מה פרשת תרומה יכולה ללמד אותנו על התפילה בציבור?

וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד-ה' עַל-הַר סִינַי, וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים; וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִתּוֹךְ הֶעָנָן. וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה', ‏כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.‏‎ ‎וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן, וַיַּעַל אֶל-הָהָר; וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם, ‏וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, ‏תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי...  זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת.  וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים... וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי ‏בְּתוֹכָם. (שמות פרק כד:טז-כה:ח)‏

תחילתה של פרשת תרומה נמצאה באמצע הקטע המצוטט. כאשר קוראים את פרטי הפרטים של בנית ‏המשכן, לא כתחילת פרשת תרומה אלא כהמשך להתגלות הכבוד בסוף פרשת משפטים, המעבר הוא חד. מה ‏בין החוויה הנלהבת, האקסטטית של כבוד אלוהים באש אוכלת ומִפְרָט חומרי בניין ומלאכה, גם האיכותיים ‏ביותר? ‏

קאסוטו עונה: ‏

כדי שנוכל להבין את משמעות המשכן ואת מטרתו, עלינו לשים לב לכך, שבני ישראל, לאחר שזכו להתגלות ‏אלוהים בהר סיני, עמדו לנסוע משם ולהתרחק ממקום ההתגלות. כל עוד שהיו חונים במקום, הרגישו את קרבת ‏האלוהים‎;‎‏ וכאשר נסעו, נדמה היה להם כאילו החבילה מפורקת אלמלא היה בתוכם מעין סמל מוחשי לנוכחות ה' ‏בתוכם: לזה נועד המשכן. לא לחינם סודרה פרשה זו מיד אחר הפרשה המספרת על כריתת הברית בהר סיני. ‏הקֶשֶר שבין ישראל ובין המשכן הריהו המשך מתמיד של הקֶשֶר שנוצר בהר סיני בין העם ובין אלוהיו... כשם ‏שהיה כבוד ה' שוכן על הר סיני, כך הוא שוכן בתוכם בכל מקומות נדודיהם במדבר.‏

המשכן לא נועד רק להנציח‎ ‎‏(‏to enshrine‏) את הזיכרון של מעמד הר סיני, להיות אנדרטה סטטית להתגלות ‏שהיתה אלא להיות מוקד בו הקשר ימשיך ויהפוך לדו-צדדי. לכן כתוב וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, לא בתוכו. ‏לא במשכן שוכן האל, אלא בתוך העם שבנה אותו. ‏

שימו לב גם לשילוב בין לשון רבים ולשון יחיד: וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-‏תְּרוּמָתִי. היחיד תורם בהתאם לרצונות ויכולות שלו והכלל, הקהילה אוספת את התרומות כדי ששולחיו יוכלו ליצור ‏והרכיב את המשכן. ‏

במעמד הר סיני התייצב כל עם ישראל למרגלות ההר והאלהים דיבר אֶליהם בלשון יחיד, כאילו לכל אחד לחוד. ‏כאן, התורה מתארת את המשכן, האל מראה את צורתו למשה, אבל גם הנביא וגם רב-האומן בצלאל אינם יכולים ‏לבצע את המשימה בלי תרומות מהעם. היחיד והקהל תלויים אחד בשני.‏

מה שהיה נכון, נשאר נכון. לא אחדש דבר אם אומר שגם משכן התפילה בו אנו נמצאים נבנה ממאמץ משולב ‏של אנשים רבים. וגם הוא לא נועד להיות אנדרטה סטטית אלא מקום תפילה מסביר פנים ליחיד ולרבים.‏

מה שנכון לגבי הבנין, נכון גם לגבי התפילה המתקיימת בתוכו. התפילה בציבור נוצרת מתפילותיהם של יחידים ‏המצטרפים כקהילה. שליח הציבור אינו יכול ליצור את כל לבדו. נדרש גם תרומותיהם של כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ ‏לִבּוֹ, כי התפילה היא העבודה שבלב. ‏

