Parashat Vayera: If a Pillar of Salt Could Speak

Hebrew

Hello, hikers! Yes, you, I’m talking to you. Have a seat for a few minutes and listen to a message that has been waiting thousands of years. It took time, but now it’s my turn to break the silence.

My name is “Idit.” It’s nice to meet you. You probably know me as “Lot’s wife.” Some people call me “Irit”[1] and claim that this name is derived from my excessive attachment to the city (Heb. “Ir”) of Sodom my city. Just because the Hebrew letters “dalet” and “resh” have a similar shape is no a reason to distort my name. My name is Idit, and you shall be witnesses to my testimony.

I was indeed the wife of Lot, the son of Haran, Abraham’s nephew. I was born in Haran and my father was so impressed by Terach’s family that he married me to Lot. I have no complaints about that. Father had no way of foreseeing the bitter end I would meet. Our life was challenging but good until the very last evening. For me, that evening was harder than the destruction of Sodom and Gomorrah, even before they were destroyed.

I wasn’t surprised when Lot brought guests home. He really did try to follow in the ways of his uncle Abraham. We even educated our daughters to be concerned for others.[2] Sometimes, economic constraints made it difficult, but we truly tried to balance those constraints with our familial values.

When Lot and the guests arrived, I was on my way out to visit a neighbor. I greeted them and continued on my way. You may have heard that I went to borrow salt.[3] Seriously?! I was a competent housewife. Salt was not lacking. It’s also important for me to emphasize that I did not tell her that we had guests. She already knew and hinted that “everyone” else knew, too, which made me an unwelcome guest. I didn’t stick around to argue. I left and prepared myself for another round of nasty graffiti. (We always kept cleaning supplies, whitewash and paint handy for such occasions)

But, no. This time there was no nasty graffiti. When I got close to the house I could hear noise and commotion. When I turned the corner, I could see “the townsmen, the men of Sodom—young and old, the whole entire body—gathered about the house” (Genesis 19:5) demanding that Lot hand over our guests because they wanted to rape them. I was shocked. I knew that some of our neighbors were thugs, but rape in public!?

That was only the beginning. Lot’s response started out well: “I beg you, my friends, do not commit such a wrong” (Gen. 19:7), but the continuation was incomprehensible. I wanted to die on the spot. I begged Abraham’s God to save my daughters from the mob. My request was granted.

Only then did the guests – who were actually angels – tell us what was going to happen the next day and offered their help so we could escape. I no longer cared what happened to Lot or myself, our lives were as good as done, but the girls…. I wanted to save my daughters at any cost; both those who were at home (still shaking from what they had experienced a few minutes earlier) and those were married. Lot went to call them but our sons-in-law laughed in his face and the girls didn’t have the courage to disagree.

I stayed up all night hugging and comforting my daughters. When dawn broke, it was Lot who tarried (Gen. 19:16). And I’m the one who they blame for not wanting to leave?? The angels grabbed us by the hand and pulled us out of the city. Although they warned us not to look back, I could not help myself when I heard footsteps behind my back. I had to look and see if my married daughters were coming. When I looked I didn’t see my daughters. I saw the One of Whom it is written, “no mortal may see Me and live” (Exodus 33:20). I froze in place and was transformed in a pillar of salt.[4]

One last thing. This is the most important and the hardest to put into words. I have nothing polite to say about the people who claim that by dying when I did, I (me??) am responsible for introducing incest into our family.[5] Seriously? They can go to @#$. True, I wasn’t in the cave to prevent my daughters from lying with their father but I’m not the one who abandoned them and desecrated their sexuality. Their father Lot had already done that. In the cave, they were only trying to preserve life after the destruction.

That’s all. You may go on your way now, dear hikers. Don’t forget me. Please share my words with others. I was a lioness. I did not abandon my children.[6]

Thank you.

-------

[1] Source sheet on the names of Lot’s wife.

[2] Pirkei DeRabbi Eliezer 25

[3] Bereishit Rabbah 51:5

[4] Pirkei DeRabbi Eliezer 25:11

[5] Reggio, Beur Yashar on Torah

[6] See Uriah Kfir, Einav Zangauker and Lot’s Wife: Mothers in Distress (Hebrew); Source sheet with additional modern perspectives on Lot’s wife and daughters.

פרשת וירא: לוּ נציב מלח ידע לדבר

פרשת וירא: לוּ נציב מלח ידע לדבר 

English

הֶלוֺ, אתם שמטיילים שמה. כן, אתם, אני מדברת איתכם. שבו דקה ותקשיבו למסר שהמתין אלפי שנים. לקח זמן אבל עכשיו הגיע תורי לשבור שתיקה.

