Tuesday, February 9, 2016

מה פרשת תרומה יכולה ללמד אותנו על התפילה בציבור?

וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד-ה' עַל-הַר סִינַי, וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים; וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִתּוֹךְ הֶעָנָן. וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה', ‏כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.‏ וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן, וַיַּעַל אֶל-הָהָר; וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם, ‏וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, ‏תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי...  זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת.  וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים... וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי ‏בְּתוֹכָם. (שמות פרק כד:טז-כה:ח)
תחילתה של פרשת תרומה נמצאה באמצע הקטע המצוטט. כאשר קוראים את פרטי הפרטים של בנית ‏המשכן, לא כתחילת פרשת תרומה אלא כהמשך להתגלות הכבוד בסוף פרשת משפטים, המעבר הוא חד. מה ‏בין החוויה הנלהבת, האקסטטית של כבוד אלוהים באש אוכלת ומִפְרָט חומרי בניין ומלאכה, גם האיכותיים ‏ביותר? ‏
קאסוטו עונה: ‏
כדי שנוכל להבין את משמעות המשכן ואת מטרתו, עלינו לשים לב לכך, שבני ישראל, לאחר שזכו להתגלות ‏אלוהים בהר סיני, עמדו לנסוע משם ולהתרחק ממקום ההתגלות. כל עוד שהיו חונים במקום, הרגישו את קרבת ‏האלוהים;‏ וכאשר נסעו, נדמה היה להם כאילו החבילה מפורקת אלמלא היה בתוכם מעין סמל מוחשי לנוכחות ה' ‏בתוכם: לזה נועד המשכן. לא לחינם סודרה פרשה זו מיד אחר הפרשה המספרת על כריתת הברית בהר סיני. ‏הקֶשֶר שבין ישראל ובין המשכן הריהו המשך מתמיד של הקֶשֶר שנוצר בהר סיני בין העם ובין אלוהיו... כשם ‏שהיה כבוד ה' שוכן על הר סיני, כך הוא שוכן בתוכם בכל מקומות נדודיהם במדבר.‏
המשכן לא נועד רק להנציח ‏(‏to enshrine‏) את הזיכרון של מעמד הר סיני, להיות אנדרטה סטטית להתגלות ‏שהיתה אלא להיות מוקד בו הקשר ימשיך ויהפוך לדו-צדדי. לכן כתוב וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, לא בתוכו. ‏לא במשכן שוכן האל, אלא בתוך העם שבנה אותו. ‏

שימו לב גם לשילוב בין לשון רבים ולשון יחיד: וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-‏תְּרוּמָתִי. היחיד תורם בהתאם לרצונות ויכולות שלו והכלל, הקהילה אוספת את התרומות כדי ששולחיו יוכלו ליצור ‏והרכיב את המשכן. ‏
במעמד הר סיני התייצב כל עם ישראל למרגלות ההר והאלהים דיבר אֶליהם בלשון יחיד, כאילו לכל אחד לחוד. ‏כאן, התורה מתארת את המשכן, האל מראה את צורתו למשה, אבל גם הנביא וגם רב-האומן בצלאל אינם יכולים ‏לבצע את המשימה בלי תרומות מהעם. היחיד והקהל תלויים אחד בשני.‏

מה שהיה נכון, נשאר נכון. לא אחדש דבר אם אומר שגם משכן התפילה בו אנו נמצאים נבנה ממאמץ משולב ‏של אנשים רבים. וגם הוא לא נועד להיות אנדרטה סטטית אלא מקום תפילה מסביר פנים ליחיד ולרבים.‏
מה שנכון לגבי הבנין, נכון גם לגבי התפילה המתקיימת בתוכו. התפילה בציבור נוצרת מתפילותיהם של יחידים ‏המצטרפים כקהילה. שליח הציבור אינו יכול ליצור את כל לבדו. נדרש גם תרומותיהם של כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ ‏לִבּוֹ, כי התפילה היא העבודה שבלב. ‏

