתר קושי הלכתי, דבר שאינני מוסמכת לשפוט, התיקון שלו גרר בעיה אחרת. מימי הביניים עד אמצע המאה התשע עשרה ואפילו בתחילת המאה העשרים, היו בתי משפט באירופה שהשביעו יהודים לפי נוסח שבועה מיוחד מחשש שמא הם נשבעים במרמה, הרי ביומם הקדוש ביותר, הכריזו קבל עם ועדה בבית תפילתם " וּשְׁבוּעָנָא לָא שְׁבוּעות."
ואם תסתכלו בתרגום העברי תראו שכל הַפְּעָלים הושארו בלשון עבר! סימן קריאה! סימן שלא היה לו עורך לשוני ושארמית כבר לא הייתה שפה מובנת לעם.  אפשר גם להבין את זה אחרת או כמו שאומרים בארמית "איכא דאמרי": אולי עִרבוב הזמנים הדקדוקי מיועד לטשטש את הזמן הממשי.
הכוריאוגרפית והפרשנית ליז לרמן שמה לב לפריט היסטורי מעניין: רבנו תם חי בתקופה בה הרעיון של "אפס", מספר לא-מספר, ספרה ש"רק" שומרת מקום הגיע לאירופה. היא מייחסת לו קו מחשבה כזה: "תחשוב על אפס כמרחב רֵיק בזמן... על-זמני, לא עבר, לא עתיד, רק חלל ביניים מלא ברִיק, תקופה קצרצר בלי היסטוריה ובלי עתיד, רֵיקוּת של הווה בה הכל אפשר, שעת "ש" להתחלה החדשה."
לאור קריאה זו, אני רואה את כל נדרי – ה-כאילו מכריז שמה שהיה לא היה, ומה שיהיה לא יהיה – כפרוזדור לבועה בזמן, מין הווה מיוחד המרומם מעל רצף הזמן הרגיל ומנוּתק ממנו קמעה. יום כיפור הוא תצפית שממנה אנחנו רואים את העבר ביתר בהירות ויש לנו גם אשנב להציץ אל הפוטנציאל הטמון בעתיד. אבל בעיקר אנחנו מוקפים מראות. בבועת הזמן הנקראת יום כיפור, אנחנו מוזמנים להביט בעצמנו בכנות ולנצל את הזמן המוגבל לחשבון נפש ממוקד בעצמי. יש הזדמניות אחרות לנתח את הנסיבות שפועלים עלינו. היום אנחנו נקראים להתבוננות במה שאנחנו עצמנו עשינו. 
אם חשבתם עד עכשיו ש-כל נדרי חובר עבור אנוסים בספרד בימי האינקויזיציה, אתם בוודאי לא לבד. רבים חונכו על החיבור הזה. אפילו יש מי שהציעו לנקד את המילה "עבריינים" במשפט המבוא "אנו מתירין להתפלל על עם העבריינים" כ-"עִבִּיַרנִים" ז"א מהגרים מחצי האי האִיבֶּרִי שהמירו את דתם (לפחות באופן חיצוני) ועתה מבקשים לחבור חזרה לעם ישראל.
בקריאה הזאת אין אמת היסטורית אבל יש משמעות עמוקה. אולי אפשר לכנות אותה "אגדה" במובן של סיפור מכונן שמעניק משמעות. בלילה הזה אגדת האנוסים מעמידה אותנו מול השאלה: "כאשר אילוצי החיים מכריחים, מכניעים אותי, האם אני נשברת ומוותרת או מחזיקה בתקווה ומשתדלת לשמור על קשר ל-'אני' האמתי שלי?" 
שאלה נוקבת וחשובה, דרך אחת ש-"כל נדרי" סולל לנו לחשבון נפש.
