Thursday, September 12, 2013

סליחה. מחילה. כפרה.

סליחה. מחילה. כפרה.
אלו הם התוצרים שאנחנו שואפים להשיג ביום הכיפורים.
רק שלא ברור אם הם באמת שלושה דברים שונים, שניים או אחד. השאלה נשאלת ביתר תוקף לגבי סליחה ומחילה. ברצוני לטעון היום שסליחה, מחילה וכפרה אכן שונות זוֹ מזוֹ למרות החפיפה הרבה ביניהן.
כאשר שאלתי אנשי הלשון בקהילה, הם ענו שמקורה של המילה "סליחה" במקרא ושהמילה "מחילה" באה מספרות חז"ל אך אין הבדל במשמעותן. גם דוּוח לי שכך אמר אבשלום קור ברדיו. מי אני שאחלוק עליהם? אך בכל זאת היה לי מוזר ששתי המילים נשארו בשימוש בלי שום שוני בהגדרה או בשימוש. מצאתי מענה במילון אבן-שושן. יש אמנם חפיפה רבה בהגדרותיהם אבל גם הבדל חשוב: ל-"סלח" יש משמעות של "ויתור על העונש המגיע לחוטא," לאומת "מחל" שיש משמעות של "וִתר, לא תבע את המגיע לו." לדעתי ההגדרות האלו מרמזות על ההבדל בין סליחה ומחילה.
סליחה: הוויתור על העונש  הוא התוצאה של תהליך התשובה. הרכיבים הקלאסיים של תשובה הם חשבון נפש, וידוי, ריצוי – במידת האפשר – של האדם שחטאנו נגדו וכוונה כנה לא לחזור על אותו המעשה. הדברים ידועים והם המזינים את רוב הטקסטים והטקסים של יום כיפור.  בדרך אֶל הסליחה, אנחנו מתרכזים בעצמנו, מסתכלים פנימה כדי לבחון מה עשינו ואיפה טעינו ולוקחים אחריות אישית למעשינו. האחריות מקבלת ביטוי מילולי בוידויים הרבים של יום כיפור אבל היא חייבת גם לקבל ביטוי מעשי בתיקון הנזק שגרמנו.
הרב יעקב מדן (מישיבת הר עציון)  הוסיף פן נוסף בשיחתו לקראת ראש השנה: כוונה תאורטית ומופשטת כעין 'לא אחטא שוב'" אינה מספיקה, ועלינו להתוות לעצמנו דרך מוחשית שתוביל אותנו אֶל השיפור המיוחל. הוא מוסיף לנוסח הוידוי: "חטאתי ואני נוקט בצעדים הבאים כדי שהחטא לא יחזור על עצמו."
שלב הסליחה, חשבון הנפש והאחריות האישית, בו אנחנו מתמקדים בעצמנו הוא מרכיב הכרחי בתהליך התשובה, הכרחי אך לא מספיק.
לכן, יש גם מרכיב המחילה בו אנחנו צריכים למקם את עצמנו בתוך החברה. בימינו השימוש הנפוץ ביותר במילה "מחילה" מתייחס לאדם שמוחל על כבודו, למשל, בעל משרה או מעמד שמוותר על המעמד המֻבדל ועל הכיבודים שהוא יכול להנות מהם לוּ רצה. כאן, אנחנו יוצאים מההתמקדות בעצמנו לעבר המקום שלנו בחברה. להגיע למחילה, אנחנו צריכים להעריך נכון את מקומנו בתוך המשפחה, הקהילה,  מקום העבודה והחברה כולה. זה לא רק עניין של מעמד ודרג כי גם בחברה שוויונית לחלוטין, לוּ היתה קיימת, אדם צריך להבין ולהכיר את מקומו ביחס לאחרים, משימה בכלל לא פשוטה. להכיר את מקומנו מציב לפנינו דרישה למערכת איזונים עדינה: אנחנו צריכים להכיר שהעולם לא מסתובב סביבנו ונקודת המבט שלנו אינה נקודת המבט היחידה. אך גם אם אנחנו אחד בתוך המון, מעשנו כן חשובים ומשפיעים על אחרים, קרובים ורחוקים כאחד. אפילו משהו שנראה פעוט תוך כדי עשיה יכול להיות בעל תוצאות מרחיקות לכת בהמשך.  כמו חשבון הנפש וכמו מאמצינו להשתפר, גם כאן יש תהליך מתמשך. כל מערכות היחסים שלנו משתנות, מצבים שונים דורשים התנהגות אחרת, גם כלפי אותם האנשים. לכן, האיזון שברירי ואנחנו נאלצים לכייל אותו מחדש לעתים קרובות.
בשלב המחילה, המרוכז בעצמי כחלק ממערכת, אנחנו כבר לא ממוקדים בעצמנו בלבד אלא בתמונה הגדולה יותר, ושואפים למצוא את האיזון בין עצמנו והאחרים שאִתם אנו חיים. המיקוד מתחיל בנו אך מופנה החוצה. גם מרכיב זה הכרחי בתהליך התשובה. הכרחי אך לא מספיק.

