Saturday, September 1, 2018

Ki Tavo: With baskets on our shoulders

How did Levin Kipnis, the author of this classic Israeli children’s song, know that aטנא -tenne is a basket? The word tenne appears only four times in the Bible, all of them in this week’s portion: twice in verses describing the presentation of the first fruits, and twice in chapter 28: “Blessed shall be your tenne and your kneading bowl” (verse 5) and the inverse in verse 17. In these contexts, a tenne could be a crate, a bucket or even a wheelbarrow. Apparently Kipnis knew the Mishnah describing how first fruits were brought to Jerusalem in a grand procession:
The flute would play before them until they arrived at the Temple Mount. Once they arrived at the Temple Mount, even King Agrippas would carry his basket on his shoulder until he reached the courtyard (Mishnah Bikkurim 3:4).
I quoted the entire sentence because it contains additional evidence that Kipnis based the song on the Mishnah: the basket is carried on the shoulder, and a rare word הךfor playing the flute, which appears in the song as originally written in the 1929 (another, later version uses a common word).
Bulletin for kindergarten teachers 1929
Original bulletin for kindergarten teachers 1929
Returning to the Mishnah: “even King Agrippas would carry his basket on his shoulder.” Observance of the mitzvah applies to every Jew, regardless of social, public or political status. The mitzvah applies to everyone, but the details were different. Later in the chapter we read:
Wealthy people would bring their first fruits in baskets of silver and of gold. Poor people would bring theirs in wicker baskets of woven willow stems. The wicker baskets and the fruits were given to the priests (Mishnah Bikkurim 3:8).
Sifrei, an anthology of midrash from the same period as the Mishnah, cites the above and explains that the poor people’s baskets were given to the priests, so they could earn extra merit.
The difference in custom is based on economic status seems odd to me. In other cases, the rabbis established uniform customs specifically in order to avoid shaming on the poor. In the same chapter, the Mishnah reports that the priests recited the First Fruits Declaration (“My father was a wander Aramean”) verse-by-verse in order not to embarrass anyone who did not know the text by heart. Why were they considerate of educational differences but not financial ones? Why were the rich deprived of the merit of giving the baskets to the priests? Conversely, why were the poor burdened with the additional expense of obtaining a new basket every year?
Rabbi Meir ben Yechiel Michal Wisser (“Malbim,” 19th century) interpreted the Torah in light of the Midrash, and explained that the poor deserved additional merit because they made an effort to weave the basket themselves. He adds that if the wealthy bought baskets it was appropriate that they be plated with silver or gold so as not to degrade the mitzvah.
Let’s assume that his social analysis, that the rich will not make the effort to weave a basket themselves, even for the sake of a mitzvah, and the poor do not have the option of buying a simple basket reflects the reality in which he lived. Beyond the specific case, I see here a deeper message: There are different ways to keep a mitzvah, but they all require investment and thought. If you buy a basket, buy the best you can. If you weave it yourself, the effort adds to the value.
Without the Temple, the mitzvah of bringing first fruits is not currently applicable, but the personal responsibility of each and every person to observe the mitzvot, both interpersonal and ritual, remains unchanged.

The continuation of the portion promises blessings and curses for observance. The mechanism of reward and punishment it presents is simplistic, and does not correspond to reality. I would not dare to promise that keeping the mitzvot will necessarily be rewarded with material blessings (or vice versa), but I will venture to say that if the future of the Jewish people, and the State of Israel as a Jewish state – in substance, not just by declaration – is important to us, there is no better way to ensure that end than building Israeli culture on our people’s classical texts and values, following the example of Kipnis and the Mishna, by renewing our culture on the foundation of traditional sources and values, and by taking personal responsibility for Torah and mitzvot: weave a basket, place it on your shoulder, and move forward.

כי תבוא: סלינו על כתפינו

מאין ידע לוין קיפניס כי טנא הוא סל? המילה "טנא" מופיעה בתנ"ך רק ארבע פעמים, כולם בפרשה שלנו: פעמיים בפסוקים המתארים את הבאת הביכורים, כמו:
וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' (דברים כו:ב)
ופעמיים בפרק כ"ח: בברכה "בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ" ובקללה ההפוכה. מן הקשרים האלו "טנא" יכול להיות ארגז, דלי או אפילו מריצה. ככל הנראה קיפניס הכיר את המשנה שבה מתוארת הבאת הביכורים בתהלוכה מפוארת:
הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעִים לְהַר הַבָּיִת. הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת, אֲפִלּוּ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְנִכְנָס עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֲזָרָה (מ. ביכורים ג:ד)
ציטטתי את כל המשפט כי יש בה ראיות נוספות שקיפניס התבסס על המשנה: נשיאת הסל על הכתף וגם הביטוי הנדיר "הך בחליל", שהופיע בשיר המקורי שנכתב ב-1929.