לכל נדרי יש היסטוריה וגם טקסט, טקסט ארמי משפטי. צלילים כמו "דְּאִנְדַּרְנָא וּדְאִשְׁתַּבַּעְנָא" כן מזכירים נוסחת קסם, אולי בגלל שמקורה של הנוסחה המוכרת "אברא כדברא", גם בארמית אבל הטקסט הוא משפטי מובהק. אם יש ספקות, שימו לב לסדרה של שבע מילים נרדפות בהתחלה "נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי וַחֲרָמֵי וְקונָמֵי וְקִנּוּסֵי וְכִנּוּיֵי" כמו חוזה המפרט את כל סוגי הנזק שאולי אולי יכולים לקרות, אבל רק משפטן יודע להבחין בניהם. קראתי פעם מאמר מלומד שהסביר את ההבדלים בין סוגי השבועות המפורטים ב-כל נדרי. הבנתי אולי ארבעה או חמישה מהם אבל בלי להכנס לדקויות המבדילות בין "קונָמֵי וְקִנּוּסֵי" השפה הטכנית מכסה עובדה לא נעימה שאיננו יכולים להתחמק ממנה: גם כשהכוונות שלנו הן הטובות ביותר, אנחנו לא מקיימים את כל הבטחותינו. אין זו עניין של חוסר תום לב או רמאות מכוּונת אלא עדות פשוטה לחולשה אנושית. במובן זה, באמירת כל נדרי אנחנו מודים באנושיות שלנו ומכירים שיתכן ואיכזבנו את עצמנו ואחרים.
להודות באנושיות שלנו: כן, זה האתגר לפנינו בבועת הזמן, ומילים הם כלי העבודה העיקריים שלנו. מעמדתנו המרוממת מעל רצף הזמן, אנחנו מסתכלים אחורה. יש מה לתקן, תמיד יש מה לתקן אבל רצון בלבד לא מספיק. חטאותינו וטעויותינו לא נעלמו מאליהם כאשר השמש שקעה הערב. עלינו להודות ולהתוודות, קודם כל לעצמנו ולאלוהינו ואז גם למי שפגענו בו, במילים. במחזור התפילה יש שתי רשימות תיוג מוצעות כנקודות מוצא לשלב הזה בתהליך, אחת מתחילה "אשמנו בגדינו" והשני "על חטא שחטאנו." אלו אינן רשימות ממצות אלא מקפֵצות המאיצות לנו את דרך לניסוח המתאים לנו באופן אישי. מומלץ שכל אחד יקח פסק זמן מהדִקלום המשותף כדי לִמנות, במילים חרישיות, כמה נקודות אישיות לשיפור.
הצעד הבא הוא לשרטט תכנית פעולה. בדרך כלל רצון מופשט כמו "לא אעשה זאת שוב" אינו בסיס איתן לשינוי. כח ההרגל יכניע אותו במהרה. לכן עלינו להתוות לעצמנו תכנית ברורה במילים מדויקות לפי תבנית כמו: "אני אנקוט בצעדים הבאים כדי להימנע מאותה הטעות או להרגיל את עצמי לדרך אחרת."
אכן, כח ההרגל, יותר מרוע, הוא המכשול הגבוה בדרכינו אל עתיד רצוי יותר. כח ההרגל כל כך חזק שישנם נירולוגים הטוענים שהמוח המודע "מחליט" לבצע פעולות רבות רק אחרי שהלא מודע כבר החל להוציא אותן אל הפועל, ז"א שעצם ההחלטה היא בדיעבד, ואין לנו באמת חופש בחירה. לעומתם אחרים המתבוננים באדם דרך אותם כלים מדעיים מתנגדים בתוקף להשקפה הדִיטֶרְמִינִיסְטִית  ומאשרים שאכן יש ברשותנו כל הסוגים של חופש בחירה שראויים שיהיו לנו. אנחנו יכולים להטיל veto על הדחפים שלנו. לא קל אבל אפשר. דרך אחת לאכוף את הרצון המודע על ההרגל הלא-מודע היא דיבור עצמי, שימוש נבון במילים.
