Friday, December 23, 2016

Parashat Vayeshev: Humans and angels

It’s hard to know what was in Jacob’s mind when he sent Joseph to check on his brothers and the flocks, because the Torah tells us explicitly that he was aware of the jealousy and tension between them: “So his brothers were wrought up at him, and his father kept the matter in mind.” (Genesis 37:11). It’s even less clear whether Joseph was aware of the risk because he seems rather oblivious to the sensitivity of the situation. In any case he answers his father, “Here I am” and goes off towards an encounter that will be no less pivotal than the binding of Isaac.
Joseph doesn’t find his brothers easily because they aren’t in the Nablus region as expected but rather they are farther from the Hebron Valley, in Dotan. The commentator Rashbam understands this is as a credit to Joseph who does not want to return to his father without completing his task. At precisely the right moment, the right person sees him wandering, asks what he is looking for, and is indeed able to give the correct answer. The coincidence is so amazing that Rashi claims, “It was Gabriel,” an angel. However, Ibn Ezra stubbornly insists on reading the verse, “according to its simple meaning, a passerby.”
But what if there is no disagreement between them? Perhaps the passerby is an angel?
The word מלאך malach in the Bible is a messenger, earthly or heavenly. Jacob saw God’s angels both in his dream of the latter reaching to heaven, and when he began his return home: “Jacob went on his way, and angels of God encountered him.” (Genesis 32:2). Two verses later (but in the next parasha) we read: “Jacob sent messengers ahead to his brother Esau” (32:4). Here there is no doubt that Jacob has dispatched people, presumably his servants.
Then that night the Ford of Jabbok: “Jacob was left alone. And a man wrestled with him until the break of dawn” (Genesis 32:25). “A man.” However, at first light, he turned out to be an angel.
Person. Angel. Angel. Person.
How can we tell the difference?
Did Jacob know that he was fighting an angel all night or only at the end?
Did the passerby on the way to Nablus know that he was a divine messenger and understand the role he was playing in carrying out the divine plan?[*]
I don’t know.
Perhaps the message here is that each and every person can serve as an angel or divine messenger, without even being aware of it.
The passerby on the way to Nablus was aware of his environment. He saw Joseph wandering, he approached him, he asked, and he helped. Most likely, he never knew the outcome of his actions.
Every day, in every place many things happen, large and small, mostly small.

Who knows? Perhaps if we direct our attention and respond appropriately we will discover that we, too, are angels.[†]
____
* For the argument’s sake, let us assume that a divine plan forward is a good thing, even if the immediate results are undesirable.
† Chuck Brodsky, We Are Each Other’s Angels: “We are each other’s angels, and we meet when it is time. We keep each other going, and we show each other signs.”  https://www.youtube.com/watch?v=UF8w8Iaj9so

Saturday, December 17, 2016

Parashat Vayishlach: Who are you Israel?

At the ford of Jabbok, Jacob demanded a blessing from the man with whom he had wrestled all night. The man asks his name and declares: “Your name shall no longer be Jacob, but Israel (Gen.  32:29a).”
And the Torah continues calling him… “Jacob.”
Later we read: “God said to him, ‘…You shall be called Jacob no more, but Israel shall be your name.’ Thus God named him Israel (Genesis 35:10).”
And the Torah continues calling him… “Jacob.”
But also “Israel.” The commentator Benno Jacob counted 34 occurrences of “Israel” from Genesis 35:10 to the end of the book, and 45 occurrences of “Jacob.” He contends that “Israel” represents the spiritual side of his personality, and “Jacob” the human-material one. To me is seems that the name “Israel” is used in more forward-looking contexts, with an eye to the nation being built. Perhaps that is why the Talmud (Berakhot 13a) says, “Israel is principal, Jacob is secondary.”
I would like to focus on the meaning of the name “Israel.” The stated meaning: “For you have striven with beings divine and human, and have prevailed (Genesis 32:29b)” is problematic. With whom exactly did Jacob struggle? Prior to that night, Jacob’s inter-personal relations were characterized more by deception, trickery, and flight than direct engagement.
And God? On his way to Padan-Aram, Jacob struck a deal: “If God remains with me, if God protects me on this journey that I am making… the Eternal shall be my God. And this stone, which I have set up as a pillar, shall be God’s abode… (Genesis 29: 20-22).” God fulfills Jacob’s requests but Jacob does not return to the pillar until God reminds him. Not too impressive.
On a linguistic level there are also difficulties. Here, I am relying on the scholarship of Simha Kogut and Israel Knohl. First, the meaning of the root “ש-ר” relates to ruling power, as in “Abimelech ruled (“וישר”) over Israel three years” (Judges 9:22). The root is still used in that manner, as in the word “שר” meaning “government minister.” Second, the structure of “Israel” is same as “Ishmael” which means “God will hear” or “Ezekiel” meaning “God will make strong” and many other names. Therefore, “Israel” means “God will rule.” The substance of the name “Israel” is a declaration of loyalty to God, and hope that God’s sovereignty will be established in the future. On this level, “Israel” is a reminder that even if the ladder is set on the ground, the Eternal is at the top, and we must set our priorities accordingly.
On a homiletical level, “Israel” can be understood as “the ministers of God,” the high-level officials who do God’s bidding. The letter of appointment has many sections and paragraphs. The prophet Micah summarized them in three: “Do justice, love goodness, and walk modestly with your God,
Do justice by conducting our personal and public lives according to principles of fairness and justice that do not give preference to the wealthy and powerful, and that distribute resources so that the basic needs of all are met.
Loving goodness is more than a pleasant inner feeling. It calls for active love: aiding the needy and weak in society with concrete assistance, feeding the hungry, providing for the homeless and clothing the naked; and being a supportive presence for people in vulnerable situations: the sick and injured, lonely and bereaved.
Walk modestly with your God, not necessarily in terms of dress, but rather without calling attention to ourselves and our acts because it’s not about us, or as Rabbi Abraham Joshua Heschel wrote: “The greatest beauty grows at the greatest distance from the ego.”
Every morning, in Birkhot Hashahar we express gratitude for “being created Israel.” 
This is an opportunity to ask ourselves: am I faithfully meeting the terms in the letter of appointment, to do justice, love goodness and walk modestly with my God? If yes, take a moment to give thanks for having the strength to do this, and make a commitment to keep going. And if we are still struggling to realize the “Israel” within, this is the moment to turn the blessing into a mission.
Every day we have a new chance. If not now when?  

