Tuesday, October 9, 2018

Noah was a righteous man

(אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת־הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ־נֹחַ׃ (בראשית ו:ט
"This is the line of Noah. Noah was a righteous man; he was blameless in his age; Noah walked with God" (Genesis 6:9).
An ancient debate focuses on how righteous Noah was. Was he considered righteous only because he lived in a wicked generation? If he had lived in better times might he have reached even greater heights? The issue remains unresolved. However, we do know that Noah responded to God’s call, and this determined the continued existence of the world, although in a different format than before.
The important moment comes after the flood, when Noah reestablishes human civilization: “Noah removed the cover from the ark and saw that the land was dry (Hebrew root: Ḥ-R-B); (Gen. 8:13).
What did Noah see? That the land was dry? Yes, but he saw more, he saw destruction (Hebrew, ḥurban). Forget about pretty children’s books with a smiling sun and butterflies. That will come but not yet. Instead, think about a tsunami. Water has tremendous power. Everything was devastated.
God needs to command Noah to leave the ark and continue living. Noah obeys. What is the first thing he does? He built an altar and thanks God for saving him. This scene is also familiar from the news: for example, a family standing next to a pile of wood and brick that was their home before a storm hit. They wipe away a tear; say, “Thank God, we’re alive;” and promise to rebuild.
God promises not to destroy the earth again and withdraws from the scene. In Noah’s world, which is our world, divine intervention is extremely rare. We have to manage by ourselves.
Noah plants a vineyard. He begins with productive work that requires a long-term commitment. He is successful; the vines flourish and give fruit. Noah harvests his grapes and makes wine successfully, perhaps too successfully. He gets drunk. He succeeds and stumbles. Sound familiar? We are all Noah.
His son, Ḥam also gets in trouble. The details aren’t important. What is important is Noah’s response. In the morning, he sobers up and opens his eyes. He knows what happened and takes action to remedy matters. He judges and punishes-curses the sinner, by himself without heavenly involvement. No less important, he also blesses his other sons, Shem and Yafet, because they responded correctly to the situation that had been created.
Noah left the ark, saw the destruction and began to build. From my perspective, this is the essence of his righteousness, in his generation and for all generations ever after.

Saturday, October 6, 2018

Bereishit: The Generosity of Creation

And God created the human in God’s image, in the image of God, God created him, male and female, God created them (Genesis 1:28).
What does it mean that humanity was created in God’s image?
Genesis 1 tantalizingly tells us that humanity was created in God’s image, but the Torah never tells us what that means. In chapter 9, which we will read next week, creation in God’s image is the reason for the prohibition against killing humans, and that is the last mention of the idea in the Bible. This silence created a broad canvas for commentators and philosophers to express their opinions and define the “the image of God,” the human traits that reflect the Divine. Since time is short, I will focus on one view: that giving is the essence of God and humanity, as explained by Rabbi Eliyahu Dessler, one of the greatest Mussar teachers of the twentieth century:
When the Almighty created human beings He made them capable of both נתינה giving and  נטילה taking. The faculty of giving is a sublime power; it is one of the attributes of the blessed Creator of all things who created humanity accordingly as it is written: “God created humans in God’s own image (Gen. 9).”[*]
According to Maimonides in the Guide to the Perplexed (3:53), the faculty of giving, also known as חסד ḥesed or loving kindness, is the foundation of the entire world. He explains that creation was an act of giving beyond any need or obligation, because God owes nothing either to the world or to us. The very fact of our existence is, therefore, the result of Divine giving, ḥesed. This is how Maimonides understands the words of Psalm 89: עולם חסד יבנה the world is built on ḥesed.
Ḥesed might be the foundation of the world, but it is not made entirely of giving. Dessler continues:
On the other side stands the faculty of taking, by which a person aspires to draw to himself all that comes within his reach. This is what people call egotism or selfishness. It is the root of all evil…
These two powers – giving and taking – form the roots of all character traits and of all actions. And note: there is no middle way...
These are far-reaching claims that contain both truth and rhetorical exaggeration. The giver and the taker are prototypes of human behavior, and I think it would be more accurate to say that they both exist, in varying proportions, in every person and every interpersonal interaction. As opposing prototypes, giving and taking can be a measure we use to examine ourselves, and understand interpersonal situations.

