Monday, April 17, 2017

חומות של מים: שביעי של פסח תשע"ז

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים" כאילו היה בקריעת ים סוף. לכן קמנו, ועמדנו בזמן שקראנו את שירת הים מספר התורה.
הבה נחזור צעד אחד או שתיים אחורה.
מה הרגיש אדם פשוט שהלך בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה?
מה עברה על אשה שצעדה בעלטה מעבדות לחירות?
לא נוכל לדעת אבל הפסוקים המתארים את קריעת ים סוף רומזים לנו:
וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה, וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה
רוח אלוהי מרחפת, מבדילה בין מים למים; המים נאספים ומתגלית היבשה.
האם זה נשמע מוכר? חזרנו לבראשית. עשר המכות החזירו את מצריים לתהו ובהו וקריעת ים סוף היא מעשה של בריאה מחודשת.
חשיפת היבשה הייתה הכרחית לבריאתו של עולם יציב שנוכל לחיות בו, וגם להליכתם של בני ישראל אל החירות.
אבל לא אֶל יבשה אני רוצה לכוון את המבט, אלא אֶל המים. בשתי צדדיו של החרבה "הַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם."
חומות של מים.


Photo Illustration/Paula C. Rondeau/The Real Truth
במצרים ובכל המזרח העתיק מים מסמלים את כחות הכאוס הקדום. כחות שלעתים מֻגְשָׁמִים כלויתן או האלה תיהמת ששמה קשור, ככל הנראה, למילה העברית "תהום."
התנ"ך מדחיק את המיתולוגיה הזאת אבל היא שרדה בישראל ושאריות ממנה צצות מדי פעם, כמו בתהילים פרק ע"ד המספר סיפור בריאה אחרת בו האל משמיד כחות מים קדומים:
וֵאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם... אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל-הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן... אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן.
עם פַרְעֹה וכָל-חֵילוֹ רודפים אחריהם ועם מדבר לפניהם, בני ישראל צעדו בחושך בין חומות של כאוס קדמוני.
מה הרגישו? פחד ואֵימה.
אף על פי כן ולמרות הכל, עבדים משוחררים שמו רגל לפני רגל וביחד התקדמו עד שהגיעו לצד השני.
בזכרון הקולקטיבי של עם ישראל, קריעת ים סוף היא "חוויית מכוננת" או "חוויית יסוד," מְאֹרָע מן העבר שנוכחת בהווה, כפי שהגדירו  הפילוסוף היהודי-גרמני-קָנָדִי אמיל פאקנהיים.  
בספרו  על אמונה והיסטוריה פאקנהיים מביא את קריעת ים סוף כדוגמה ב-הא הידיעה של חווית יסוד ביהדות. הוא מתמקד בחזיון בו ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא.
הזרם המרכזי ביהדות, זה שקבע את טקסט התפילה, משמר-מנכיח את קריעת ים סוף כהִתְגַּשְּׁמוּת המיטבית של הכוח האלוהי לגאול.
על זה לא אתווכח אבל אני כן רוצה להוסיף.
לפני שיציאת מצריים הושלמה, לפני "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ"  ו-"זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" היה צבא מצריים הרודף וחומות של מים מאיימים. קודם להתרוממות הרוח, היו אנשים פשוטים פוסעים אט אט בחושך ובבוץ, ותומכים אחד בשני. זה חלק מהסיפור הגאולה שלנו לא פחות משירת הים.
כאשר האי-סדר עולה על הסדר, הבִּיצה מאיימת והערפל מסתיר את אור,
אנחנו יכולים לחזור לסיפור היסוד שלנו, לזכור ולהזכר כי יציאת מצריים קרתה בלילה ובבוץ. גם כאשר אלוהים נסתר מעינינו נוכל לתמוך אחד בשני וביחד לפלס את דרכנו קדימה. אולי נזכה להרגיש נוכחות אלוהית לרגע או לראות אור חיים מפציע קמעה. 