חופש הבחירה היא אבן יסוד בתפיסת העולם היהודית. בתורה ברור כי הבחירה בין טוב ורע נשארת בידי האדם: הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, ‏הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים-- לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ.‏ (דברים ל:יט) התורה ‏ממליצה, לוחצת "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" אך איננה יכולה להכריח אותנו.‏
‏ביום כיפור אנחנו נקראים לחדש את ההתחייבות שלנו לבחור בחיים ובטוב.
כאשר בחרנו, חשוב לנו להתמיד, גם אם נִסְטֵה מהדרך מדי פעם. ומעל הכל: לא להתייאש. כל כך קל להתייאש, לוותר לחולשה ולהרגל.
כדי להימנע מייאוש נפעיל את הצד השני של חשבון הנפש. נפרט לעצמנו את הטוב שעשינו, כמו שהרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב "כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בווידוי העוונות יש גם כן תועלת בווידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבו..." בהשראת מאמר זה, הרב בנימין הולצמן מקיבוץ מעלה גלבוע התקין נוסח ל-"ווידוי על המצוות." (מופיע בפותח שער, ע' 299) הכנסתי בו כמה שינויים ומציעה אותו גם לכם:
אָהַבְנוּ, בֵּרַכְנוּ, גָּמָלְנוּ חֶסֶדת דִּבַּרְנוּ יוֹפִי, הֶאֱזַנוּ, והִשְׁתַּדַּלְנוּ, זָכַרְנוּ, חִבַּקְנוּ, ‏ טִיפַחנוּ, יָצַרְנוּ, כִּבַּדְנוּ, לַמַדְנוּ, מִצִּינוּ אֶת הַטּוֹב, נִסִּינוּ, סַרְנוּ לִרְאוֹת, עָשִׂינוּ ‏אֶת הַמוּטַל עָלֵינוּ, פָּעַלְנוּ לְמַעַן הַצֶּדֶק, ּ צַדָקְנוּ  לִפְעָמִים,  קָרַאנוּ בְּשִׁמְךָ, רָיצִינוּ, ‏שָׂמַחְנוּ, תָּמַכְנוּ.‏
אקריא אותו שוב, ביטוי ביטוי, ומזמינה אתכם להצטרף ולחזור אחרי:
אָהַבְנוּ ‏|‏ בֵּרַכְנוּ ‏|‏ גָּמָלְנוּ חֶסֶד ‏|‏ דִּבַּרְנוּ יוֹפִי ‏|‏ הֶאֱזַנוּ  |‏ והִשְׁתַּדַּלְנוּ ‏|‏ זָכַרְנוּ ‏|‏ חִבַּקְנוּ ‏|‏ ‏ טִיפַחנוּ ‏|‏ יָצַרְנוּ  ‏|‏ כִּבַּדְנוּ ‏|‏ לַמַדְנוּ  ‏|‏ מִצִּינוּ אֶת הַטּוֹב ‏|‏ נִסִּינוּ ‏|‏ סַרְנוּ לִרְאוֹת ‏|‏ עָשִׂינוּ ‏אֶת הַמוּטַל עָלֵינוּ ‏|‏ פָּעַלְנוּ לְמַעַן הַצֶּדֶק ‏|‏ צַדָקְנוּ  לִפְעָמִים ‏|‏ קָרַאנוּ  בְּשִׁמְךָ ‏|‏ רָיצִינוּ ‏|‏ ‏שָׂמַחְנוּ ‏|‏ תָּמַכְנוּ.‏
עם התמיכה של הקהל סביבנו, הבה ננצל את הבועה בזמן לבחון את עצמנו ומעשנו. 
בעוד כ-24 שעות יתקע שופר גדול, הבועה תתפוגג ונחזור להמולת החיים לאהוב, לברך, להשתדל וליצור.
בהצלחה לכולנו.