The נותן giver is driven by a desire to benefit others, and does not keep score or ask “Must I?” When receiving from another person, the giver not only expresses sincere thanks but also feels a deep desire to return the favor (not necessarily to the same person) or pay it forward. True giving creates a circle of generosity, a world of giving, built on kindness.

The נוטל – taker is the opposite: thinking he deserves everything, the taker grabs everything in reach, and helps others or thanks them only because for fear repercussions or out of longer term self-interest. The taker destroys far more than he builds, but is not beyond saving. Indeed, every human being was created in the Divine image, and so Dessler moderates his stance:
Every human being possesses some spark of the faculty of giving.
The challenge is to keep that spark burning and help it reach its potential, so that the giver within us overcomes the taker, and we can build more than we destroy in the world.

The challenge is especially difficult at times when we are unable to give, when we are empty or weak, when we need something (physical or emotional) that others are not giving at that moment. How can we make a request without falling into the trap of becoming a taker?  I don’t have an answer but do think that being aware of the challenge is a step in the right direction.

Shabbat Bereishit is a Sabbath of new beginnings, as we begin the cycle of Torah readings again and the work/school year really starts after the summer and holiday seasons.

[Bride and groom]: In a few days you will stand under a ḥuppah to formally establish the home you are building together. One of the seven wedding blessings reads “Who created humanity in the Divine image…” meaning “Who made humanity with the faculty of giving, which is a sublime power, an attributes of God who created us, male and female, in the Divine image.” Building a home is the creation of a micro-cosmos, a world built on ḥesed... Attentive listening and mutual giving will build your home on a stable foundation.

May all of us renew this year as a year of listening and giving, in to build a world of ḥesed.

Kehillat Hod veHadar, 2018

[*]All Dessler quotes are abridged from Eliyahu Dessler, Mikhtav Me-Eliyahu, translated by Aryeh Carmell as Strive for Truth. Emphasis added.
  • With thanks to Rabbi Shai Held who introduced me to the writings of Rabbi Dessler and to Guide to the Perplexed 3:53

פרשת בראשית: עולם חסד יבנה

(וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם׃ (בראשית א:כח
מה משמעותהּ של הבריאה בצלם אלוהים?
באופן מפתיע ואפילו מתגרה, פרק א בספר בראשית אינו מוסיף כל הסבר. בפרק ט, שנקרא בשבוע הבא, הבריאה בצלם היא הנימוק לאיסור על הריגת אדם, וזה האיזכור האחרון של הרעיון בתנ"ך. השתיקה השאירה כר רחב להוגי דעות להביע את דעתם ולהגדיר מה הוא "צלם אלהים," איזו תכונה אנושית משקפת את האלוהות. הכר רחב אבל היריעה קצרה לכן אתמקד בדעה אחת: שהנתינה היא מהות האלהים והאדם. וכך הרב אליהו דסלר – אחד מרבני המוסר הגדולים של המאה העשרים – כתב ב-"קונטרס החסד":
כאשר ברא אלהים את האדם עשהו נותן ונוטל. כוח הנתינה הוא כוח עליון ממידות הקדוש ברוך הוא אשר עשה את האדם בהתאם לכתוב "בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט:ו)...
על פי רמב"ם, כוח הנתינה, החסד, הוא לא רק מהות הבריאה בצלם אלא יסוד העולם כולו. במורה נבוכים הוא מסביר כי ‏הבריאה הייתה מעשה של חסד, של נתינה מעבר לכל צורך או חובה כי אלהים אינו חייב דבר לעולם או לנו. עצם קיומנו הוא תוצאה של החסד האלוהי. כך הוא מבין את הפסוק "עולם חסד יבנה" (תהילים פט:ג)