המשכן נבנה מזהב, כסף ונחושת, עצים, בדים ועורות. התפילה היהודית-ציבורית בנויה בעיקרה ממילים. ‏לפעמים אנחנו מתקשים להתפלל עם כוונה, הלך-הרוח שלנו הוא במקום אחר. באותן העתים הסידור בו מוכנס ‏נסיון עם ישראל המתפלל מגיש לנו מפת דרכים חזרה. ההתכנסות והקריאה הקשובה למילים מייצרת רגש ‏ומקרבת כוונה. אבל אנחנו צריכים לקחת את הצעד הראשון. ‏

במבוא לסידור ואני תפילתי הרבה תמר אלעד-אפלבום כתבה דברי עידוד לדרך. אלקט מהם קצת, אבל כדאי ‏לקרוא אותם במלאם (הם אפילו "זכו" לאותיות גדולות יחסית):‏
אתם נכנסים בשערי תפילה, היכנסו בבטחה ואל תיראו, שכן הנשמה מתפללת תמיד וסידור ישראל הוא מלווה ‏ותיק הנקרא אליה כדי לדייק את תפילת היחיד ולצרפה אל דיבור הציבור... אתם נכנסים בשערי תפילה, היכנסו ‏על מנת שתוכלו לצאת אחרת. תפילה היא הזדמנות להתבונן במציאות החיים ובמציאות העולמית ביושר, מתוך ‏הודיה ותוך תקווה... אל תהיו כמבקרים מן החוץ, היו שותפים... אל תחששו להתפלל עם הציבור... תפילה היא ‏פרישת כנפיים, היא שדה תעופה לרוח האדם, היא מעוף גדול מתוך הודיית אור הבוקר ומתוך צער החשכות, ‏אשר צומחת תמיד אל עבר עוד תקווה טובה. ‏
יהי רצון שהבית הזה יהיה משכן תפילה בו תענה בחיוב תפילת שלמה שכָּל-תְּפִלָּה כָל-תְּחִנָּה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְכָל-‏הָאָדָם וּלְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל תִּשְׁמַע. ‏(דברי הימים ב ו:כט-ל)‏

What can Parashat Teruma teach us about public prayer?

The glory of the LORD was on Mount Sinai, and the cloud covered it six days; and on the seventh day He called unto Moses out of the midst of the cloud. And the children of Israel saw the appearance of the glory of the LORD as a devouring fire on the top of the mount. And Moses entered into the midst of the cloud, and went up into the mount; and Moses was in the mount forty days and forty nights.  And the LORD spoke unto Moses, saying:  ‘Speak unto the children of Israel, that they take for Me an offering; of every person whose heart makes him willing you ‎‎(pl.) shall take My offering…  gold, silver, and brass; and blue, purple, scarlet, and fine linen, and goats’ hair… And let them make Me a sanctuary (or “tabernacle,” Hebrew, “mishkan”), that I may dwell among them.                (Exodus 24:16-25: 1-4, 8).
The beginning of Parashat Teruma is in the middle of the above section. When the details of the Tabernacle’s construction are read not as the beginning of a new parasha but as a direct continuation of the revelation of God’s glory at the end of last week’s reading, the transition is sudden. Umberto Cassuto explains that the mishkan is necessary to maintain the connection between the people and God once they move away from Mount Sinai.

The mishkan is not intended to enshrine the memory of Mount Sinai, to be a static monument to a one-time event. Rather it is a focal point where that connection can continue and even become bi-directional. Therefore, the Torah says, “Let them make Me a sanctuary, that I may dwell among them.” God does not reside in the mishkan, but rather among people who built it. Note also the transitions between singular and plural in the commandment to collect contributions. Each individual contributes as he or she desires and the collective, the community gathers the contributions, so that its agents can create the mishkan.

At Sinai, the entire people stood at the foot of the mountain and God spoke to them in the singular, addressing each one individually. Neither Moses nor master-craftsman Bezalel are capable of building the mishkan without the people’s contributions. The individual and the community need each other.
What was true in the past remains true today. This sanctuary, too, was built through the cooperative efforts of many people. It, too, is not intended to be a static monument but rather a place of prayer that is welcoming to individuals and groups.