Walls of Water: 7th day of Passover ‎‎2017‎

In every generation, we must each see ‎ourselves as if we left Egypt, as if we ‎crossed the Reed Sea. ‎Therefore, we stand ‎when reading the Song of the Sea from a ‎Torah scroll. ‎

What did an ordinary Israelite feel when ‎crossing the sea on dry land, when walking ‎through the ‎dark towards freedom?‎‏ ‏We cannot know for sure but these verses supply a ‎hint:‎‏ ‏‎
The Eternal drove ‎back the sea with a ‎strong east wind all that night, and ‎turned the sea into dry ground. The ‎waters ‎were split, and the Israelites went ‎into the sea on dry ground”‎‏ ‏‎(Exodus 14:21-22).‎
A wind from God sweeps over the ‎water, divides waters, and gathers ‎them so dry land can appear.‎‏ ‏Does that sound familiar? We have ‎returned to Genesis. The ten plagues ‎undid creation in Egypt. ‎Splitting the sea was ‎a moment of re-creation.‎‏ ‏

Exposing dry land was an essential ‎component of creation just as it was essential for the Israelites’ ‎walk to ‎freedom. Despite this, I want to ‎focus on the waters that “formed a wall for ‎them on their ‎right and on their left” (Exodus 14:22). 
Walls of water. ‎
Photo Illustration/Paula C. Rondeau/The Real Truth
In Egypt and the ancient Near ‎East, masses of water symbolized primordial forces ‎of chaos, ‎sometimes ‎concretized as Leviathan or the mother of the gods ‎Tiamat, whose name is apparently ‎related to the ‎Hebrew word “tahom,” ‎the deep in Genesis 1.‎‏ ‏The Bible generally suppresses this ‎mythology but its ‎memory and a few references ‎survived, including Psalm 74, ‎which tells a different story of creation, ‎in which God decimates primordial water forces:‎
O God, my king from of old…‎‏ ‏‎it was You who drove back the sea ‎with Your might, who ‎smashed the heads ‎of the monsters in the waters;‎‏ ‏‎it was You who crushed the heads ‎of ‎Leviathan, who left him as food for the ‎denizens of the desert;‎‏ ‏‎it was You who released ‎springs and ‎torrents, who made mighty rivers run ‎dry (Ps. 74: 12-15).‎
Facing the desert, with Pharaoh and his ‎army pursuing them, the Israelites ‎marched through the ‎darkness between ‎walls of primordial chaos.‎‏ 
What did they feel? Fear and terror.‎ 
Despite it all, the ‎freed slaves put one ‎foot in front of the other, and walked ‎together until they reached the other ‎side.‎

In the collective memory of the Jewish ‎people, splitting the Reed Sea is a root ‎experience, a ‎commanding event from the past that is ‎accessible in the present, as defined by ‎the Jewish-German-‎Canadian ‎philosopher Emil Fackenheim.
In ‎God’s Presence in History, Fackenheim ‎presents ‎splitting the Reed Sea as the prime ‎example of a root experience in Judaism. ‎He focuses on the ‎vision of the ‎maidservants who saw even what the ‎prophet Ezekiel would not see (as per Mekhilta Shirata 3).‎ ‏ 


The central stream in Judaism, that ‎which formalized our liturgy, preserves ‎the memory of the ‎splitting of the Reed Sea ‎and makes it present as the ultimate ‎realization of God’s saving power.‎‏ 

Without denying their claims, I want to ‎add another layer.‎‏ 

Before the Exodus from Egypt ‎was ‎complete; before “The Lord is my ‎strength and might” and “This is my God ‎who I shall ‎glorify,” the Israelites were surrounded by the Egyptian ‎army and threatening walls ‎of water. ‎Before jubilation, ordinary ‎people slogged through the mud in the dark, ‎supporting each other. ‎These are elements in the story of redemption no ‎less than the Song.‎

When disorder exceeds order, the ‎swamp is threatening and fog hides the ‎light,‎ we can return to our ‎root story, and recall that the ‎Exodus from Egypt happened at night, in ‎the mud. When God is ‎hidden, we ‎can support each other and together ‎forge a way forward. Perhaps we will be ‎able to ‎feel the presence of God for a ‎moment or see the light of life breaking ‎through, just a bit.‎