שושנה מיכאל צוקר, 
קהילת הוד והדר

Thursday, September 12, 2013

Forgiveness, pardon and atonement

Seliḥa (“forgiveness” or “pardon”). Meḥila (also “forgiveness” or “pardon”). Kappara (atonement). 
These are the results we strive to achieve on Yom Kippur.
However, it is not entirely clear that they are really three different things. The question is especially acute for seliḥa and meḥila. My claim today is that seliḥa, meḥila and kappara are indeed different, despite the extensive overlap between them.

When I asked our local linguists about this, they answered that the word "seliḥa" comes from the Bible while "meḥila" comes rabbinic literature but there is no difference in meaning. Avshalom Kor gave the same explanation on the radio. Who am I to disagree? However, I kept searching and found a fine distinction in the Even-Shoshan dictionary where one meaning of "seliḥa" is "waiving a sinner’s punishment." "Meḥila" has the added meaning of "yielded something that was his due." I think these definitions hint at a distinction between seliḥa and meḥila.

Seliḥa: Escaping punishment is a result of the teshuva (repentance) process. The classical components of this process are soul-searching, confession, making amends – if possible – and a sincere intention not repeat the same act. These elements are at the heart of today’s liturgy. On the way to seliḥa, we concentrate on ourselves, look inward to see what we did wrong and take personal responsibility for our actions. Confession is the verbal expression of personal responsibility but it must be expressed actively by attempting to repair the damage done. Rabbi Yaakov Medan (Yeshivat Har Etzion) adds another aspect: abstract intention not sin again is insufficient. We must make a concrete plan for improvement. To the standard confession, he adds: "I have sinned and am taking these steps to ensure that I do not sin again."
For seliḥa, soul-searching and personal responsibility, we focus on ourselves. This is an essential component in the process of teshuva, necessary but not sufficient.

Therefore, there is also the element of meḥila. A common use of the word meḥila in modern Hebrew refers to a dignitary who forgoes the status or honors he would otherwise enjoy. Here, we focus not ourselves but on our place within our family, community, workplace and society as a whole. This is not just a matter of class or rank; even in a completely egalitarian society, if there were such a  thing, each person must understand and acknowledge his or her position in relation to others. This is not a simple task. It requires a delicate balance: We need to recognize that the world does not revolve around ourselves and that our perspective is not the only one. But even if we are only one of many, our deeds can have an important influence on others, both near and far. Even things that seem minor at the time can and do have far-reaching consequences. It is an ongoing process. Relationships are ever-changing and different situations require different behavior even towards the same people. The balance is delicate and we must re-calibrate it often.

Meḥila concentrates on the self as part of a system. We are no longer focused only ourselves but on the bigger picture and strive to find the balance between ourselves and the others with whom we live. We begin with ourselves but move outward. This, too, is a necessary but insufficient component of the teshuva process.

The Hebrew root meaning of kappara-atonement refers to a protective cover. Kappara is the effort to repair the breakdown in the world caused by our actions, beyond the simple compensation that is part of the process leading to forgiveness. Actually, there is no reason to think such atonement possible. There are many things that cannot be repaired. Yet the Torah teaches that atonement is possible. This morning in the Torah and later in the Musaf Service, we read about the way atonement was achieved in the Tabernacle and the Temple, with sacrifices and dispatching a scapegoat to cleanse the holy places of the defilement caused by the people’s sins. Of this cult, only the High Priest’s confession of sin relates to our understanding of repentance and purification on Yom Kippur. I do not understand how sacrifices and scapegoats achieved atonement and the question is not really relevant to us, today. How can we achieve atonement in the world without the Temple?
