Saturday, September 27, 2014

Rosh Hashanah: Steering clear of the abyss


The King’s Highway goes along the edge of the abyss, on its paths I have reached this place at the end of a passing day. 

At the end of the passing year, Netanella’s “Ship of Memories” sailed up within me as I contemplated “wandering between dark and light, the paths of autumn and everyone who runs and does not return.”
In the ancient world, the King’s Highway was a main road, relatively wide but still dangerous, where you might feel that you are walking along the edge of the abyss, a primordial abyss‏:‏ 


When God began to create heaven and earth the earth was a formless void [tohu vabohu], with darkness over the surface of the abyss and the spirit of God hovering over the water (Genesis 1:1-2). 
Facing the darkness and the abyss, hovers the spirit of God. On Rosh Hashanah, the purported anniversary of creation, we repeatedly approach God as the “King who desires life” and plead to be remembered and written for life. However, divine remembrance and writing will be insufficient if we ourselves do not choose life. The challenge is to remain on the King’s Highway, to continue moving forward despite the abyss at our path’s edge.
Genesis chapter 1 tells about a neat, orderly process in which God creates by speaking. When creation is complete, God declares it “very good.” The gap between that and our world is deep and wide. From whence have all the confusion and pain, evil and suffering come? They have always existed. Genesis chapter 1 is a carefully constructed literary work that not only reveals but also conceals. If we read it slowly and very attentively we will see the Torah does not claim that there was creation ex nihilo of a new world in which evil is a foreign implant. The primordial waters are a symbol of danger lying in wait. God never calls the material world into being but rather creates light and imposes order on the water and formless void, to facilitate “the emergence of a stable community in a benevolent and life-sustaining order… Creation ends, as it were, with the commission of human agents [male and female] to rule the world in the name of the creator God” (Jon D. Levenson, Creation and the Persistence of Evil).
There is much work to do. Why was such a small team created?
The Mishnah (Sanhedrin 4:5) answers:
Therefore, Adam was created alone, to teach you that whoever destroys a single soul, Scripture accounts it as if he had destroyed a full world; and whoever saves one soul, Scripture accounts it as if he had saved a full world. And for the sake of peace among people, that one should not say to another, “My parent is greater than yours” …and to declare the greatness of the Blessed Holy One… who stamped each person with the seal of Adam, and not one of them is like another.
Every person “has three fundamental qualities: infinite value… equality… and uniqueness (Rabbi Irving Greenberg, “Fundamental Jewish Values,”). Each individual, from the most honored leader to an abandoned Ebola patient somewhere in Africa, is unique. This is a substantive equality that requires us to always be aware of the Other’s value and understand that even the best social structure is nothing more than a human construct. Our resources are limited, and each of us has enhanced responsibility for ourselves, our families, locales and people but the value of other humans must never be trampled. “The poor of your city first” – yes; but not “the poor of your city only.” Even if we are unable to bring about complete redemption, we are not free to desist from the effort to create moments of redemption.
Moments of redemption can also be created on the inter-personal level. Try to imagine daily life if we were to treat each person we encounter not only as being of equal value but also being an image of God. Not only friends and colleagues but also migrant workers and beggars; every man, woman and child. Rabbi Joshua Ben Levy claims that angels go before each person declaring, “Clear the way for an image of God.” This is a personal, social and even spiritual challenge that is far from simple. Every small success creates a moment of redemption and distances us from the abyss.
We can begin on the road. Rabbi Michael Graetz had good reason to include a quotation from the above Mishnah in the center of his Drivers’ Prayer: “Help my heart understand that every person is created in Your image and one who saves a single life, is as if he saved the entire world.” If we can internalize this one line while driving, perhaps we will truly save lives. (See Siddur Ve’Ani Tefilati, page 228, translation and explanation on http://michaelgraetz.com).
An abyss can also open within us, particularly during days of introspection when we confess our weaknesses and errors. However, on Rosh Hashanah we do not say penitential prayers or confessions, rather we face the future. Our Mishnah continues with a conclusion that might be helpful in overcoming despair: “Therefore each person is required to say, ‘For my sake the world was created.’” Just as we respect others, we must respect and appreciate ourselves. Self-appreciation allows us to fulfill the mission we inherited from Adam, to keep and protect the world.
Each person, at all times, has a mission, large or small, but important.
Each one of us must clarify our mission for ourselves, a genuinely difficult task and I have no guaranteed solution just: look around you, listen within yourself but remember that the standard is not your desire but rather others’ needs. Not every mission is a professional one to which a person devotes a lifetime. Indeed, we have learned that walking in God’s ways means to feed the hungry, cloth the naked, visit the sick, comfort mourners and bury the dead. These acts of giving can relieve pain and be a first step towards containing evil.
On Rosh Hashanah, we stand before God Who Desires Life and are called on to choose life, to approach the world with eyes wide open to the value of every person (including ourselves) and to respond to suffering with acts that have the power to distance us from the abyss, and increase life. Although the principle sounds simple, implementation is not. It is easy for us to give into ourselves and avoid doing what we know is good and right. In order to continue on our way, we need great strength. Therefore, I will conclude with a prayer by Rabbi Tamar Elad-Appelbaum:
Grant me the strength not to despair so that I can proclaim:
Behold, I take upon myself the yoke of the kingdom of life,
a language of compassion and peace and love of humanity.   