מסליחה ומחילה, אנחנו עוברים לכַּפָּרָה. השורש כ-פ-ר מורה על כיסוי מגן, כמו הכפורת שכיסתה את ארון העדות במשכן או ציפוי הגופר שהגן על תיבת נח. כַּפָּרָה היא המאמץ לתקן את הקלקול בעולם שנגרם על ידי חטאותינו, מעבר לפיצוי הפשוט שהוא חלק מהתהליך המוביל לסליחה. בעצם אין סיבה לחשוב ש כַּפָּרָה כזאת אפשרית. ישנם דברים רבים שאם נעשו אי-אפשר לתקנם, אך התורה מלמדת שהכפרה אפשרית.
 קראנו הבוקר על דרך הכפרה שהיתה נהוגה במשכן ובבית המקדש, על הקרבנות ושליחת שעיר לעזאזל שכפרו על חטאי העם ועל הטומאה שאלו גרמו למקום הקדוש. בתפילת מוסף נשמע על פרטי הטקס כפי שהיה נהוג בזמן בית שני. מכל הפולחן הזה רק הוידוי בפי הכהן מתקשר לדרך בה אנחנו מבינים את התשובה והטהרות של יום כיפור. איך הקרבנות והשעיר המשתלח כִפרו על חטאים אינני מבינה. בכל מקרה השאלה לא ממש נוגעת בנו בזמן הזה, כשאין לנו לא משכן ולא מקדש.  איך נשיג כפרה בעולם ללא מקדש?  
השאלה הזאת נשאלה כבר מיד אחרי החורבן. באבות דרבי נתן מסופר על רבן יוחנן בן זכאי שיצא לטייל באיזור ירושלים עם רבי יהושע. כשהם ראו את חורבות בית המקדש, רבי יהושע נזעק: "אוי לנו על זה שהוא חרב - מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל."
רבן יוחנן הרגיע אותו: "בני, אַל ירע לך. יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה ואיזה זה? - גמילות חסדים, שנאמר (הושע ו:ו) כי חסד חפצתי ולא זבח." ) אבות דרבי נתן נוסח A פ"ד:ה).
בשמיעה ראשונה, הכרזתו של רבן יוחנן בן זכאי נשמעת מהפכנית.
האמנם?  כן ולא.
הרי הנביאים נזפו בעם על הסתמכותו על הפולחן כדרך אֶל הכפרה. עמדה זו מביעים הושע שרבן יוחנן מצטט, ישעיהו שקראנו בהפטרה וגם אחרים. העמדה הייתה ידועה אבל לא הייתה הדיעה השֹלטת כל עוד הבית היה קיים.
אחרי החורבן, רבן יוחנן בן זכאי הוביל את שיקום העם והציב כנס את העמדה נבואית הרואה את הצדק החברתי כרכיב מרכזי בחיים הדתיים.
העמדה שקראה תיגר על המוסכמות החברתיות הפכה להיות ממוסדת כשקבעו את סדר הקריאות הציבוריות ליום כיפור. כדי להדגיש את חשיבותה של גמילות חסדים בתהליך הכפרה, אנחנו קוראים:
 הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע... הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.
כאן אנחנו יוצאים מהעולם הפנימי שלנו ומושיטים יד לאחר, אנחנו מתמקדים בזולת ובמה שאנו יכולים לתת.
המושג "גמילות חסדים" כוללת מגוון רחב של מעשים – הספקה מזון, לבוש וקורת גג לנזקקים כמו גם ביקור חולים, ניחום אבלים, לווית המת ועוד אפשריות רבות, בהחלט תחום בו שכל אחד יכול למצוא משהו מתאים.
ר' שמלאי דרש שהתורה גם מתחילה וגם מסיימת עם גמילות חסדים. בתחילתה האֵל גומל חסדים לאדם וחוה, למרות שהם חטאו, ועושה להם כתנות עור ללבוש. ובסופה הוא קובר את משה בגיא בארץ מואב. (בבלי סוטה י"ד:א)
חשוב לשים לב שהקב"ה בכבודו ועצמו מלכלך את ידיו, כביכול, בתפירה ובקבורה כי בגמילות חסדים העשיה עצמה חשובה. בלי להמעיט בחשיבותה של הצדקה התרומות הכספיות – יש בגמילות חסדים ערך מוסף, מה שאנחנו עושים בידינו נוגע לנו בלב ובנשמה ונוגע גם לאדם האחר יותר מכתיבת צ'ק. בו בזמן, מי שגומל חסדים גם משפר את מצבו של האחר (ואתו של העולם) וגם עושה את עצמו יותר מודע ורגיש לצרות הקיימות בעולם הגדול ובסביבתו שלו. גמילות החסדים שנועדו לתקן את העולם גם מובילות לתיקון עצמי בשאיפה שרגישות מוגברת לזולת יכול גם לרסן את היצר לחטוא. מהכפילות הזאת נובע כוחן המכפר.
בשלב הכפרה המיקוד הוא בזולת, באחר, וגם זה הכרחי בתהליך התשובה אך לא מספיק.  כפרה דרך גמילות חסדים אינה מנותקת מהרכיבים האחרים אלא מעשירה אותן.
סליחה. מחילה. כפרה.
ההתמקדות שלנו עוברת מעצמנו פנימה, אֶל עצמנו בתוך החברה ואֶל האחר וחוזרת, לאו דווקא בסדר קבוע או ידוע מראש אלא בזרימה גמישה המושפעת מגורמים רבים בנו וסביבנו. האיזונים עדינים, החיפושים מתמידים, לא עלינו המלאכה לגמור ולא אנו בני חורין להבטל ממנה.
גמר חתימה טובה.
שושנה מיכאל-צוקר 
קהילת הוד והדר
יום כיפור תש"ע

No comments:

Post a Comment