This question was asked immediately after the destruction. Once Rabbi Yoḥanan Ben Zakai was walking in Jerusalem with Rabbi Yehoshua. When they saw the ruins of the Temple, Rabbi Joshua cried: "Oy, the Temple that atoned for the sins of Israel has been destroyed!"
Rabbi Yoḥanan reassured him: "My son, do not be dismayed. We have another form of atonement that is its equal. Gemillut ḥasadim (deeds of loving-kindness) as it is written: For I desire mercy and not sacrifice” (Hosea 6:6). (Avot D’Rabbi Natan, version A, section 4:5).
On first hearing, Rabbi Yoḥanan’s declaration sounds revolutionary. Is it? Yes and no.
The position of the prophets who scolded the people for trusting in empty forms of worship – Hosea whom Rabbi Yoḥanan quotes, Isaiah whom we read in the Haftarah and others – was known but not the dominant opinion while the Temple stood. After the destruction, Rabbi Yoḥanan, who led the people’s rehabilitation, emphasized the prophetic vision that considers social justice a key component in religious life. What began as a challenge to social conventions was institutionalized when the order of public readings for Yom Kippur was established.  In order to stress the importance of gemillut ḥasadim in the process of atonement, we read:
Is not this the fast I (God) want? Free people from all who cruelly oppresses them, let the oppressed go free, break every chain, share your food with the hungry, take the homeless into your home. Clothe the naked when you see him. Do not ignore a needy relative” (Is. 58:6-7).   
Here we leave our inner world and reach outward, we focus on others and what we can give.
The term "gemillut ḥasadim " includes a wide variety of acts - supplying food, clothing and a roof for the needy, visiting the sick, comforting mourners, accompanying the deceased and much more. It is undoubtedly an area where everyone can find a suitable role.
Rabbi Simlai taught that the Torah begins and ends with gemillut ḥasadim. In the beginning, God makes leather garments for Adam and Eve to wear, even though they have sinned. At the end, He buries Moses in the valley in Moab (Babylonian Talmud, Sotah 14a).
It is important to note that the Almighty Himself dirties His hands, so to speak, both sewing and burying the dead. For gemillut ḥasadim, the doing itself is important. Without minimizing the importance of tzedaka (charity) – financial contributions – gemillut ḥasadim has added value. What we do with our hands touches both the other person and our own heart and soul more deeply than writing a check. Gemillut ḥasadim simultaneously improves both the lot of the recipient (and the world as a whole) and makes the giver more aware and sensitive to troubles that exist in the larger world and near to home. Although intended to repair the world, gemillut ḥasadim also leads to self-repair, since heightened sensitivity to others can help restrain the urge to sin. This duality gives gemillut ḥasadim its atoning power.
With kappara, our focus is on others. It, too, is a necessary but insufficient condition for teshuva. It is not disconnected from seliḥa and meḥila but rather enriches them.
Our focus shifts from inward soul-searching, to our position within society and moves on to the needs of other people. This process does not follow a fixed order or predictable path, rather it is flexible, and shaped by many factors within and around us. The balances are delicate, the search is never-ending, we need not complete the task but we not free to desist from it.
Gmar ḥatima tova – May we be inscribed for a good year.