Shoshana Michael Zucker


I am honored to acknowledge Rabbi Shai Held from Yeshivat Hadar in New York. His teaching is reflected in this drasha and I learned many of the quoted texts from him and his footnotes. Internet lectures related to these topics may be found on the Yeshiva website. He writes a highly recommended weekly parasha commentary, to subscribe, click here.

ראש השנה תשע"ה: על פי התהום

"דרך המלך היא על פי התהום, משביליה באתי הלום בסופו של יום עובר"
בסופה של שנה עוברת, ספינת הזכרונות (לשמוע כאן) של נְתנאלה שטה ועלתה בי כאשר הרהרתי "בנדודים בין חושך לאור, בשבילי הסתיו וכל מי שרץ ולא חוזר."
"דרך המלך" בעולם העתיק הייתה כביש ראשי, רחב יחסית, אבל בכל זאת דרך מסוכנת ואפשר היה להרגיש שפוסעים על פי תהום, תהום קדמוני:
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם." בראשית א:א-ב
מול החושך והתהום מרחפת רוח אלוהים. בראש השנה, יום "תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון," אנחנו פונים לאלוהים שוב ושוב כ-"מלך חפץ בחיים" ומתחננים להיזכר ולהיכתב לחיים. אלא שהזכירה והכתיבה האלוהית לא יועילו לנו אם לא נִבְחַר גם אנחנו בחיים. האתגר לפנינו הוא להישאר בדרך המלך, להמשיך לצעוד למרות התהום הנפערת בשולי הדרך.

בבראשית פרק א מסופר על תהליך מסודר ונקי, בו הכל נברא במאמר. בסיום, האל מכריז שכל מה שנברא "טוב מאוד." הפער בינו ובין עולמנו עמוק ורחב. מאין באו כל הכאב, הרֹעַ והסבל?
הם היו תמיד. בראשית פרק א הוא יצירה סיפרותית מעוצבת היטב שלא רק מגלה אלא גם מסתירה. אם נקרא את הפרק לאט ובקשב מלא, נראה שהתורה אינה טוענת שהייתה בריאה יש מֵאֵין של עולם חדש, בו הרֹעַ הוא נטע זר. המים הקדמונים הם סמל לסכנה האורבת. אלוהים לא אומר: "יהיו מים"  אלא בורא אור ומשליט סדר במים וב-"תוהו ובוהו" כדי לאפשר הופעתה של קהילה יציבה התומכת בחיים. תהליך הבריאה מסתיים עם בריאת האדם בצלם אלהים, זכר ונקבה, והסמכתם לפעול כנציגי האל בעולם: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ (בראשית א:כח).