בחזרה למשנה: "אֲפִלּוּ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ." ללא הבדל מעמד חברתי, ציבורי או פוליטי קיום המצוה חל על כל יהודי. המצוה חלה על כולם, אבל היה שוני בפרטים. בהמשך הפרק המשנה קובעת כי:
הָעֲשִׁירִים מְבִיאִים בִּכּוּרֵיהֶם בִּקְלָתוֹת [מן סל מצופה] שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב, וְהָעֲנִיִּים מְבִיאִין אוֹתָם בְּסַלֵּי נְצָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה, וְהַסַּלִּים וְהַבִּכּוּרִים נִתָּנִין לַכֹּהֲנִים: (מ. ביכורים ג:ח)
הספרי (ספרי דברים ש:א), מדרש מתקופתה של המשנה, מצטט את המשנה, וממשיך באומרו כי סלי עניים ניתנו לכהנים כד שתהיה להם זכות נוספת. בעיני ההבדל במנהג על בסיס מעמד כלכלי תמוה. במקרים אחרים חז"ל קבעו מנהגים אחידים דווקא כדי למנוע בושה למעוטי יכולת. אפילו באותו הפרק המשנה קובעת כי הכהן הקריא את מקרא ביכורים ("ארמי עובד אבי") לכולם כדי לא לבייש את מי שלא הכיר הטקסט בעל פה. בהבדלי השכלה התחשבו אבל לא ביכולת כלכלית?
מצד אחד, למה מונעים מן העשירים את הזכות לתת את הקְלָתוֹת לכהנים? מצד שני, למה מטילים על העניים דווקא את ההוצאה הנוספת הכרוכה בצורך להשיג סל חדש כל שנה?
המלבי"ם (רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר מאה ה-19) פירש את התורה לאור המדרשי התנאים, כולל הספרי. הוא הסביר כי לעניים נתנת זכות נוספת כי הם טרחו בעצמם לייצר את הטנא לשים בו ביכורים, אבל אם העשירים קונים טנא הוא חייב להיות מצופה כסף וזהב כדי לא לבזות את המצוה.
נניח שהניתוח החברתי שלו, שעשירים לא יתעסקו במלאכת אריגת הסל בעצמם, אפילו לשם מצוה, ולעניים אין אפשרות לקנות דברים פשוטים משקף את המציאות בה הוא חי. מעבר למקרה המסוים, אני רואה כאן מסר עמוק יותר על דרכינו בקיום מצוות. ישנן דרכים שונות לקיים את אותה המצווה, אבל כל הדרכים דורשות השקעה ומחשבה. אם אתה קונה טנא, תקנה את הטוב ביותר שביכולתך. אם אתה אורג אותו בעצמך המאמץ מוסיף ערך.
מצוות הביכורים אינה תקפה בזמן הזה, ללא בית המקדש, אבל האחריות האישית של כל אחד ואחת לקיום המצוות – בין אדם למקום ובין אדם לחברו – עומדת בעינה.
המשך הפרשה מבטיח ברכות למי שישמור מצוות וקללות למי שלא. מנגנון השכר והעונש כפי שהוצג פשטני ואינו תואם את המציאות. לא אעז לטעון כי יבָואוּ עָלֶינו כָּל הַבְּרָכוֹת אשר בפרשה אם נקיים את המצוות, אבל כן אסתכן ואומר שאם העתיד של עם ישראל כישות יחודית ומדינת ישראל כמדינה יהודית – במהות ולא רק כהכרזה – חשוב לנו, כדאי שנמשיך, כמו קיפניס, לבנות גם את התרבות המוחדשת על המקורות וערכים של המסורת. לקבל על עצמנו אחריות אישית לתורה ולמצוות: לארוג טנא, להרים אותו אל הכתף ולצעוד קדימה.