פרשת וישלח: מי אתה ישראל?

אחרי לילה סוער, שחר עולה במעבר יבוק, ויעקב דורש ברכה מן האיש שאתו הוא נאבק. האיש שואל לשמו ומברך: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל..."
והתורה ממשיכה לקרוא לו.... "יעקב."
ואז כעבור זמן, בפרק ל"ה התורה מזכירה: לֹא-יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל׃
והתורה ממשיכה לקרוא לו.... "יעקב"
ובנוסף "ישראל." פרשן המקרא בֶּנו ג'קוב מנה 34 פעמים "ישראל" לעומת 45 פעמים "יעקב" מכאן ועד סוף ספר בראשית. הוא סבור שיש חוקיות בשימוש השמות: ישראל הוא השם המייצג את האישיות הרוחנית ויעקב הוא דמות אנושית-חומרית. כמו כן נראה לי שהשם ישראל מופיע בהקשרים שיש להם איזשהו פניה לעתיד ולעַם ההולך למתגבש.  אולי זו הסיבה שהתלמוד קובע ש-"ישראל עיקר ויעקב טפל לו" (ברכות יג:א).
ישראל הוא הדמות הרוחנית. הוא עתיד העַם. הוא העיקר.
לכן אני רוצה להתמקד במשמעותו של השם. במדרש השם "כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" אני מוצאת כמה בעיות. בדרך כלל מפרשים את "שָׂרִיתָ" כאן כ-"האבקת" או "התמודדת." חוץ מאותה הלילה במעבר יבוק, רמאות, תחבולה ובריחה אפיינו את יחסי האנוש של יעקב הרבה יותר מהתמודדות ישירה.
ומה עם יחסיו עם אלהים? בדרך אל פדן-ארם יעקב כורת עם אלהים עסקה "אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים׃  וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים׃" יפה. אלהים מילא את הבקשות אבל יעקב לא חוזר לבית-אל עד שאלהים הזכיר לו. שָׂרִיתָ וַתּוּכָל?? לא כל כך.
גם ברמה הלשונית יש קשיים, וכאן אני סומכת על עבודתם של החוקרים שמחה קוגוט וישראל קנוהל.
ראשון, לשורש "ש-ר" בתנ"ך יש בדרך כלל משמעות של כח שלטוני כמו "וַיָּשַׂר אֲבִימֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל שָׁלֹשׁ שָׁנִים" בספר שופטים. וזו גם המשמעות העיקרי שלו בלשוננו, במילים נפוצים כמו "שר" ו"שררה."
שני, מבנה השם "ישראל" סותר את מדרש השם. "ישראל" בנוי באותו המשקל כמו "ישמעאל" – ישמע האל,  "יחזקאל" יחזק האל ועוד שמות רבים, משמעו הינו "ישֹר האל" דהינו "אלהים ישלוט." לכן השם "ישראל" הוא במהותו הכרזה על נאמנות לה' ותקוה למלכות שמים אי-פעם בעתיד.
ברמת הפשט, השם "ישראל" צריך להזכיר לנו כי גם אם הסולם מוצב ארצה ה' ניצב עליו ולכן סדר העדיפיות שלנו צריך להערך בהתאם.
ברמת הדרש, אפשר להבין את "ישראל" כ-"שֹרי האל" הפקידים, רמי הדרג שמבצעים את דברו.
לכתב המינוי יש סעיפים רבים. הנביא מיכה תמצת אותם לשלושה: עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ"   
עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט: לנהל את חיינו הפרטיים והציבוריים לפי כללי ההגינות והצדק שלא נותנים עדיפות לעשיר ובעל הזרוע ומחלק את המשאבים כך שהצרכים הבסיסים של כולם מסופקים.   
 אַהֲבַת חֶסֶד היא לא רק הרגשה פנימית נעימה אלא גם אהבה פעילה, גמילות חסדים המיטיבה עם הדל ומוחלש בחברה ע"י נתינת סיוע ממשי: "פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ" ודרך נוכחות תומכת עם כל מי שנמצא במצב פגיע: החולה והנפגע, הבודד והאבל.
וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ: לאו דווקא עם שרוול ארוך וחצאית ארוכה עוד יותר אלא בלי למשוך תשומת לב לעצמנו ומעשינו כי אנחנו לא העיקר כאן או כדברי השל: "היופי הגדול ביותר צומח במרחק הרב ביותר ממרכז האגו."
מדי בוקר בברכות השחר אנחנו מברכים:
ברוך אתה ה' אלהנו מלך העולם שעשני ישראל
זו הזדמנות לשאול את עצמנו: האם אני מקיימת נאמנה את כתב המינוי לעשות משפט, לאהוב חסד ולהצניע לכת עם אלוהי?
אם כן, תגיד תודה שהיה לך את הכוחות הדרושים ותקבל על עצמך להמשיך.
ואם אתה עדיין נאבק להגשים את ה-"ישראל" שבתוכך, זה הרגע להפוך את הברכה למשימה.
יום יום יש הזדמנות נוספת.
אם לא עכשיו אימתי?