המלאכה רבה. למה נברא צוות כה קטן? ההסבר במשנה סנהדרין (ד:ה) הוא:
לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אֶחָד, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא.
וְכָל הַמְקַיֵּם ‏נֶפֶשׁ אֶחָד, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. ‏ומִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ...
וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא...
[שֶׁ]טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ.
כל אדם הוא עולם ומלואו, שווה בערכו ויחיד במינו: כל אחת ואחד, מן המנהיג המכובד ביותר ועד חולה אֶבוֹלה נעזב אי שם באפריקה הוא יחיד ומיוחד. השוויון כאן מהותי, ומחייב אותנו להיות מודעים תמיד לערכו של האחר ולהבין שכל מבנה חברתי, גם הטוב ביותר, אינו אלא מעשה אדם. המשאבים לרשותנו מוגבלים ולכן לא נוכל להוציא את השוויון המהותי אל הפועל כתוכנית מדינית-כלכלית. לכל אחד אחריות מוגברת לעצמו, למשפחתו, למקומו ולעמו אך אסור שערכם של בני-האדם אחרים יירמס. "עניי עירך קודמים" כן; אבל לא "עניי עירך בלבד." אפילו שאין בידינו להביא לגאולה שלמה אין אנו בני חורין להתבטל מן המאמץ ליצור רגעים של גאולה.

רגעים של גאולה נוכל ליצור גם במישור הבין-אישי. נסו לדמיין את חיי היומיום לוּ התייחסנו לכל אחד ואחת לא רק כשווים בערכם אלא גם כצלם אלוהים. חברינו ומכרנו וגם מהגרי עבודה ומקבצי הנדבות, כל איש ואישה, וגם כל ילד וילדה, שאנו נתקלים בהם. רבי יהושע בן לוי טוען שמלאכים הולכים לפני כל האדם ומכריזים: "פנו מקום לצלמו של הקדוש ברוך הוא."  תן מקום של כבוד לזולתך. לא להתקפל לפניו, להסכים לכל מה שיגיד או יעשה אלא להשאיר לו מרווח ולהגיב לדבריו ומעשיו בצורה עניינית ומכבדת. זה אתגר אישי, חברתי ואפילו רוחני לא פשוט. כל הצלחה קטנה תיצור רגע של גאולה ותרחיק אותנו מפי התהום.

אפשר להתחיל בכביש. לא לחינם הרב מיכאל גרץ שיבץ ציטוט מן המשנה שלנו במרכז של תפילתו לנהג: "תֵּן בְּלִבִּי לְהַשְׂכִּיל שֶׁכָּל אָדָם נִבְרָא בְּצַלְמְךָ, וְשֶׁהַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא." אם נוכל להפנים את השורה הזאת גם בעת הנהיגה, אולי נזכה להציל נפשות.

תהום יכול להיפתח גם בתוכנו, במיוחד בימים של חשבון נפש כאשר אנחנו מתוודים על חולשותינו ועל הטעויות שלנו. אבל דווקא היום אנחנו לא אומרים סליחות ווידוים אלא פונים אל העתיד כי טיבו של הראש הוא להביט קדימה. המשנה ממשיכה ומסיקה מסקנה שעשויה לסייע בהתגברות על עגמת נפש: "לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם." אני חוזרת "כל אחד חייב." כמו שאנחנו מכבדים את הזולת, אנחנו חייבים גם לכבד ולהעריך את עצמנו. ההערכה העצמית שלנו מאפשרת לנו למלא את השליחות שירשנו מאדם הראשון "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ."
לכל אחד, בכל עת, יש שליחות, קטנה או גדולה, אך חשובה.