שושנה מיכאל צוקר, הוד והדר

Saturday, June 30, 2018

מלאכים, חרבות וצלם אלוהים

פרשת בלק תשע"ח
מתי ראיתם מלאך לאחרונה? לא בציור או כרטיס ברכה, אלא מלאך אמתי? בלשון יומיומית אוכל לומר כי האופנוען שעצר ועזר לי לדחוף את הרכב לצד הכביש כאשר נתקעתי בצומת עינת היה מלאך.
המלאך בפרשה שלנו היה מסוג אחר לגמרי. הוא לא עזר לחלץ את רכבו של בלעם מצרה, אלא בא וחרבו שלופה בידו כדי לסכל את התקדמותו. איך בלעם הגיע למצב שמלאך בא לחסום את דרכו? בתחילת הסיפור, כאשר נציגיו של בלק נגשים אליו ומבקשים שיקלל את ישראל, בלעם מקבל אותם יפה, ומבקש מהם שהות להתייעץ עם אלהיו. בלילה אֱלִֹהים נותן תשובה שלילית ובבוקר בלעם מוסר שאינו יכול לקבל את המשימה ושולח את השליחים חזרה אל מלכם. הבעיות מתחילות בסיבוב השני של המשא ומתן, כאשר בלק מעלה את השכר הצפוי לבלעם ואז מתברר שגם לחוזה ומקלל מקצועי יש מחיר. למרות שאין לו סיבה לחשוב שאלהים התחרט, הוא בודק שוב. אפשר לדמיין את השיחה הפנימית של בלעם מול האל: "אנא תן לי רשות ללכת אתם ואני מבטיח שאעשה רק טוב עם כל הכסף: אקנה דירות לילדים, אשלח את נכדים לבתי ספר הכי טובים וממה שנשאר ארים תרומה נדיבה לנזקקים." אלהים מחליט, אם מותר לשער, לתת לו תחושה של חופש ולשחק את המצב לטובת ישראל. תפקידו של המלאך היא להבטיח שבלעם מבין היטב מי בעל-הבית בעולם.
במילים אחרות, הסיפור עם האתון והמלאך הוא המחשה של מצבו הפנימי המיוסר של בלעם. הוא יודע מה הייתה דרך היישר שילך בה אבל הפיתוי, הפיתוי הוא אדיר וקשה לו לעמוד נגדו, גם כאשר הוא ניחן בקו תקשורת ישר לאלהים. דומני שהמצב מוכר לרובינו. אכן קורה כי אנחנו יודעים מה הדבר הנכון שעלינו לעשות אך עדיין מתפתים להאמין לתרוצים של עצמינו וללכת בדרך אחרת. החרב השלופה היא אזהרה הבאה להזכיר כי נוכחות אלוהית בעולמנו אינה בהכרח נעימה ולבבית אלא גם מאתגרת ודורשת מאתנו מאמצים להתגבר על החולשותינו.
דוד המלך, בספר דברי הימים (דברי הימים א כא: טו-יז) מקבל אזהרה דומה כאשר הוא רואה "אֶת־מַלְאַךְ ה’ עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל־יְרוּשָׁלִָם." החזון מבהיר לדוד ולקורא כי גם המלך והעיר אשר ה' בחר בהם אינם מוגנים מעונש. עם הבחירה באה אחריות כבדה.
למרות, או בגלל, האחריות המוטלת עליו, מצבו של יהושע שונה. לא רחוק מהמקום בו בלעם ברך את ישראל, מול יריחו אבל בצד הזה של הירדן, יהושע מתמודד לא עם פיתויים, אלא ­עם גודל המשימה שלפניו וייתכן גם עם ספקות לגבי יכולותיו להוביל את העם. הוא נשא את עיניו "ואִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ." בזהירות רואיה יהושע שואל: "הֲלָנוּ אַתָּה אִם־לְצָרֵינוּ?" האיש עונה "אֲנִי שַׂר־צְבָא־ה’ עַתָּה בָאתִי... שַׁל־נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא" (יהשע ה:יג-טו). דבריו בהמשך לא נרשמו או אולי לא היו בכלל. יהושע קבל כבר התמיכה שהוא צריך כדי להמשיך במערכה להנחיל את הארץ.
מלאכים חמושים יש מעטים, רק שלושה אלו בכל התנ"ך. במסורת חז"ל המלאכים כיתתו חרבותיהם לחצוצרות, חצוצרות של כרוז. רבי יהושע בן לוי טוען שמלאכים הולכים לפני כל האדם ומכריזים: "פנו מקום לצלמו של הקדוש ברוך הוא."[1] תן מקום של כבוד לזולתך.
אני חוזרת לשאלת הפתיחה: מתי ראיתם מלאך לאחרונה?
ברגע בו ה' גילה את עיניו של בלעם הוא הבין את מצבו בעולם בצורה אחרת. נסו לדמיין את חיי היומיום לוּ היינו פוקחים את עיננו לראות את צלם האלהים העומד מולנו בכל אינטראקציה בין-אישית; לא רק עם אנשים דומים לנו, שקל לנו להתיחס אליהם בכבוד אלא גם עם האחר והשונה. לא להתקפל לפניו, להסכים לכל מה שיגיד או יעשה אלא להשאיר לו מרווח ולהגיב לדבריו ולמעשיו בצורה עניינית ומכבדת. זה אתגר אישי, חברתי ואפילו רוחני מורכב, אך חשוב לא פחות מכיבוש הארץ בימי יהושע.
אם לא ראית מלאך לאחרונה, תנסה לפחות לדמיין כמה. גם כרוזים ההולכים לפני האדם המוצב מולך וגם אחד שבא לאתגר אותך או לתמוך בך – לפי הצורך – כדי שתוכל להגיב כראוי גם במצבים מורכבים. כל הצלחה, אפילו קטנה, תיצור רגע של ברכה, וביחד אולי נזכה שוב לכונן חברה אשר יגרם לאדם עויין הבא מן החוץ, להביט במחנה ישראל ולהצהיר:
מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל (במדבר כד:ה).