העולם אולי בנוי על חסד, אבל לא על החסד לבדו. דסלר ממשיך:
היפוכו של כוח הנתינה הוא כוח הנטילה או החטיפה כאשר אדם מתאווה למשוך אליו את כל הבא בתחומו, זה התכונה הנקראת "אהבת עצמי", והוא ההפך מן החסד ושורש כל הרעה....
שני הכוחות האלה – הנתינה והנטילה – הם שורשי כל המידות וכל המעשים. ויש לך לדעת ‏שאין דרך ממוצע בזה...
אלו טענות מרחיקות לכת שיש בהן גם מן האמת וגם מן הגוזמה הרטורית. הנותן והנוטל הם אב-טיפוסים של התנהגות אנושית, ודומני כי יותר נכון לומר שבכל אדם ובכל אינטראקציה בין-אישית הם קיימים בתמהיל משתנה. כאב-טיפוסים מנוגדים נתינה ונטילה יכולים לשמש לנו קנה מידה לבחון את עצמנו ולהבין מצבים בין-אישיים.
הנותן מוּנע על ידי רצון להטיב עם זולתו, לא עושה חשבונות, או שואל "האם אני חייב?" כאשר הוא מקבל מאדם אחר, הוא לא רק מודה לו מקרב לב אלא גם מרגיש רצון עמוק להחזיר את הטובה, לאו דווקא לאותו האדם, או לשלם את הטובה הלאה. נתינה אמיתית מייצרת מעגל של נדיבות, עולם של נתינה הבנויה על חסד.

הנוטל הוא ההפך. הכל מגיע לו, הוא לוקח כמה שאפשר, ועוזר לאחרים או מודה להם רק מחשש של עונש או עקב שיקולים תעולתניים. הוא הורס הרבה יותר ממה שהוא בונה, אבל אינו חסר תקנה. הרי כל אדם נראה בצלם וכן דסלר ממתן את עצמו ומוסיף כי "אין אדם בעולם שאין בו ניצוץ מכוח הנתינה." המשימה היא לשמור על הניצוץ ולהוציא אותו אל הפועל, כדי שהנותן בתוכנו יעלה על הנוטל, ונוכל לבנות יותר ממה שאנחנו הורסים בעולם.

האתגר קשה במיוחד ברגעים בהם אנחנו לא יכולים לתת, כאשר יש בנו חסר או חולשה, כאשר אנחנו צריכים דבר מה (גשמי או רגשי) שאחרים לא נותנים באותו הרגע. איך אנחנו יכולים לבקש בלי ליפול, בלי להפוך מנותן לנוטל? אין לי תשובה אבל מודעות לעצם השאלה נראה לי צעד בכיוון הנכון.
שבת בראשית היא שבת של התחלות חדשות, מחזור חדש של קריאות בתורה, שנה חדשה שבאמת מתחילה "אחרי החגים":

[הכלה והחתן]: בעוד כמה ימים תעמדו מתחת לחופה לייסד באופן רשמי את הבית אשר אתם מקימים. בין שבע ברכות הקידושין אתם תתברכו בברכה "אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ..." משמע "אשר עשה את האדם עם כוח הנתינה שהוא ממידות הקדוש ברוך הוא אשר ברא אותנו, זכר ונקבה, בצלמו."
בניית בית היא בריאה של עולם קטן, עולם שחסד יבנה. הקשבה ונתינה ההדדית תעמיד את ביתכם על יסודות יציבים.

יהי רצון שכולנו נחדש את השנה הזאת כשנת הקשבה ונתינה כדי שעולם חסד יבנה.
קהילת הוד והדר, תשע"ט

*תודתי נתונה לרב ש"י הלד, ממנו הכרתי את "קונטרס החסד" ומורה נבטכים ג:נג.