What is true for the building is also true about the prayer services held within it. Public prayer is created out of the prayers of individuals, who join together in the community.  The leader cannot create it alone. The contribution of each willing heart is also necessary. The tabernacle was built of gold, silver & brass; wood, fabric & skins. Public Jewish prayer is constructed mostly of words. Sometimes we have trouble praying with intention, our mood wanders. At those times, the prayer book, which contains the collective experience the Jewish people in prayer, provides us as a map, showing us the way back. Attentive reading creates emotion and intention, if we take the first step.

In the introduction to Ve’ani Tefilati, Rabbi Tamar Elad-Appelbaum wrote words of encouragement. I will quote just a few but it’s worthwhile to read them all:
You are entering the gates of prayer, enter with confidence and do not fear, since the soul prays continuously. The Jewish prayer book is an experienced guide that helps individuals perfect their prayers and join together as a community… You are entering the gates of prayer, enter so you will leave changed. Prayer is an opportunity to look on the reality of life and the reality of the world honestly, with gratitude and hope… Don’t be a spectator, be a partner… Don’t hesitate pray with the community… Prayer spreads your wings, it is a runway for the human spirit, so it can to take off in gratitude for the morning light or in the darkness of sorrow, from which new hope always arises.
May it be God’s will that this sanctuary will be a place of prayer where Solomon’s prayer for the Temple is answered: “May any prayer or plea made by any person in this House be heard.” (2 Chron. 6:29-30)

Saturday, February 6, 2016

Jeremiah encounters Israel 2016: On the haftarah of Mishpatim

‎“Alas! Lonely Sits the City” or Why Did this Happen to Us?‎ A special report from Jerusalem When the crisis began with the Babylonian invasion of Judea, and again at the start of ‎the siege on Jerusalem, the public gathered in the courtyard of the Temple, for a ‎prayer rally to beseech God to save the city. With great shouts, we shook the heavens: ‎‎“The Temple of the LORD, the Temple of the LORD, the Temple of the LORD!” (Jeremiah ‎‎7:4) We were confident that Lord of Hosts, the God of Israel would save us from their ‎hands.  ‎ The full story:‎ From well-informed sources, we have learned ‎that Jeremiah dispatched a letter to the king:‎ To my lord, King Zedekiah of Judah:‎ The word of the Lord saying: Do not place ‎your trust in the Temple, rather the LORD that ‎requires doing righteousness and justice.‎ I would like to remind you that God’s laws ‎begin with “When you acquire a Hebrew ‎slave, he shall serve six years; in the seventh ‎year he shall go free” (Exodus 21:2). God’s ‎law demands a mechanism for social justice, ‎because we are to be God’s servants. For ‎many years, the covenant has been violated, ‎and slaves have not be released. ‎ My lord the king! If you wish to save your ‎people and your kingdom, you must repair ‎this breach. ‎ Signed with a shaking hand: ‎ Jeremiah son of Hilkiah, a priest from Anatot.‎ The king opened the letter, read it and called a ‎meeting of the cabinet.‎ The minister of justice began: “It does say that in ‎Exodus, but the laws in Leviticus and ‎Deuteronomy state it differently” and began to ‎weave complex arguments…‎ Unsurprisingly, the minister of welfare ‎supported the proposal but the ministers of ‎finance and the economy were firmly opposed: ‎‎“Without cheap, even oppressive labor, how can ‎the economy grow and how will we fill the ‎king’s coffers?”‎ The minister of defense considered the options ‎and had a brilliant idea: “It will be easy to draft ‎the newly released slaves, because they will not ‎have the resources or connections to gain an ‎exemption.” And so it was decided. ‎ A few days later, the king summoned the ‎officers of Judah and Jerusalem to an ‎impressive ceremony at which they promised to ‎declare liberty and release their slaves. Not only ‎did they promise, they kept their word.‎ Briefly it seemed that the move was successful. ‎The Babylonian army redirected its attention to ‎the force coming up from Egypt to Judea’s aid, ‎easing the siege.‎ But then wealthy magnates met in secret and ‎found a way – using means we cannot reveal – ‎to return their slaves to servitude.‎ ‎“Thus said the Lord: ‘You did not obey Me and ‎proclaim a release, each to his kinsman… I will ‎make you a horror’” (Jer. 34:17).   They responded: “When we promised to release ‎them, we didn’t say for how long.”‎ The covenant was again violated, and social ‎solidarity crumbled.‎ On 9 Tammuz, the city walls were breached; on ‎the 17th, the Temple service ended. Two days ‎ago “the LORD vented all His fury, poured out ‎His blazing wrath, kindling a fire in His ‎Temple.” (Lam. 4:11) ‎ The king and ministers are being exiled with the ‎exile carried off by Nebuchadnezzar, king of ‎Babylon (cf. Esther 2:6). ‎ ‎“For these things do I weep, we weep bitterly in ‎the night for there is no comforter” (based on ‎Lamentations). ‎