[1] מדרש תהילים מזמור יז: "אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שהולך בדרך איקוניא של מלאכים מהלכין לפניו, ומכריזין ‏ואומרים, תנו מקום לאיקוניה של הקב"ה.‏"

Angels, Swords and the Divine Image

Parashat Balak 2018
When was the last time you saw an angel? A real angel? In everyday language, I might say that the motorcyclist who stopped and helped me push my stalled car to the side of the road was an angel.

The angel in Parashat Balak was completely different. He did not help Balaam get his vehicle out of trouble. Rather, he came with a drawn sword to thwart Balaam’s progress. How did Balaam get to the point where an angel came to frustrate him? When Balak’s representatives come to his home the first time and ask that Balaam curse Israel, he greets them graciously, and requests time to consult with God. God gives a negative answer. In the morning Balaam informs them that he cannot accept the mission, and the delegation goes back to their king. The problems begin in the second round of negotiations, when Balak ups the ante, and we learn that the professional curse-monger has a price. Although there is no reason to think that God would have changed God’s mind, Balaam asks again. One can imagine Balaam’s inner negotiation: “Please let me go with them and I promise to use the money very well: I’ll buy apartments for my children, send my grandchildren to the best schools, and make a generous donation to the needy from the remainder.” God decides, if we may imagine such a thing, to give him a sense of freedom and take advantage of the situation for Israel’s benefit. The role of the angel is to ensure that Balaam fully understands the gravity of the matter.

In other words, the story with the donkey and the angel depicts Balaam’s tormented inner state. He knows what he should do, but the temptation is enormous. It’s hard for him to resist, despite having received divine guidance. I suspect the situation is familiar to most of us. Sometimes we know what would be the right thing to do but are still tempted to believe our own excuses and take a different path. The drawn sword is a warning intended to make clear that the divine guidance is not always pleasant and affable; it can be challenging and demand that we overcome our weaknesses.
King David receives a similar warning (1 Chronicles 21: 15-17) when he “looked up and saw the angel of the Eternal standing between heaven and earth, with a drawn sword in his hand directed against Jerusalem.” The vision illustrates to David and to the reader that God’s chosen king and city are not exempt from punishment. With election comes heavy responsibility.

Despite (or because of) the responsibility he has, Joshua’s situation is different. Not far from the place where Balaam blessed Israel, near Jericho but on this side of the Jordan, Joshua copes not with temptation but with the magnitude of the task before him and perhaps with doubts about his ability to lead the people. “He looked up and saw a man standing before him, drawn sword in hand.” With due caution, Joshua inquires: “Are you one of us or of our enemies?” The man answers, “I am captain of the Eternal’s host. Now I have come!... Remove your sandals from your feet, for the place where you stand is holy” (Joshua 5: 13-15). The remainder of the message was not recorded or perhaps it was never spoken. Joshua already had the support he needed in order to continue his mission.

