פרשת וירא, תשנ"ו
קהילת הוד והדר, כפר
סבא
לזכרם של ר"מ
יצחק רבין ובנימין ולבר
אברהם אבי!
אני יצחק בנך, יחידך
אשר אהבתה, עומד לפניך היום בוכה ומבוך. אתה שהיתה את הכול בחיי, שוכב לפני ללא רוח חיים. כל השכנים ורוב מנהיגי האזור באו לחלוק לך כבוד
אחרון. הם רוצים שאני אספיד אותך. אינני רוצה )ואתה יודע למה( אך אינני יכול להסביר
להם ואם כבר אסביר אז אין סיבה שלא אספיד.
בראש ובראשונה היתה
איש אמונה דגול. כבר בנעוריך באור כשדים פיתחת
אמונה חדשה -- לא עוד השמש, הירח והכוכבים אלא
אל אחד, בורא עולם אשר ברא את כולם.
והעיקר שהוא אחד. והפצתה את האמונה
שלך לכל אחד שבאת אתם במגע. גם כאשר עברת אם המשפחה להרן המשכת בדרכך והפצת אמונה. עד שהגיע הצו לך-לך! וקמת אם אמא לחפש חיים חדשים בארץ לא נודע. ובכל מקום למדת תורתך, הרשמת, והשפעת. כמובן, את השלב הזה אינני זוכר אך רבים מהנמצאים
כאן היום יכולים להעיד אליו.
אני זוכר את הכנסת
האורחים הנפלאה שלך. ביתנו היה תמיד פתוח. אוהלנו פתוח לארבע הרוחות. אנשים באו, רחצו רגליים, אכלו, שתו, לנו הליל והמשיכו
בדרכם. תמיד לקחת את הזמן לשבת אתם, לדבר אתם, לשמוע סיפורם וללמד
אמונתך. במיוחד אמרת לאורחים שהם לא חייבים
להודות לך עבור המזון אלא לאלוהים שברא אותו.
לפעמים אנחנו בני הבית, דאגנו שלא יישאר לנו מספיק. לא היתה מכון לשמוע את זה. היית באמת "מבורך בכל " ולא חיסר לנו. אתה אהבת את הכל האנשים. היתה זקוק למגע הזה. כשה' הפך את סדום ועמורה ואנשים
כבר לא באו בדרך ההיא לא היה לך שווה לשבת שמה.
לכן עברת לבאר-שבע ושם נטעת את האשל המפורסם.
גדלתי בבאר-שבע בשפע
ובשלווה. שחקתי עם אחי ישמעאל והייתי שמח. עד שיום אחד נתת לאמא להעיף את ישמעאל ואת אמו
מהבית. לא הבנתי למה אך לא העזתי לשאול. הייתי מדוכא עד שהיגע האירוע הקשה מכל .
בוקר אחד, עם שחר,
הקמתה אותי בקול קשה כברזל. אמרת לקום כי עלינו
ללכת למקום מסוים להתפלל. לא הבנתי למה צריכים
ללכת כל כך רחוק. הרי תמיד למדת אותנו שהאל האחד נמצא בכל מקום. ידעתי שאין טעם לשאול שאלות.
הלכנו שלושה ימים. לא דברנו.
לא הסתכלת עלי. נורא פחדתי. פחדתי שתשאיר אותי במדבר כמו ישמעאל ואמות מצמא. נאזרתי עוז ושאלתי שאלה. ענית וראיתי שאתה מוחה דימעה אבל לא הסתכלת עלי. אז ידעתי ופחדתי עוד יותר. לא יכולתי להתנגד, הערצתי אותך כל כך, האמנתי בך
ופחדתי.
הגיע הרגע הגורלי
-- ראיתי את המאכלת הונפה אל על. יצאה נשמתי.
כשהיגעה השמימה, מלאכי השרת נבהלו כי הם הרי ידעו שלא היה מתוכנן בשבילך להשלים
את המעשה. הם ידעו שאחד מחבריהם כבר יצא לעצור אותך. מהר הם התקינו ברכה "מחיה המתים" והחזירו
את נשמתי לגופי.
 |
| פסיפס בבית אלפא |
לא יכולתי ללכת הביתה, ללכת עוד שלושה ימים בשקט
האיום ההוא. אבל לאן כן ללכת? הלכתי אל אחי ישמעאל. האוכל לספר למישהו אחר? האם יש עוד בן-אדם אשר מבין איך זה להיות בן-אברהם?
ישבתי אצל ישמעאל. לאט לאט הסיפור יצא. ישבנו ודברנו עד שהבנתי שלא יכולת אחרת. כל כך האמנת בהבטחתו של האלוהים שתהיה לגוי גדול
ושאני אקרא לך זרע שהאמנת שהכול ייצא בסוף טוב אפילו שלא ידעת באיזה דרך זה יקרה. גם אז לא יכולתי לחזור הביתה כי הפחד שלי עדיין לא הפחית. חוזק האמונה שלך הפחיד אותי. הבטחון שהכל
יהיה בסדר רק ערער את הבטחון שלי.
ישבתי עוד אצל ישמעאל. דברנו, חשבתי והתפללתי. עד שבסוף הבנתי שהאמונה שלך יכולה להתקיים רק בחברת
האהבה שלך. הם מאזינות אחת את השניה. אז יכולתי לחזור הבית; לשבת בארץ הזאת; להקים משפחה
ולהמשיך את האמונה.
היום, אני תקווה,
אני תפילה שאני ואחי ישמעאל נדע להנחיל לדורות הבאים את האמת השלם של אברהם אבינו: אמונה צרופה יכולה להתקיים עלי אדמות רק בחברת אהבה
צרופה כמוה.
No comments:
Post a Comment