המשכן נבנה מזהב, כסף ונחושת, עצים, בדים ועורות. התפילה היהודית-ציבורית בנויה בעיקרה ממילים. ‏לפעמים אנחנו מתקשים להתפלל עם כוונה, הלך-הרוח שלנו הוא במקום אחר. באותן העתים הסידור בו מוכנס ‏נסיון עם ישראל המתפלל מגיש לנו מפת דרכים חזרה. ההתכנסות והקריאה הקשובה למילים מייצרת רגש ‏ומקרבת כוונה. אבל אנחנו צריכים לקחת את הצעד הראשון. ‏

במבוא לסידור ואני תפילתי הרבה תמר אלעד-אפלבום כתבה דברי עידוד לדרך. אלקט מהם קצת, אבל כדאי ‏לקרוא אותם במלאם (הם אפילו "זכו" לאותיות גדולות יחסית):‏

אתם נכנסים בשערי תפילה, היכנסו בבטחה ואל תיראו, שכן הנשמה מתפללת תמיד וסידור ישראל הוא מלווה ‏ותיק הנקרא אליה כדי לדייק את תפילת היחיד ולצרפה אל דיבור הציבור... אתם נכנסים בשערי תפילה, היכנסו ‏על מנת שתוכלו לצאת אחרת. תפילה היא הזדמנות להתבונן במציאות החיים ובמציאות העולמית ביושר, מתוך ‏הודיה ותוך תקווה... אל תהיו כמבקרים מן החוץ, היו שותפים... אל תחששו להתפלל עם הציבור... תפילה היא ‏פרישת כנפיים, היא שדה תעופה לרוח האדם, היא מעוף גדול מתוך הודיית אור הבוקר ומתוך צער החשכות, ‏אשר צומחת תמיד אל עבר עוד תקווה טובה. ‏

יהי רצון שהבית הזה יהיה משכן תפילה בו תענה בחיוב תפילת שלמה שכָּל-תְּפִלָּה כָל-תְּחִנָּה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְכָל-‏הָאָדָם וּלְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל תִּשְׁמַע. ‏(דברי הימים ב ו:כט-ל)‏

What can Parashat Teruma teach us about public prayer?

The glory of the LORD was on Mount Sinai, and the cloud covered it six days; and on the ‎seventh day He called unto Moses out of the midst of the cloud. And the children of Israel saw ‎the appearance of the glory of the LORD as a devouring fire on the top of the mount. And Moses ‎entered into the midst of the cloud, and went up into the mount; and Moses was in the mount ‎forty days and forty nights.  And the LORD spoke unto Moses, saying:  ‘Speak unto the children ‎of Israel, that they take for Me an offering; of every person whose heart makes him willing you ‎‎(pl.) shall take My offering…  gold, silver, and brass; and blue, purple, scarlet, and fine linen, and ‎goats’ hair… And let them make Me a sanctuary (or “tabernacle,” Hebrew, “mishkan”), that I ‎may dwell among them.‎                ‎(Exodus 24:16-25: 1-4, 8).‎

The beginning of Parashat Teruma is in the middle of the above section. When the details of the ‎Tabernacle’s construction are read not as the beginning of a new parasha but as a direct continuation ‎of the revelation of God’s glory at the end of last week’s reading, the transition is sudden. Umberto ‎Cassuto explains that the mishkan is necessary to maintain the connection between the people and ‎God once they move away from Mount Sinai.‎

The mishkan is not intended to enshrine the memory of Mount Sinai, to be a static monument to a one-‎time event. Rather it is a focal point where that connection can continue and even become bi-‎directional. Therefore, the Torah says, “Let them make Me a sanctuary, that I may dwell among ‎them.” God does not reside in the mishkan, but rather among people who built it. Note also the ‎transitions between singular and plural in the commandment to collect contributions. Each individual contributes as he or she desires and the collective, the community ‎gathers the contributions, so that its agents can create the mishkan.‎

At Sinai, the entire people stood at the foot of the mountain and God spoke to them in the singular, ‎addressing each one individually. Neither Moses nor master-craftsman Bezalel are capable of building ‎the mishkan without the people’s contributions. The individual and the community need each other.‎