Armed angels are rare, there are only three in the entire Bible. In the rabbinic tradition some angels beat their swords into trumpets, herald’s trumpets, as Rabbi Yehoshua ben Levi claims that angels walk before each person and proclaim: “Make room for the image of the Holy Blessed One.” Make room to respect the person in front of you.

I return to the opening question: “When was the last time you saw an angel?”

The moment God opened Balaam’s eyes, he understood his situation in a completely different way. Try to imagine everyday life if we opened our eyes to see the image of God standing before us in every inter-personal interaction, not only with people similar to us, when that’s relatively easy, but also with those who are different. Not yielding to them or agreeing with whatever they say or do, but rather carefully responding in a relevant and respectful manner. This is a personal, social, and even spiritual challenge that is as complex but as important as Joshua’s task to conquer the land. So if you haven’t seen an angel lately, try to imagine a few: heralds to go before the person facing you and one to challenge or support – as needed – so you can respond appropriate to the Divine Image in front of you. Every small success will create a moment of blessing. Together let us strive to create a situation in which a hostile foreigner who sees the camp of Israel is inspired to proclaim: “How goodly are your tents, O Jacob, your dwelling place, Israel” (Numbers 24:5).

Sunday, June 10, 2018

קוראים בישיבה, מתפללים בעמידה

לו היו הלל ושמאי חוזרים לבית-כנסת בימינו או אפילו בימי הביניים יתכן שהיו
מופתעים לגלות שרֹב קהילות ישראל יושבים בזמן קריאת שמע. הם ובתי מדרשם היו
חלוקים בנושא והלכה נקבע לפי בית הלל שלימד "כל אחד קורא לפי דרכו". רק במאה
התשיעית קבע הרב עמרם גאון קביעה חד-משמעית שיושבים בזמן שקוראים את שלושת
הסעיפים של שמע. הוא חיזק את עמדתו עם מדרשהמשווה את קריאת שמע למכתב הנשלח בשם מלך (ז"א אלהים) ששיגר הנחיות לעמו (אנחנו). לכן ראוי לעצור, לשבת ולקרוא כל מילה בזהירות.2
ואז אנחנו קמים פוסעים שלושה צעדים קדימה ומתפללים כעומדים לפני מלך, ביראת
כבוד וברצינות. דימוי אחר מורה למתפלל לעמוד כאילו השכינה מולו.כדי לכבד את המעמד, רצוי – אם אפשר – לא לשבת סמוך מיד לפני אדם המתפלל .
בנוסף ליחסי מלך-נתין, אני רוצה להעלות אפשרות אחרת על-סמך מדרש אחר, בו
המלך-האל מקדש את כנסת ישראל לאשה בכתובה נדיבה (התורה) ואז נוסע לשנים רבות
(כן, זה איכה רבה). ‏כדי לשמור על נאמנותה הכלה המתגעגעת קוראת שוב ושוב
בכתובתה.לכן אנחנו קוראים את קריאת שמע ובתורה, יום-יום, שבוע-שבוע אף שכבר קראנו בהם
אין-ספור פעמים. ואז אנחנו עומדים בתפילה, משתדלים לשלוח מסר בחזרה, ולהציץ אל
האופק, אולי הוא חוזר.
בעולם בו האלוהים נסתר יותר מאשר הוא נוכח הדמויים אלו לא רק מסבירים את מנהגי
התפילה אלא גם סוללים דרך פנימה אל תוך החוויה.