Shoshana Michael-Zucker, 
Kehillat Hod veHadar 5770
[This translation is dedicated to the memory of Muriel Goldhammer.]

סליחה. מחילה. כפרה.

סליחה. מחילה. כפרה.
אלו הם התוצרים שאנחנו שואפים להשיג ביום הכיפורים.
רק שלא ברור אם הם באמת שלושה דברים שונים, שניים או אחד. השאלה נשאלת ביתר תוקף לגבי סליחה ומחילה. ברצוני לטעון היום שסליחה, מחילה וכפרה אכן שונות זוֹ מזוֹ למרות החפיפה הרבה ביניהן.
כאשר שאלתי אנשי הלשון בקהילה, הם ענו שמקורה של המילה "סליחה" במקרא ושהמילה "מחילה" באה מספרות חז"ל אך אין הבדל במשמעותן. גם דוּוח לי שכך אמר אבשלום קור ברדיו. מי אני שאחלוק עליהם? אך בכל זאת היה לי מוזר ששתי המילים נשארו בשימוש בלי שום שוני בהגדרה או בשימוש. מצאתי מענה במילון אבן-שושן. יש אמנם חפיפה רבה בהגדרותיהם אבל גם הבדל חשוב: ל-"סלח" יש משמעות של "ויתור על העונש המגיע לחוטא," לאומת "מחל" שיש משמעות של "וִתר, לא תבע את המגיע לו." לדעתי ההגדרות האלו מרמזות על ההבדל בין סליחה ומחילה.
סליחה: הוויתור על העונש  הוא התוצאה של תהליך התשובה. הרכיבים הקלאסיים של תשובה הם חשבון נפש, וידוי, ריצוי – במידת האפשר – של האדם שחטאנו נגדו וכוונה כנה לא לחזור על אותו המעשה. הדברים ידועים והם המזינים את רוב הטקסטים והטקסים של יום כיפור.  בדרך אֶל הסליחה, אנחנו מתרכזים בעצמנו, מסתכלים פנימה כדי לבחון מה עשינו ואיפה טעינו ולוקחים אחריות אישית למעשינו. האחריות מקבלת ביטוי מילולי בוידויים הרבים של יום כיפור אבל היא חייבת גם לקבל ביטוי מעשי בתיקון הנזק שגרמנו.
הרב יעקב מדן (מישיבת הר עציון)  הוסיף פן נוסף בשיחתו לקראת ראש השנה: כוונה תאורטית ומופשטת כעין 'לא אחטא שוב'" אינה מספיקה, ועלינו להתוות לעצמנו דרך מוחשית שתוביל אותנו אֶל השיפור המיוחל. הוא מוסיף לנוסח הוידוי: "חטאתי ואני נוקט בצעדים הבאים כדי שהחטא לא יחזור על עצמו."
שלב הסליחה, חשבון הנפש והאחריות האישית, בו אנחנו מתמקדים בעצמנו הוא מרכיב הכרחי בתהליך התשובה, הכרחי אך לא מספיק.
לכן, יש גם מרכיב המחילה בו אנחנו צריכים למקם את עצמנו בתוך החברה. בימינו השימוש הנפוץ ביותר במילה "מחילה" מתייחס לאדם שמוחל על כבודו, למשל, בעל משרה או מעמד שמוותר על המעמד המֻבדל ועל הכיבודים שהוא יכול להנות מהם לוּ רצה. כאן, אנחנו יוצאים מההתמקדות בעצמנו לעבר המקום שלנו בחברה. להגיע למחילה, אנחנו צריכים להעריך נכון את מקומנו בתוך המשפחה, הקהילה,  מקום העבודה והחברה כולה. זה לא רק עניין של מעמד ודרג כי גם בחברה שוויונית לחלוטין, לוּ היתה קיימת, אדם צריך להבין ולהכיר את מקומו ביחס לאחרים, משימה בכלל לא פשוטה. להכיר את מקומנו מציב לפנינו דרישה למערכת איזונים עדינה: אנחנו צריכים להכיר שהעולם לא מסתובב סביבנו ונקודת המבט שלנו אינה נקודת המבט היחידה. אך גם אם אנחנו אחד בתוך המון, מעשנו כן חשובים ומשפיעים על אחרים, קרובים ורחוקים כאחד. אפילו משהו שנראה פעוט תוך כדי עשיה יכול להיות בעל תוצאות מרחיקות לכת בהמשך.  כמו חשבון הנפש וכמו מאמצינו להשתפר, גם כאן יש תהליך מתמשך. כל מערכות היחסים שלנו משתנות, מצבים שונים דורשים התנהגות אחרת, גם כלפי אותם האנשים. לכן, האיזון שברירי ואנחנו נאלצים לכייל אותו מחדש לעתים קרובות.
בשלב המחילה, המרוכז בעצמי כחלק ממערכת, אנחנו כבר לא ממוקדים בעצמנו בלבד אלא בתמונה הגדולה יותר, ושואפים למצוא את האיזון בין עצמנו והאחרים שאִתם אנו חיים. המיקוד מתחיל בנו אך מופנה החוצה. גם מרכיב זה הכרחי בתהליך התשובה. הכרחי אך לא מספיק.