What was true in the past remains true today. This sanctuary, too, was built through the cooperative ‎efforts of many people. It, too, is not intended to be a static monument but rather a place of prayer ‎that is welcoming to individuals and groups. ‎

What is true for the building is also true about the prayer services held within it. Public prayer is ‎created out of the prayers of individuals, who join together in the community.  The leader cannot ‎create it alone. The contribution of each willing heart is also necessary. The tabernacle was built of ‎gold, silver & brass; wood, fabric & skins. Public Jewish prayer is constructed mostly of words. ‎Sometimes we have trouble praying with intention, our mood wanders. At those times, the prayer ‎book, which contains the collective experience the Jewish people in prayer, provides us as a map, ‎showing us the way back. Attentive reading creates emotion and intention, if we take the first step.‎

In the introduction to Ve’ani Tefilati, Rabbi Tamar Elad-Appelbaum wrote words of encouragement. I ‎will quote just a few but it’s worthwhile to read them all:‎

You are entering the gates of prayer, enter with confidence and do not fear, since the soul prays ‎continuously. The Jewish prayer book is an experienced guide that helps individuals perfect their ‎prayers and join together as a community… You are entering the gates of prayer, enter so you ‎will leave changed. Prayer is an opportunity to look on the reality of life and the reality of the ‎world honestly, with gratitude and hope… Don’t be a spectator, be a partner… Don’t hesitate ‎pray with the community… Prayer spreads your wings, it is a runway for the human spirit, so it ‎can to take off in gratitude for the morning light or in the darkness of sorrow, from which new ‎hope always arises.‎

May it be God’s will that this sanctuary will be a place of prayer where Solomon’s prayer for the Temple ‎is answered: “May any prayer or plea made by any person in this House be heard.” (2 Chron. 6:29-30)

ירמיהו במדינת ישארל תשע"ו: בעקבות הפטרה של פרשת משפטים

לתומנה שאפשר להגדיל

עד כאן הדו"ח המיוחד, הנמשך קצת אחרי סיומו של ירימהו פרק לד, שהוא חלק הארי בהפטרת משפטים. אך ההפטרה מסתיימת אחרת, עם דברי נחמה מן הפרק הקודם:

כֹּה אָמַר ה' אִם־ לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא־שָֽׂמְתִּי... כִּי-אָשִׁיב אֶת-שְׁבוּתָם וְרִחַמְתִּים׃

אכן הברית היא נצחית ושבות-ישראל הושב לאחר 70 שנה. שבי ציון בנו אט-אט הארץ. העיר ובית המקדש קמו מהריסותיהם. תקופת בית שני ארכה כ-500 שנה ואחרה גלות ארוכה-ארוכה של כמעט אלפיים שנה. לפני כמאה שנה החלה שיבת-ציון השנית, בעולם שונה מאוד. באו ארצה לבנות ולהיבנות. קמה מדינה, שרבים רואים אותה כראשית צמיחת גאולתנו ואפילו כשוות-ערך לבית השלישי.

ולמרות זאת, למרות הבניין והעצמאות, תחושת האיום והסגר חוזרים בצורה המתאימה לאלף השישי. השיח הציבורי צווחני, בעל המאה הם בעלי הדעה ויש התעלמות מן הפערים חברתיים וכלכליים ההולכים וגדלים. למרות השוני העצום בין המציאות החברתית-כלכלית התנכ"ית ושלנו, הערכים שמנגנון שחרור העבדים מסמן נשארים תקפים: השאיפה לכלכלה שלא מעדיפה את האינטרסים של איילי-הון ולא מנציחה פערים, אלא כזו שרואה את טובת הרבים וכוללת הזדמנויות מבניות להתחיל מחדש .

הבטחון שהבית השלישי לא יחרב, או שצדקת אחיזתנו בארץ יגן עלינו מול כל איום אינו שונה במהות מן אמונת השווא שמולו ניצב ירמיהו. לכן אני רוצה לסיים עם דבריו בפרק ז לאלו שבטחו בהיכל ה':

כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם:

אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וגֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ,

וְדָם נָקִי אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם

וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן-עוֹלָם וְעַד-עוֹלָם (ירמיהו ז: ה-ו).