1 יקרא רבה כז:ו

2 השווה ר' אלי טרגין ור' מיכאל רובינשטיין, התפילה כמפגש

3 רבנו בחיי‎,‎‏ כד הקמח‎ ‎ערך בית הכנסת

4 איכה רבה, פרשה ג: כז

Monday, April 30, 2018

Ellen and Emor

During the week we read parashat Emor, I had the honor of speaking at a memorial for my friend Ellen Carlebach z"l who used a wheelchair in her later years, a delayed result of having been one of the last children in the US to contract polio before the vaccine became available.
She received only a minimal Jewish education as a child, but was raised with faith in God and a firm belief that things happen for a reason and that everyone, including herself – despite or because of polio – has a mission in this world. In recent years, I had the privilege of helping Ellen fill-in the gaps in her formal Jewish education. I am a text person, and one verse in the parasha tormented me as a tried write about Ellen:
Speak to Aaron and say: No man of your offspring through the ages who has a defect shall be qualified to offer the food of his God (Leviticus 21‏:‏17).
This is followed by several verses listing many disabilities.  I could not put the text aside, I needed to understand it and Ellen’s life together. Rabbi Meesh Hammer-Kossoy of Pardes pointed me to a text from the Babylonian Talmud, Megillah 24b:
R. Huna said: A man whose eyes run should not lift up his hands [as a priest to bless the people]. But was there not one in the neighborhood of R. Huna who used to spread forth his hands? – The townspeople had become accustomed to him. R. Yoḥanan said: A man blind in one eye should not lift up his hands. But was not there one in the neighborhood of R. Yoḥanan who used to lift up his hands? – The townspeople were accustomed to him.
That helped but only a little. The rabbis were willing to soften the rule, but only for “insiders.” Ellen would not have been satisfied. She wanted to go everywhere and do everything. She was assertive about accessibility needs, and known to take site managers to task if a curb was not lowered sufficiently or the angle of an access ramp was too steep.
As the Torah, Talmud and Ellen raged at each other in my head, I began to think about them in the light of Rabbi Yitz Greenberg’s 3 cycles of Jewish history. The written Torah represents the time of the Temple when holiness was concentrated in one place. There was a more centralization, severity and emphasis on externals (not mention the actual physical work that the priests needed to do). The verse from Leviticus made a certain amount of sense its time and place.
After the destruction, holiness spread in the world, but also became more concealed. Rabbis took over the mantle of leadership, and endeavored to help the people maintain a connection to the Holy. To that end, they needed to bring their commitment to the text into conversation with real people’s lives (as described by R. Greenberg’s student, and my teacher, R. Shai Held). In the process they permitted the integration people with disabilities who were otherwise part of the community.
Now in the third cycle, not only is God distant, the covenant is weakened. It is a time of growing lay responsibility. Although Ellen spoke of her work as an art instructor at a rehabilitation center as the mission for which polio had prepared her, I think she had an additional mission: being visible and present in the public sphere, so that an increasingly large number of people would learn to be comfortable in the presence of people with disabilities. If communities everywhere become accustomed to people with a range of different physical and mental abilities and disabilities, the precedents of R. Huna and R. Yoḥanan will allow everyone to participate in public life.
Colorful Sim&#7717at Torah flag showing men, women, girls and boys dancing with Torah scrolls, including a women in a wheelchair
The picture shows the Masorti Movement’s Simḥat Torah flag. Ellen loved this flag. The first time she saw it, and every year thereafter, it brought tears of joy to her eyes. She would point to the woman in a wheelchair carrying a sefer Torah and say, “That's me.” Ellen loved to dance and she loved to learn.
I strive teach a Torah of text, Ellen taught a Torah of life by example, and I learnt much from her. May her memory be a blessing.

Monday, April 9, 2018

Thoughts about God's Ineffable Name


If God had a business card, what would it say?
The job description could be: “Creator of the Universe,” “Redeemer of Israel,” “Healer or the Sick” or simply, “God.” 
And what would God’s name be: “Adonai,” “Holy One” or “Source of Life?” Actually,  God’s proper name is:
יו"ד–ה"א–וא"ו–ה"א Y-H-V-H 
An ineffable name of which a poet wrote: “The mysteries of Your name cannot be explicated.” 
Fortunately, Unetanah Tokef is not a legal text, because I would like to offer some explanations.
At the burning bush, God said to Moses
Ehyeh-Asher-Ehyeh – I Will Be What I Will Be… Thus shall you say to the Israelites, “Ehyeh – I Will Be sent me to you.”
God calls Godself  אהיה – I will be” in the first person, as the speaker
When Moses reports to the people he switches to the third person “יהיה– He will be,” because God is unseen.
The letter vav substitutes for the second yod (as proposed by the medieval commentator Rashbam), yielding:
יו"ד–ה"א–וא"ו–ה"א Y-H-V-H 
This is name is derived from the state of being verb Is-Was-Will be.
The spelling with a vav can be understood as bringing together all three tenses in Biblical Hebrew: future, present, and past, because God is God for all time.
At the bush God spoke in the first person. Moses spoke about God in the third person, and we approach God in the second person, “You” as if God were present.
Filled with awe by the mystery, we do not pronounce this name, but it is printed in our prayer book.
When praying quietly, try not to rush to “Adonai” immediately. On occasion, take a moment to wait in wonder, in the presence of God who Is-Was-Will be, who Speaks, is Present and is Unseen.
---
Note: in Hebrew grammar, the first, second and third persons are also known as “speaker, present, unseen (or hidden), respectively