מסליחה ומחילה, אנחנו עוברים לכַּפָּרָה. השורש כ-פ-ר מורה על כיסוי מגן, כמו הכפורת שכיסתה את ארון העדות במשכן או ציפוי הגופר שהגן על תיבת נח. כַּפָּרָה היא המאמץ לתקן את הקלקול בעולם שנגרם על ידי חטאותינו, מעבר לפיצוי הפשוט שהוא חלק מהתהליך המוביל לסליחה. בעצם אין סיבה לחשוב ש כַּפָּרָה כזאת אפשרית. ישנם דברים רבים שאם נעשו אי-אפשר לתקנם, אך התורה מלמדת שהכפרה אפשרית.
 קראנו הבוקר על דרך הכפרה שהיתה נהוגה במשכן ובבית המקדש, על הקרבנות ושליחת שעיר לעזאזל שכפרו על חטאי העם ועל הטומאה שאלו גרמו למקום הקדוש. בתפילת מוסף נשמע על פרטי הטקס כפי שהיה נהוג בזמן בית שני. מכל הפולחן הזה רק הוידוי בפי הכהן מתקשר לדרך בה אנחנו מבינים את התשובה והטהרות של יום כיפור. איך הקרבנות והשעיר המשתלח כִפרו על חטאים אינני מבינה. בכל מקרה השאלה לא ממש נוגעת בנו בזמן הזה, כשאין לנו לא משכן ולא מקדש.  איך נשיג כפרה בעולם ללא מקדש?  
השאלה הזאת נשאלה כבר מיד אחרי החורבן. באבות דרבי נתן מסופר על רבן יוחנן בן זכאי שיצא לטייל באיזור ירושלים עם רבי יהושע. כשהם ראו את חורבות בית המקדש, רבי יהושע נזעק: "אוי לנו על זה שהוא חרב - מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל."
רבן יוחנן הרגיע אותו: "בני, אַל ירע לך. יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה ואיזה זה? - גמילות חסדים, שנאמר (הושע ו:ו) כי חסד חפצתי ולא זבח." ) אבות דרבי נתן נוסח A פ"ד:ה).
בשמיעה ראשונה, הכרזתו של רבן יוחנן בן זכאי נשמעת מהפכנית.
האמנם?  כן ולא.
הרי הנביאים נזפו בעם על הסתמכותו על הפולחן כדרך אֶל הכפרה. עמדה זו מביעים הושע שרבן יוחנן מצטט, ישעיהו שקראנו בהפטרה וגם אחרים. העמדה הייתה ידועה אבל לא הייתה הדיעה השֹלטת כל עוד הבית היה קיים.
אחרי החורבן, רבן יוחנן בן זכאי הוביל את שיקום העם והציב כנס את העמדה נבואית הרואה את הצדק החברתי כרכיב מרכזי בחיים הדתיים.
העמדה שקראה תיגר על המוסכמות החברתיות הפכה להיות ממוסדת כשקבעו את סדר הקריאות הציבוריות ליום כיפור. כדי להדגיש את חשיבותה של גמילות חסדים בתהליך הכפרה, אנחנו קוראים:
 הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע... הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.
כאן אנחנו יוצאים מהעולם הפנימי שלנו ומושיטים יד לאחר, אנחנו מתמקדים בזולת ובמה שאנו יכולים לתת.
המושג "גמילות חסדים" כוללת מגוון רחב של מעשים – הספקה מזון, לבוש וקורת גג לנזקקים כמו גם ביקור חולים, ניחום אבלים, לווית המת ועוד אפשריות רבות, בהחלט תחום בו שכל אחד יכול למצוא משהו מתאים.
ר' שמלאי דרש שהתורה גם מתחילה וגם מסיימת עם גמילות חסדים. בתחילתה האֵל גומל חסדים לאדם וחוה, למרות שהם חטאו, ועושה להם כתנות עור ללבוש. ובסופה הוא קובר את משה בגיא בארץ מואב. (בבלי סוטה י"ד:א)
חשוב לשים לב שהקב"ה בכבודו ועצמו מלכלך את ידיו, כביכול, בתפירה ובקבורה כי בגמילות חסדים העשיה עצמה חשובה. בלי להמעיט בחשיבותה של הצדקה התרומות הכספיות – יש בגמילות חסדים ערך מוסף, מה שאנחנו עושים בידינו נוגע לנו בלב ובנשמה ונוגע גם לאדם האחר יותר מכתיבת צ'ק. בו בזמן, מי שגומל חסדים גם משפר את מצבו של האחר (ואתו של העולם) וגם עושה את עצמו יותר מודע ורגיש לצרות הקיימות בעולם הגדול ובסביבתו שלו. גמילות החסדים שנועדו לתקן את העולם גם מובילות לתיקון עצמי בשאיפה שרגישות מוגברת לזולת יכול גם לרסן את היצר לחטוא. מהכפילות הזאת נובע כוחן המכפר.
בשלב הכפרה המיקוד הוא בזולת, באחר, וגם זה הכרחי בתהליך התשובה אך לא מספיק.  כפרה דרך גמילות חסדים אינה מנותקת מהרכיבים האחרים אלא מעשירה אותן.
סליחה. מחילה. כפרה.
ההתמקדות שלנו עוברת מעצמנו פנימה, אֶל עצמנו בתוך החברה ואֶל האחר וחוזרת, לאו דווקא בסדר קבוע או ידוע מראש אלא בזרימה גמישה המושפעת מגורמים רבים בנו וסביבנו. האיזונים עדינים, החיפושים מתמידים, לא עלינו המלאכה לגמור ולא אנו בני חורין להבטל ממנה.
גמר חתימה טובה.
שושנה מיכאל-צוקר 
קהילת הוד והדר
יום כיפור תש"ע