שושנה מיכאל צוקר 

Jeremiah encounters Israel 2016: On the haftarah of Mishpatim

For a version of the newspaper that can be enlarged, click here. 

The above special report covers a slightly longer period than Jeremiah 34, which forms the main ‎part of this week’s haftarah.  But the haftarah ends differently, with two verses of comfort from ‎the previous chapter: ‎

Thus said the Lord: As surely as I have established My covenant with day and night–the ‎laws of heaven and earth–so I will never reject the offspring of Jacob and My servant David; ‎I will never fail to take from his offspring rulers for the descendants of Abraham, Isaac, and ‎Jacob. Indeed, I will restore their fortunes and take them back in love (Jer. 33: 25-26).‎

Indeed, the covenant is eternal; 70 years later, Israelites returned to Zion. Slowly they rebuilt the ‎land, Jerusalem and the Temple. The Second Temple period lasted for nearly 500 years, followed ‎a 2000-year exile.‎

Slightly more than a century ago, the second return to Zion began in a very, very different world. ‎The State was established, and many consider it the beginning of our redemption, equal in value ‎to the third Temple. ‎

Despite this, despite the building and independence, the feelings of threat and closure have ‎returned in a form appropriate for the sixth millennia. Public discourse is strident and shrill, ‎wealth makes right, and the every-expanding socio-economic gaps are ignored. Despite the ‎tremendous difference between our socio-economic reality and that of Bible, the values ‎reflected in the mechanism for releasing slaves remain in force: striving for an economy that does ‎not prioritize the interests of tycoons and does perpetuate gaps, but rather considers the good ‎of the majority and provides structural opportunities to start again.   ‎

The confidence that the Third Temple will not be destroyed or that the rightness of our cause will ‎protect us from all threats is not substantively different from the empty belief of Jeremiah’s ‎contemporaries. Therefore, I will end with his words to those who trusted in the Temple: ‎

If you really mend your ways and your actions; if you execute justice between one person ‎and another; if you do not oppress the stranger, the orphan, and the widow; if you do not ‎shed the blood of the innocent in this place; if you do not follow other gods, to your own ‎hurt–only then will I let you dwell in this place, in the land that I gave to your ancestors for ‎all time (Jeremiah 7:5-7).