כל אחד מאתנו צריך לחפש את השליחות שלו. הקושי העצום הוא לזהות אותה. אין לי פתרון בדוק אלא: להתבונן מסביב, להקשיב בפנים ולזכור שקנה המידה אינו הרצון שלי אלא הצורך של הזולת.

לא כל שליחות היא משימה מקצועית בו האדם משקיע מיטב שנותיו. הרי למדנו שללכת בדרכי השכינה משמעו לפרוס לחמך לרעבים (ישעיהו נח:ז) , להלביש ערומים, לבקר חולים, לנחם אבלים ואף לקבור ‏מתים (בבלי סוטה יד: א)‏. במעשי נתינה אנחנו יכולים להקל כאב ומתוך כך, אולי להתחיל למגר רֹעַ.

בראש השנה אנחנו עומדים לפני אל חפץ בחיים ונקראים לבחור בחיים: לגשת לעולם בעיניים פקוחות לראות את ערכם של כל אדם (כולל עצמנו) ולהגיב לסבל עם מעשים שיש בכוחם להרחיק אותנו מן התהום ולהרבות חיים.
העיקרון יותר פשוט מהביצוע. ברמת הביצוע, קל לוותר לעצמנו ולהתחמק ממה שאנחנו יודעים שנכון וראוי לעשות. להתמיד בדרך אנחנו צריכים כח ולכן אסיים בתפילתה של הרבה תמר אלעד-אפלבאום:
תֵּן בִּי כּחַ שֶׁלּא אֶתְיָאֵשׁ וְאָקוּם לְפָנֶיךָ לִשְׁאֹג: הֲרֵינִי מְקַבֵּלת עָלַי עול מַלְכוּת חַיִּיםשְׂפַת חֶסֶד וְשָׁלוֹם וְאַהֲבַת אָדָם.

שושנה מיכאל צוקר

 קהילת הוד והדר
 .שלמי תודה לרב ש"י הלד מישיבת הדר בניו יורק. תורתו נשקפת בדברי והגעתי לחלק מהטקסטים דרכו


Saturday, September 6, 2014

Forgetting, remembering and feeding to the hungry

Thoughts about Parashat Ki Teitzei, in anticipation of the Shmitta (sabbatical) year

“If you see your fellow's ox or sheep gone astray, do not ignore it; you must take it back to your fellow. If your fellow does not live near you or you do not know who he is, you shall bring it home and it shall remain with you until your fellow claims it… you cannot ignore it.” (Dt. 22:1-3)

The first meaning of the verse is clear to us, we must not ignore the lost animal but the second verse says "cannot." Certainly we can ignore it. Indeed, it easier to ignore an ox than to lead it home, make space for it and feed it until the owner appears.

The Torah is full of commandments that are much easier to ignore than keep. It is well known that the commandments are multi-faceted, but no one claims that keeping them makes life easier. Commandments between humanity and God add holiness to our lives; commandments between people help build a more just society and educate us to be sensitive to the needs of others.

The Sfas Emes, Rabbi Aryeh Leib of Ger, wrote that “cannot” should be interpreted to mean that a person must accustom himself to keeping the commandment until it become habitual and he is truly unable to ignore another’s loss.

Professor Yeshayahu Leibowitz wrote in “Faith, History and Values, "The reality of the last few generations is one that the Jewish law that developed throughout Jewish history could not have anticipated and about which it knows nothing... All of our social, economic and political problems require new thinking.”

One of the commandments that is not appropriate for our social and economic reality is: “When you reap the harvest in your field and overlook a sheaf in the field, do not turn back to get it; it shall go to the stranger, the fatherless, and the widow” (Deuteronomy 24:19).

Our reality is 180° from this commandments. In our commercial food supply system, if we forget a certain product on the shelf in the supermarket, it will not help anyone, neither the poor, nor the stranger nor the migrant worker. So I suggest that we should invert the commandment. Instead of forgetting and leaving, we should remember and take (buy) extra food every time we shop and remember to donate the extra item to the needy (At Hod VeHadar there is a basket for donations to Melo Hatenne, a volunteer organization that distributes food baskets to the needy in Kfar Saba once a week).