The above special report covers a slightly longer period than Jeremiah 34, which forms the main ‎part of this week’s haftarah.  But the haftarah ends differently, with two verses of comfort from ‎the previous chapter: ‎
Thus said the Lord: As surely as I have established My covenant with day and night–the ‎laws of heaven and earth–so I will never reject the offspring of Jacob and My servant David; ‎I will never fail to take from his offspring rulers for the descendants of Abraham, Isaac, and ‎Jacob. Indeed, I will restore their fortunes and take them back in love (Jer. 33: 25-26).‎
Indeed, the covenant is eternal; 70 years later, Israelites returned to Zion. Slowly they rebuilt the ‎land, Jerusalem and the Temple. The Second Temple period lasted for nearly 500 years, followed ‎a 2000-year exile.‎

Slightly more than a century ago, the second return to Zion began in a very, very different world. ‎The State was established, and many consider it the beginning of our redemption, equal in value ‎to the third Temple. ‎

Despite this, despite the building and independence, the feelings of threat and closure have ‎returned in a form appropriate for the sixth millennia. Public discourse is strident and shrill, ‎wealth makes right, and the every-expanding socio-economic gaps are ignored. Despite the ‎tremendous difference between our socio-economic reality and that of Bible, the values ‎reflected in the mechanism for releasing slaves remain in force: striving for an economy that does ‎not prioritize the interests of tycoons and does perpetuate gaps, but rather considers the good ‎of the majority and provides structural opportunities to start again.   ‎

The confidence that the Third Temple will not be destroyed or that the rightness of our cause will ‎protect us from all threats is not substantively different from the empty belief of Jeremiah’s ‎contemporaries. Therefore, I will end with his words to those who trusted in the Temple: ‎
If you really mend your ways and your actions; if you execute justice between one person ‎and another; if you do not oppress the stranger, the orphan, and the widow; if you do not ‎shed the blood of the innocent in this place; if you do not follow other gods, to your own ‎hurt–only then will I let you dwell in this place, in the land that I gave to your ancestors for ‎all time (Jeremiah 7:5-7).