Saturday, September 1, 2018

Ki Tavo: With baskets on our shoulders

How did Levin Kipnis, the author of this classic Israeli children’s song, know that aטנא -tenne is a basket? The word tenne appears only four times in the Bible, all of them in this week’s portion: twice in verses describing the presentation of the first fruits, and twice in chapter 28: “Blessed shall be your tenne and your kneading bowl” (verse 5) and the inverse in verse 17. In these contexts, a tenne could be a crate, a bucket or even a wheelbarrow. Apparently Kipnis knew the Mishnah describing how first fruits were brought to Jerusalem in a grand procession:
The flute would play before them until they arrived at the Temple Mount. Once they arrived at the Temple Mount, even King Agrippas would carry his basket on his shoulder until he reached the courtyard (Mishnah Bikkurim 3:4).
I quoted the entire sentence because it contains additional evidence that Kipnis based the song on the Mishnah: the basket is carried on the shoulder, and a rare word הךfor playing the flute, which appears in the song as originally written in the 1929 (another, later version uses a common word).
Bulletin for kindergarten teachers 1929
Original bulletin for kindergarten teachers 1929
Returning to the Mishnah: “even King Agrippas would carry his basket on his shoulder.” Observance of the mitzvah applies to every Jew, regardless of social, public or political status. The mitzvah applies to everyone, but the details were different. Later in the chapter we read:
Wealthy people would bring their first fruits in baskets of silver and of gold. Poor people would bring theirs in wicker baskets of woven willow stems. The wicker baskets and the fruits were given to the priests (Mishnah Bikkurim 3:8).
Sifrei, an anthology of midrash from the same period as the Mishnah, cites the above and explains that the poor people’s baskets were given to the priests, so they could earn extra merit.
The difference in custom is based on economic status seems odd to me. In other cases, the rabbis established uniform customs specifically in order to avoid shaming on the poor. In the same chapter, the Mishnah reports that the priests recited the First Fruits Declaration (“My father was a wander Aramean”) verse-by-verse in order not to embarrass anyone who did not know the text by heart. Why were they considerate of educational differences but not financial ones? Why were the rich deprived of the merit of giving the baskets to the priests? Conversely, why were the poor burdened with the additional expense of obtaining a new basket every year?
Rabbi Meir ben Yechiel Michal Wisser (“Malbim,” 19th century) interpreted the Torah in light of the Midrash, and explained that the poor deserved additional merit because they made an effort to weave the basket themselves. He adds that if the wealthy bought baskets it was appropriate that they be plated with silver or gold so as not to degrade the mitzvah.
Let’s assume that his social analysis, that the rich will not make the effort to weave a basket themselves, even for the sake of a mitzvah, and the poor do not have the option of buying a simple basket reflects the reality in which he lived. Beyond the specific case, I see here a deeper message: There are different ways to keep a mitzvah, but they all require investment and thought. If you buy a basket, buy the best you can. If you weave it yourself, the effort adds to the value.
Without the Temple, the mitzvah of bringing first fruits is not currently applicable, but the personal responsibility of each and every person to observe the mitzvot, both interpersonal and ritual, remains unchanged.

The continuation of the portion promises blessings and curses for observance. The mechanism of reward and punishment it presents is simplistic, and does not correspond to reality. I would not dare to promise that keeping the mitzvot will necessarily be rewarded with material blessings (or vice versa), but I will venture to say that if the future of the Jewish people, and the State of Israel as a Jewish state – in substance, not just by declaration – is important to us, there is no better way to ensure that end than building Israeli culture on our people’s classical texts and values, following the example of Kipnis and the Mishna, by renewing our culture on the foundation of traditional sources and values, and by taking personal responsibility for Torah and mitzvot: weave a basket, place it on your shoulder, and move forward.

כי תבוא: סלינו על כתפינו

מאין ידע לוין קיפניס כי טנא הוא סל? המילה "טנא" מופיעה בתנ"ך רק ארבע פעמים, כולם בפרשה שלנו: פעמיים בפסוקים המתארים את הבאת הביכורים, כמו:
וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' (דברים כו:ב)
ופעמיים בפרק כ"ח: בברכה "בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ" ובקללה ההפוכה. מן הקשרים האלו "טנא" יכול להיות ארגז, דלי או אפילו מריצה. ככל הנראה קיפניס הכיר את המשנה שבה מתוארת הבאת הביכורים בתהלוכה מפוארת:
הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעִים לְהַר הַבָּיִת. הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת, אֲפִלּוּ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְנִכְנָס עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֲזָרָה (מ. ביכורים ג:ד)
ציטטתי את כל המשפט כי יש בה ראיות נוספות שקיפניס התבסס על המשנה: נשיאת הסל על הכתף וגם הביטוי הנדיר "הך בחליל", שהופיע בשיר המקורי שנכתב ב-1929.