This coming year 5775 will be a Shmitta (sabbatical year). We must never ignore the needs of the poor, this command is even more urgent in a Shmitta year.

We can all incorporate this practice into our budget and schedule. The time required is minimal; the budget is very flexible: all dry or canned food is welcome.

In this way, the objectives of the Torah, that we provide for the basic needs of the poor every time we supply ourselves with food, and increase the sensitivity, will be achieved despite the enormous change in economic conditions.

שכיחה, זיכרון ולחם לרעבים

דברים על פר' כי תצא לקראת שנת השמיטה
לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ. וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא
יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לו... לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.
(דברים כ"ב: 1,3)
המשמעות של הפסוק הראשון ברורה לנו, אסור להתעלם מהשור אשר במצוקה אבל בפסוק השני כתוב "לא תוכל." בוודאי שנוכל להתעלם. קל יותר להתעלם מאשר להוליך שור הביתה, למצוא מקום בשבילו ולהאכיל אותו עד שבעליו יופיעו.
התורה מלאה במצוות שהרבה יותר קל להתעלם מהן מאשר לקיים אותן. הרי ידוע שישנם פנים רבות לקיום המצוות אבל אף אחד לא טוען שקיומן מקל על החיים. מצוות בין אדם למקום מוסיפות קדושה לחיינו ומצוות בין אדם לחברו מתקינות חברה צודקת יותר ומחנכים לאכפתיות ולרגישות לצורכי הזולת.
בעל שפת האמת, ר' יהדה אריה לייב מגור כתב שפירוש המילים "לא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" הוא שאדם חייב להרגיל את עצמו עד שלא יוכל להעלם מהפסד של חברו…"
להרגיל, להתרגל, ז"א לחזור על אותו מעשה פעמים רבות.
פרופ' ישעיהו ליבוביץ' באמרו "אמונה, הסטורה וערכים:" כתב "המציאות של… הדורות האחרונים היא מציאות אשר חשיבה של ההלכה המגובשת במסורת ההיסטורית של היהדות לא צפתה אותה ואין היא יודעת עליה מאומה… כל הבעיות החברתיות, והכלכליות והמדיניות שלנו מחייבות…חשיבה מחודשת."
אחת המצוות שאינה מתאימה למציאות החברתית/כלכלית שלנו היא: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה …: (דברים כד:יט).
המציאות שלנו רחוקה ממצווה זו ב-°180. במערכת אספקת מזון מסחרית אם נשכח מוצר מסוים על המדף בסופר, זה לא יעזור לאף אחד, לא לעני, לא לגר ולא למהגר העובדה.
לכן אני מציעה שעלינו לסובב גם את המצווה סיבוב שלם. במקום לשכוח ולעזוב עלינו לזכור ולקחת, ז"א לקנות מצור נוסף בזמן הקניות הרגילות שלנו ולזכור לתרום אותו לנזקקים. (בכניסה להוד והדר יש סל עבור מצרכים ימסרו ל"מלֹא הטנא," ארגון מתנדבים שמחלק סלי מזון לנזקקים בכפ"ס פעם בשבוע.)
שנת תשע"ה הבאה עלינו לטובה תהיה שנת שמיטה. בכל שנה אסור לנו להתעלם מאביוני ארצנו. בשנת שמיטה על פי כמה וכמה.
כל אחד יכול לשלב את ההרגל הזה לסדר יומו ותקציבו. הזמן הנדרש הוא מזערי והתקציב הוא גמיש ביותר, כל מזון יבש או שמור יתקבל בברכה.
מטרותיה של התורה – לספק צרכיו הבסיסים של העני ולהגביר את הרגישות של כולם – יישומו למרות השינוי העצום בתנאים מאז ועד היום.