Thursday, February 4, 2016

שרה יושבת באוהל

שרה יושבת באוהל עסוקה בעיסוקה "וימהר אברהם האהלה אל-שרה" ויאמר "מהרי שלוש סאים קמח ‏סולת לושי, עשי עוגות." שרה עושה אך איננה מוזמנת לאכול אם האורחים השואלים, "איה שרה ‏אשתך?" "ויאמר, הנה באוהל." אפילו הבשורה "שוב אשוב אליך כעת חיה והנה-בן לשרה אשתך" נאמרת ‏בלשון נסתר ושרה שומעת בתוך האוהל. ‏
הדבר בולט עוד יותר כי בשורה זו מיועדת לשרה במיוחד, הרי אברהם כבר קבל את אותה ההודעה, מפי ‏גבורה, בסוף פר' לך-לך. כנראה שהוא לא ראה לנכון למסור אותה הלה לשרה ולכן היה הכרח לשלוח ‏שליחים נוספים.‏
שרה, מלומדת ניסיון מר בנדון, מתקשה לאמין וצוחקת בליבה. ה' מגיב קודם לאברהם: "למה זה צחקה ‏שרה?" ורק אז מישהו - ה'? אברהם? אחד המלאכים? פונה לשרה ישירות "ויאמר לא כי צחקת!" למרות ‏חשיבותה העליונה של שרה בלידת יצחק, היא איננה שותפה פעילה בדיון.‏
מהסקירה הקצרה הזאת, אפשר להסיק מסקנה ששרה הייתה אישה סבילה, כנועה בחברה שבטית, ‏פטריארכית ולסגור עניין. אך זה קל מדי, מזלזל מדי באם אומה. היא, היא חשובה להקמת השושלת. ‏אברהם היה מוכן שישמעאל יירש אותו אך האלוהים קובע "אבל שרה אשתך יולדת לך בן‎…‎‏ והקימותי ‏את בריתי אתו לברית עולם." לכן כדאי שנשקיע כמה דקות בשרה.‏
כמו שציינתי קודם, שרה מלומדת ניסיון, עוד באור-כשדים, לפני שה' פונה לאברהם בצווי: "לך-לך" ‏התורה מציגה את שרה כ"עקרה." בחברה שהעריכה נשים על-פי יכולתם ללדת, מצבה העגום הולכת ‏לפניה גם כאשר תרח מעביר את החמולה להרן וגם כשאברהם ממשיך הלה לארץ כנען. סביר מאוד ‏להניח ששרה גם משתוקקת לילד מתוך צורך נפשי שלה, תשימו לב לקנאות בה היא שומרת על יצחק. ‏אפילו עולה על הדעת שהיא הסכימה לתרגילים של אברהם "אחותי היא" בתקווה שאם גבר אחר היא ‏תוכל ללדת. ‏
כאשר שרה משלימה (ככל הנראה) עם מצבה היא לא סומכת על נסים ודואגת להמשך ביתו של אברהם. ‏היא מציעה את עסקת הפונדקאות בין אברהם והגר. אך הצלחת התוכנית לא מביאה לתוצאה ששרה ‏צפתה לה - הגר וישמעאל גורמים לה יותר סבל מנחת. ‏
רק בגיל 90 "ה' פקד את שרה" ויצחק הנכסף נולד. גם בשיא אושרה - סמוך לחגיגה לכבוד יצחק - שרה ‏לא מצליחה להשתחרר מפחדיה מפני הגר וישמעאל. ברוב תסכולה היא דורשת "גרש האמה הזאת ואת ‏בנה!" "וירע הדבר מאוד לאברהם על אודות בנו ‏‎…‎‏" הוא לא קשוב לכאבה של שרה. הוא מקבל את ‏דרישתה וגם את תגובתו של האלוהים "שומע בקולה" באפן המילולי ביותר ולא מחפש שום דרך אחרת ‏לפתור בעיה שבוודאי לא צצה בן-לילה.‏
אחרי זה שרה נעלמת מן התורה עד ליום פטירתה. בסיפור העקדה, היא מופיעה רק במדרש.‏
פרטי חייה של שרה רחוקים מהמציאות שלנו אבל שרה גם מסמלת כל-אדם:‏
כל אדם - שלא קובע מהלך חייו.‏ *
כל אדם - שלא יכול להגשים את שאיפותיו בפעם הראשונה או אפילו השניה.‏ *
 כל -אדם - ששומע קול אלוהים דרך אחרים או עמום בתוך האוהל.‏ *
 כל-אדם - שהסובבים אותו לא מבינים את המסר מאחרי מלותיו.‏ *
 כל אדם - שכמעט מפסיד את כל מה שהשיג אחרי מאבק עיקש.‏ *
 כל אדם - שזקנתו עטופה בשתיקה. ‏ *
‏"וה' פקד את שרה," הוא לא רק הגן על אברהם שזכה לתקשורת אלוהית משופרת ועשה בשם האל מעשי ‏גבורה אלא הוא גם פקד את שרה שחיה עם שתי רגליים על הקרקע, אם לא בתוך הבוץ.‏
כשאנחנו - כקהילה וכיחידים - שוקלים האם להוסיף את שרה (ושאר האמהות) לתפילתנו השאלה לא ‏צריכה להיות "האם להוסיף את שרה כאישה?" הרי אנחנו לא כוללים אברהם בגלל שהוא גבר. אלא ‏השאלה צריכה להיות "איזה רבדים רוחניים שרה תוסיף לתפילתנו?" לדעתי אזכורה של שרה בתפילה ‏מעידה שאלוהינו הוא לא רק אלוהי אברהם, אלוהיהם של גיבורי האמונה המדברים עליו ישירות אלא ‏שהוא גם אלוהי שרה, אלוהינו שלנו החיים במציאות מסובכת ושומעים את קולו רק במרחק רב. ‏