בחזרה למשנה: "אֲפִלּוּ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ." ללא הבדל מעמד חברתי, ציבורי או פוליטי קיום המצוה חל על כל יהודי. המצוה חלה על כולם, אבל היה שוני בפרטים. בהמשך הפרק המשנה קובעת כי:
הָעֲשִׁירִים מְבִיאִים בִּכּוּרֵיהֶם בִּקְלָתוֹת [מן סל מצופה] שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב, וְהָעֲנִיִּים מְבִיאִין אוֹתָם בְּסַלֵּי נְצָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה, וְהַסַּלִּים וְהַבִּכּוּרִים נִתָּנִין לַכֹּהֲנִים: (מ. ביכורים ג:ח)
הספרי (ספרי דברים ש:א), מדרש מתקופתה של המשנה, מצטט את המשנה, וממשיך באומרו כי סלי עניים ניתנו לכהנים כד שתהיה להם זכות נוספת. בעיני ההבדל במנהג על בסיס מעמד כלכלי תמוה. במקרים אחרים חז"ל קבעו מנהגים אחידים דווקא כדי למנוע בושה למעוטי יכולת. אפילו באותו הפרק המשנה קובעת כי הכהן הקריא את מקרא ביכורים ("ארמי עובד אבי") לכולם כדי לא לבייש את מי שלא הכיר הטקסט בעל פה. בהבדלי השכלה התחשבו אבל לא ביכולת כלכלית?
מצד אחד, למה מונעים מן העשירים את הזכות לתת את הקְלָתוֹת לכהנים? מצד שני, למה מטילים על העניים דווקא את ההוצאה הנוספת הכרוכה בצורך להשיג סל חדש כל שנה?
המלבי"ם (רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר מאה ה-19) פירש את התורה לאור המדרשי התנאים, כולל הספרי. הוא הסביר כי לעניים נתנת זכות נוספת כי הם טרחו בעצמם לייצר את הטנא לשים בו ביכורים, אבל אם העשירים קונים טנא הוא חייב להיות מצופה כסף וזהב כדי לא לבזות את המצוה.
נניח שהניתוח החברתי שלו, שעשירים לא יתעסקו במלאכת אריגת הסל בעצמם, אפילו לשם מצוה, ולעניים אין אפשרות לקנות דברים פשוטים משקף את המציאות בה הוא חי. מעבר למקרה המסוים, אני רואה כאן מסר עמוק יותר על דרכינו בקיום מצוות. ישנן דרכים שונות לקיים את אותה המצווה, אבל כל הדרכים דורשות השקעה ומחשבה. אם אתה קונה טנא, תקנה את הטוב ביותר שביכולתך. אם אתה אורג אותו בעצמך המאמץ מוסיף ערך.
מצוות הביכורים אינה תקפה בזמן הזה, ללא בית המקדש, אבל האחריות האישית של כל אחד ואחת לקיום המצוות – בין אדם למקום ובין אדם לחברו – עומדת בעינה.
המשך הפרשה מבטיח ברכות למי שישמור מצוות וקללות למי שלא. מנגנון השכר והעונש כפי שהוצג פשטני ואינו תואם את המציאות. לא אעז לטעון כי יבָואוּ עָלֶינו כָּל הַבְּרָכוֹת אשר בפרשה אם נקיים את המצוות, אבל כן אסתכן ואומר שאם העתיד של עם ישראל כישות יחודית ומדינת ישראל כמדינה יהודית – במהות ולא רק כהכרזה – חשוב לנו, כדאי שנמשיך, כמו קיפניס, לבנות גם את התרבות המוחדשת על המקורות וערכים של המסורת. לקבל על עצמנו אחריות אישית לתורה ולמצוות: לארוג טנא, להרים אותו אל הכתף ולצעוד קדימה.