Sarah sitting in the tent שרה יושבת באוהל

Scroll down for English

שרה יושבת באוהל עסוקה בעיסוקה "וימהר אברהם האהלה אל-שרה" ויאמר "מהרי שלוש סאים קמח ‏סולת לושי, עשי עוגות." שרה עושה אך איננה מוזמנת לאכול אם האורחים השואלים, "איה שרה ‏אשתך?" "ויאמר, הנה באוהל." אפילו הבשורה "שוב אשוב אליך כעת חיה והנה-בן לשרה אשתך" נאמרת ‏בלשון נסתר ושרה שומעת בתוך האוהל. ‏
הדבר בולט עוד יותר כי בשורה זו מיועדת לשרה במיוחד, הרי אברהם כבר קבל את אותה ההודעה, מפי ‏גבורה, בסוף פר' לך-לך. כנראה שהוא לא ראה לנכון למסור אותה הלה לשרה ולכן היה הכרח לשלוח ‏שליחים נוספים.‏
שרה, מלומדת ניסיון מר בנדון, מתקשה לאמין וצוחקת בליבה. ה' מגיב קודם לאברהם: "למה זה צחקה ‏שרה?" ורק אז מישהו - ה'? אברהם? אחד המלאכים? פונה לשרה ישירות "ויאמר לא כי צחקת!" למרות ‏חשיבותה העליונה של שרה בלידת יצחק, היא איננה שותפה פעילה בדיון.‏
מהסקירה הקצרה הזאת, אפשר להסיק מסקנה ששרה הייתה אישה סבילה, כנועה בחברה שבטית, ‏פטריארכית ולסגור עניין. אך זה קל מדי, מזלזל מדי באם אומה. היא, היא חשובה להקמת השושלת. ‏אברהם היה מוכן שישמעאל יירש אותו אך האלוהים קובע "אבל שרה אשתך יולדת לך בן‎…‎‏ והקימותי ‏את בריתי אתו לברית עולם." לכן כדאי שנשקיע כמה דקות בשרה.‏
כמו שציינתי קודם, שרה מלומדת ניסיון, עוד באור-כשדים, לפני שה' פונה לאברהם בצווי: "לך-לך" ‏התורה מציגה את שרה כ"עקרה." בחברה שהעריכה נשים על-פי יכולתם ללדת, מצבה העגום הולכת ‏לפניה גם כאשר תרח מעביר את החמולה להרן וגם כשאברהם ממשיך הלה לארץ כנען. סביר מאוד ‏להניח ששרה גם משתוקקת לילד מתוך צורך נפשי שלה, תשימו לב לקנאות בה היא שומרת על יצחק. ‏אפילו עולה על הדעת שהיא הסכימה לתרגילים של אברהם "אחותי היא" בתקווה שאם גבר אחר היא ‏תוכל ללדת. ‏
כאשר שרה משלימה (ככל הנראה) עם מצבה היא לא סומכת על נסים ודואגת להמשך ביתו של אברהם. ‏היא מציעה את עסקת הפונדקאות בין אברהם והגר. אך הצלחת התוכנית לא מביאה לתוצאה ששרה ‏צפתה לה - הגר וישמעאל גורמים לה יותר סבל מנחת. ‏
רק בגיל 90 "ה' פקד את שרה" ויצחק הנכסף נולד. גם בשיא אושרה - סמוך לחגיגה לכבוד יצחק - שרה ‏לא מצליחה להשתחרר מפחדיה מפני הגר וישמעאל. ברוב תסכולה היא דורשת "גרש האמה הזאת ואת ‏בנה!" "וירע הדבר מאוד לאברהם על אודות בנו ‏‎…‎‏" הוא לא קשוב לכאבה של שרה. הוא מקבל את ‏דרישתה וגם את תגובתו של האלוהים "שומע בקולה" באפן המילולי ביותר ולא מחפש שום דרך אחרת ‏לפתור בעיה שבוודאי לא צצה בן-לילה.‏
אחרי זה שרה נעלמת מן התורה עד ליום פטירתה. בסיפור העקדה, היא מופיעה רק במדרש.‏
פרטי חייה של שרה רחוקים מהמציאות שלנו אבל שרה גם מסמלת כל-אדם:‏
כל אדם - שלא קובע מהלך חייו.‏ *
כל אדם - שלא יכול להגשים את שאיפותיו בפעם הראשונה או אפילו השניה.‏ *
 כל אדם - ששומע קול אלוהים דרך אחרים או עמום בתוך האוהל.‏ *
 כל אדם - שהסובבים אותו לא מבינים את המסר מאחרי מלותיו.‏ *
 כל אדם - שכמעט מפסיד את כל מה שהשיג אחרי מאבק עיקש.‏ *
 כל אדם - שזקנתו עטופה בשתיקה. ‏ *
‏"וה' פקד את שרה," הוא לא רק הגן על אברהם שזכה לתקשורת אלוהית משופרת ועשה בשם האל מעשי ‏גבורה אלא הוא גם פקד את שרה שחיה עם שתי רגליים על הקרקע, אם לא בתוך הבוץ.‏
כשאנחנו - כקהילה וכיחידים - שוקלים האם להוסיף את שרה (ושאר האמהות) לתפילתנו השאלה לא ‏צריכה להיות "האם להוסיף את שרה כאישה?" הרי אנחנו לא כוללים אברהם בגלל שהוא גבר. אלא ‏השאלה צריכה להיות "איזה רבדים רוחניים שרה תוסיף לתפילתנו?" לדעתי אזכורה של שרה בתפילה ‏מעידה שאלוהינו הוא לא רק אלוהי אברהם, אלוהיהם של גיבורי האמונה המדברים עליו ישירות אלא ‏שהוא גם אלוהי שרה, אלוהינו שלנו
החיים במציאות מסובכת ושומעים את קולו רק במרחק רב.