שושנה מיכאל צוקר, הוד והדר

Saturday, June 30, 2018

מלאכים, חרבות וצלם אלוהים

פרשת בלק תשע"ח
מתי ראיתם מלאך לאחרונה? לא בציור או כרטיס ברכה, אלא מלאך אמתי? בלשון יומיומית אוכל לומר כי האופנוען שעצר ועזר לי לדחוף את הרכב לצד הכביש כאשר נתקעתי בצומת עינת היה מלאך.
המלאך בפרשה שלנו היה מסוג אחר לגמרי. הוא לא עזר לחלץ את רכבו של בלעם מצרה, אלא בא וחרבו שלופה בידו כדי לסכל את התקדמותו. איך בלעם הגיע למצב שמלאך בא לחסום את דרכו? בתחילת הסיפור, כאשר נציגיו של בלק נגשים אליו ומבקשים שיקלל את ישראל, בלעם מקבל אותם יפה, ומבקש מהם שהות להתייעץ עם אלהיו. בלילה אֱלִֹהים נותן תשובה שלילית ובבוקר בלעם מוסר שאינו יכול לקבל את המשימה ושולח את השליחים חזרה אל מלכם. הבעיות מתחילות בסיבוב השני של המשא ומתן, כאשר בלק מעלה את השכר הצפוי לבלעם ואז מתברר שגם לחוזה ומקלל מקצועי יש מחיר. למרות שאין לו סיבה לחשוב שאלהים התחרט, הוא בודק שוב. אפשר לדמיין את השיחה הפנימית של בלעם מול האל: "אנא תן לי רשות ללכת אתם ואני מבטיח שאעשה רק טוב עם כל הכסף: אקנה דירות לילדים, אשלח את נכדים לבתי ספר הכי טובים וממה שנשאר ארים תרומה נדיבה לנזקקים." אלהים מחליט, אם מותר לשער, לתת לו תחושה של חופש ולשחק את המצב לטובת ישראל. תפקידו של המלאך היא להבטיח שבלעם מבין היטב מי בעל-הבית בעולם.
במילים אחרות, הסיפור עם האתון והמלאך הוא המחשה של מצבו הפנימי המיוסר של בלעם. הוא יודע מה הייתה דרך היישר שילך בה אבל הפיתוי, הפיתוי הוא אדיר וקשה לו לעמוד נגדו, גם כאשר הוא ניחן בקו תקשורת ישר לאלהים. דומני שהמצב מוכר לרובינו. אכן קורה כי אנחנו יודעים מה הדבר הנכון שעלינו לעשות אך עדיין מתפתים להאמין לתרוצים של עצמינו וללכת בדרך אחרת. החרב השלופה היא אזהרה הבאה להזכיר כי נוכחות אלוהית בעולמנו אינה בהכרח נעימה ולבבית אלא גם מאתגרת ודורשת מאתנו מאמצים להתגבר על החולשותינו.
דוד המלך, בספר דברי הימים (דברי הימים א כא: טו-יז) מקבל אזהרה דומה כאשר הוא רואה "אֶת־מַלְאַךְ ה’ עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל־יְרוּשָׁלִָם." החזון מבהיר לדוד ולקורא כי גם המלך והעיר אשר ה' בחר בהם אינם מוגנים מעונש. עם הבחירה באה אחריות כבדה.
למרות, או בגלל, האחריות המוטלת עליו, מצבו של יהושע שונה. לא רחוק מהמקום בו בלעם ברך את ישראל, מול יריחו אבל בצד הזה של הירדן, יהושע מתמודד לא עם פיתויים, אלא ­עם גודל המשימה שלפניו וייתכן גם עם ספקות לגבי יכולותיו להוביל את העם. הוא נשא את עיניו "ואִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ." בזהירות רואיה יהושע שואל: "הֲלָנוּ אַתָּה אִם־לְצָרֵינוּ?" האיש עונה "אֲנִי שַׂר־צְבָא־ה’ עַתָּה בָאתִי... שַׁל־נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא" (יהשע ה:יג-טו). דבריו בהמשך לא נרשמו או אולי לא היו בכלל. יהושע קבל כבר התמיכה שהוא צריך כדי להמשיך במערכה להנחיל את הארץ.
מלאכים חמושים יש מעטים, רק שלושה אלו בכל התנ"ך. במסורת חז"ל המלאכים כיתתו חרבותיהם לחצוצרות, חצוצרות של כרוז. רבי יהושע בן לוי טוען שמלאכים הולכים לפני כל האדם ומכריזים: "פנו מקום לצלמו של הקדוש ברוך הוא."[1] תן מקום של כבוד לזולתך.
אני חוזרת לשאלת הפתיחה: מתי ראיתם מלאך לאחרונה?
ברגע בו ה' גילה את עיניו של בלעם הוא הבין את מצבו בעולם בצורה אחרת. נסו לדמיין את חיי היומיום לוּ היינו פוקחים את עיננו לראות את צלם האלהים העומד מולנו בכל אינטראקציה בין-אישית; לא רק עם אנשים דומים לנו, שקל לנו להתיחס אליהם בכבוד אלא גם עם האחר והשונה. לא להתקפל לפניו, להסכים לכל מה שיגיד או יעשה אלא להשאיר לו מרווח ולהגיב לדבריו ולמעשיו בצורה עניינית ומכבדת. זה אתגר אישי, חברתי ואפילו רוחני מורכב, אך חשוב לא פחות מכיבוש הארץ בימי יהושע.
אם לא ראית מלאך לאחרונה, תנסה לפחות לדמיין כמה. גם כרוזים ההולכים לפני האדם המוצב מולך וגם אחד שבא לאתגר אותך או לתמוך בך – לפי הצורך – כדי שתוכל להגיב כראוי גם במצבים מורכבים. כל הצלחה, אפילו קטנה, תיצור רגע של ברכה, וביחד אולי נזכה שוב לכונן חברה אשר יגרם לאדם עויין הבא מן החוץ, להביט במחנה ישראל ולהצהיר:
מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל (במדבר כד:ה).