קהילת הוד והדר

פרשת וירא, תשס"א

Sarah is sitting in her tent attending to her business, when “Abraham hastened into the tent to Sarah, and said, ‘Quick, three seahs of choice flour! Knead and make cakes!’” Sarah does this but is not invited to eat with the guests, who ask, “Where is Sarah your wife?” Abraham replies “There, in the tent.” Even the good news, “I will return to you next year, and your wife Sarah shall have a son!” is transmitted in Sarah’s absence. She overhears it from within the tent.

This is especially striking because this announcement is intended specifically for Sarah, since Abraham already received the same message, directly from God, at the end of Parashat Lech Lecha. Apparently he did not see fit to pass it on to Sarah, so it was necessary to send additional emissaries.

Sarah, who has had her fill of bitter experience, has a hard time believing the news and laughs in her heart. God first responds  to Abraham: “Why did Sarah laugh?” And only then does someone – God? Abraham? One of the angels? – address Sarah directly “You did laugh.” Despite Sarah’s supreme importance in the birth of Isaac, she is not an active participant in the discussion.

From this short review, one could conclude that Sarah was a passive, submissive woman in a tribal, patriarchal society, and end the discussion. But that would be too easy, too dismissive of the Matriarch of the Jewish People. Sarah specifically is important for the establishment of the dynasty. Abraham was ready for Ishmael to be his heir, but God states “Nevertheless, Sarah your wife shall bear you a son, and you shall name him Isaac; and I will maintain My covenant with him as an everlasting covenant for his offspring to come (Gen. 17:19).” Therefore, it would be worthwhile for to invest a few minutes in Sarah.

As I noted, Sarah, has had her fill of bitter experience. Even before leaving Ur Casdim, before God commanded Abraham “Go forth,” Sarah is introduced as “barren.” In a society that valued women according to their ability to give birth, her sad situation precedes her even when Terah moves the clan to Haran, and later when Abraham continues to the land of Canaan. It is very likely that Sarah also yearns for the child to fill her own emotional needs; pay attention to the tenacity with which she looks after Isaac. It might even be that she agreed to Abraham’s claims “She is my sister” in the hope that she could give birth with another man.

When Sarah came to terms (apparently) with her condition, she does not wait for a miracle, and takes action to ensure the continuation of Abraham’s lineage, by proposing the surrogacy arrangement between Abraham and Hagar. But the success of her plan does not bring about the result Sarah expected. The presence of Hagar and Ishmael cause her more suffering than satisfaction.

It was only at the age of 90 that “the Eternal remembered Sarah” and the longed-for Isaac was born. Even at the height of her joy, at a celebration in honor of Isaac, Sarah cannot free herself from her fears of Hagar and Ishmael. In her frustration, she demands, “Cast out that slave-woman and her son!” Abraham was distressed by this demand and shows no sign of being attentive to Sarah's pain. When God instructs him, “hear her voice,” Abraham complies in the most literal manner, and seeks no other way to solve a problem that certainly did not emerge overnight.

After that Sarah disappears from the Torah until the day of her death. In the Binding of Isaac, she appears only in the midrash.

The details of Sarah's life are far from our reality, but Sarah represents every person:

• Every person who does not determine the course of her/his life.
• Every person who cannot fulfill his/her ambitions for the first or second time.
• Every person who hears the voice of God through others or faintly from inside the tent.
• Every person who is misunderstood by those around her/him, who miss the message behind the words.
• Every person who almost loses everything s/he has achieved after a stubborn struggle.
• Every person whose old age is wrapped in silence.

“The Eternal remembered Sarah.” God not only shields Abraham, who benefits from direct divine communication, and did heroic deeds in the name of God. God also remembers Sarah, who lived with two feet on the ground, if not in the mud.

When we – as a community and as individuals – consider whether to add Sarah (and the other matriarchs) to our prayers, the question should not be “Should I add Sarah as a woman?” After all, we do not include Abraham because he is a man. Rather the question should be “What spiritual layers will remembering Sarah add to our prayer?” In my opinion, mentioning Sarah in prayer signals that our God is not only the God of Abraham, the God of the heroes of faith who receive direct revelations, but also the God of Sarah, the God of people who live in complicated, messy reality and hear God’s voice faintly in the distance.

Hod veHadar

Parashat Va'era 5761--Nov. 2000