[1] מדרש תהילים מזמור יז: "אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שהולך בדרך איקוניא של מלאכים מהלכין לפניו, ומכריזין ‏ואומרים, תנו מקום לאיקוניה של הקב"ה.‏"

Angels, Swords and the Divine Image

Parashat Balak 2018
When was the last time you saw an angel? A real angel? In everyday language, I might say that the motorcyclist who stopped and helped me push my stalled car to the side of the road was an angel.

The angel in Parashat Balak was completely different. He did not help Balaam get his vehicle out of trouble. Rather, he came with a drawn sword to thwart Balaam’s progress. How did Balaam get to the point where an angel came to frustrate him? When Balak’s representatives come to his home the first time and ask that Balaam curse Israel, he greets them graciously, and requests time to consult with God. God gives a negative answer. In the morning Balaam informs them that he cannot accept the mission, and the delegation goes back to their king. The problems begin in the second round of negotiations, when Balak ups the ante, and we learn that the professional curse-monger has a price. Although there is no reason to think that God would have changed God’s mind, Balaam asks again. One can imagine Balaam’s inner negotiation: “Please let me go with them and I promise to use the money very well: I’ll buy apartments for my children, send my grandchildren to the best schools, and make a generous donation to the needy from the remainder.” God decides, if we may imagine such a thing, to give him a sense of freedom and take advantage of the situation for Israel’s benefit. The role of the angel is to ensure that Balaam fully understands the gravity of the matter.

In other words, the story with the donkey and the angel depicts Balaam’s tormented inner state. He knows what he should do, but the temptation is enormous. It’s hard for him to resist, despite having received divine guidance. I suspect the situation is familiar to most of us. Sometimes we know what would be the right thing to do but are still tempted to believe our own excuses and take a different path. The drawn sword is a warning intended to make clear that the divine guidance is not always pleasant and affable; it can be challenging and demand that we overcome our weaknesses.
King David receives a similar warning (1 Chronicles 21: 15-17) when he “looked up and saw the angel of the Eternal standing between heaven and earth, with a drawn sword in his hand directed against Jerusalem.” The vision illustrates to David and to the reader that God’s chosen king and city are not exempt from punishment. With election comes heavy responsibility.

Despite (or because of) the responsibility he has, Joshua’s situation is different. Not far from the place where Balaam blessed Israel, near Jericho but on this side of the Jordan, Joshua copes not with temptation but with the magnitude of the task before him and perhaps with doubts about his ability to lead the people. “He looked up and saw a man standing before him, drawn sword in hand.” With due caution, Joshua inquires: “Are you one of us or of our enemies?” The man answers, “I am captain of the Eternal’s host. Now I have come!... Remove your sandals from your feet, for the place where you stand is holy” (Joshua 5: 13-15). The remainder of the message was not recorded or perhaps it was never spoken. Joshua already had the support he needed in order to continue his mission.

Armed angels are rare, there are only three in the entire Bible. In the rabbinic tradition some angels beat their swords into trumpets, herald’s trumpets, as Rabbi Yehoshua ben Levi claims that angels walk before each person and proclaim: “Make room for the image of the Holy Blessed One.” Make room to respect the person in front of you.

I return to the opening question: “When was the last time you saw an angel?”

The moment God opened Balaam’s eyes, he understood his situation in a completely different way. Try to imagine everyday life if we opened our eyes to see the image of God standing before us in every inter-personal interaction, not only with people similar to us, when that’s relatively easy, but also with those who are different. Not yielding to them or agreeing with whatever they say or do, but rather carefully responding in a relevant and respectful manner. This is a personal, social, and even spiritual challenge that is as complex but as important as Joshua’s task to conquer the land. So if you haven’t seen an angel lately, try to imagine a few: heralds to go before the person facing you and one to challenge or support – as needed – so you can respond appropriate to the Divine Image in front of you. Every small success will create a moment of blessing. Together let us strive to create a situation in which a hostile foreigner who sees the camp of Israel is inspired to proclaim: “How goodly are your tents, O Jacob, your dwelling place, Israel” (Numbers 24:5).