קוראים לי עידית, נעים להכיר. אתם בטח מכירים אותי כ-"אשת לוט." יש כאלה שקוראים לי "עירית"[1] וטוענים ששמי נגזר מחיבתי היתרה לסדום, עירי. רק בגלל ש-דל"ת ורי"ש דומים בצורתן זו לא סיבה לסלף את שמי. קוראים לי עידית, ואתם, היו-נא עדים לעדות שלי.

אכן הייתי אשתו של לוט בן הרן, אחיינו של אברהם. נולדתי בחרן ואבי כה התרשם ממשפחתו של תרח שהוא השיא אותי ללוט. אין לי טענות נגדו. לא הייתה לו דרך לצפות את הסוף המר. חיינו היו מאתגרים אך טובים עד הערב האחרון, שהיה קשה עבורי כמהפכת סדום ועמורה עוד לפני שסדום ועמורה נהפכו.

כאשר לוט הביא אורחים הביתה לא הופתעתי. הוא השתדל ללכת בדרכו של הדוד אברהם. אפילו הנחלנו את הדאגה לזולת לבנותינו.[2] גם אם אילוצי הפרנסה לפעמים העיקו, השתדלנו לאזן בינם ובין הערכים האלו.

בדיוק כאשר לוט והאורחים הגיעו עמדתי לצאת לבקר אצל שכנה. ברכתי אותם והמשכתי בדרכי. אולי שמעתם שהלכתי לבקש ממנה מלח.[3] נראה לכם? הייתי עקרת בית מסודרת. מלח לא היה חסר. גם חשוב לי להדגיש כי לא אני סיפרתי לה שהגיעו אורחים. היא כבר ידעה ורמזה ש-"כולם" כבר יודעים ולכן אינני אורחת רצויה. לא נשארתי להתווכח. יצאתי והכנתי את עצמי לסיבוב נוסף של כתבות הנאצה. (תמיד החזקנו מלאי של חומרי ניקוי, סיד וצבע למקרה הצורך.)

אבל, לא. הפעם לא היו כתבות נאצה. כאשר התקרבתי אל הבית שמעתי רעש, מהומה. כשהגעתי לקצה הרחוב ראיתי שכל אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל־הַבַּיִת (בראשית יט: ה) ודרשו שלוט יוציא את אורחינו החוצה כי הם רצו לאנוס אותם. הייתי מוכת הלם. ידעתי שיש בין השכנים בריונים אבל אונס בפרהסיה!?

אך זו הייתה רק ההתחלה. תגובתו של לוט התחילה בכיוון הנכון "אַל־נָא אַחַי תָּרֵעוּ" (שם, יט: ז) אבל ההמשך היה בלתי נתפס. רציתי למות במקום. נשאתי תפילה לאלוהי אברהם שיציל את בנותיי מן ההמון. תחינתי נענתה.

רק אז האורחים, שהיו בעצם מלאכים, סיפרו לנו מה עתיד להתרחש, והציעו את עזרתם לחלץ אותנו. כבר לא עניינו אותי חייו של לוט או חיי עצמי אבל הבנות, הבנות... רציתי להציל אותן בכל מחיר, גם אלו שהיו איתנו בבית (הרועדות מן החוויה שעברו לפני דקות ספורות) גם הנשואות. לוט יצא לקרוא להן אבל החתנים צחקו לו בפרצוף ולבנותיי לא היה אומץ לעמוד מולם.

נשארתי ערה כל הלילה, מחבקת ומנחמת את הבנות. כאשר השחר עלה דווקא לוט התמהמהּ (שם יט:יז). ואותי מאשימים

בחוסר רצון לצאת?? המלאכים החזיקו את ידינו ומשכו אותו מחוץ לעיר. אמנם הם הזהירו אותנו לא להביט לאחור אבל כאשר שמעתי צעדים אחרי גבינו לא יכולתי אלא לבדוק עם הבנות הנשואות באות. כאשר והבטתי לאחור, לא את הבנות ראיתי אלא מה שנאמר עליו "לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג:כ).קפאתי במקום והייתי לנציב מלח.[4]

דבר אחד אחרון. החשוב ביותר, והקשה ביותר לבטא. אין לי מילים יפות עבור מי שטוען שאני (אני?!) גרמתי במותי לגלוי עריות במשפחה.[5] שילך לעזאזל. נכון, לא הייתי במערה למנוע מבנותיי לשכב את אביהן אבל לא אני הפקרתי אותן ואת המיניות שלהן. את זאת כבר עשה לוט, אביהן. במערה הן דווקא רצו לחדש חיים אחרי החורבן.

סיימתי. לכו לדרככם מטיילים טובים. אל תשכחו אותי. אנא, העבירו את דבריי הלאה. הייתי אֵם כלביאה, לא הפקרתי את ילדי.[6]

תודה לכם, תודה.

------------------------

[1] דף מקורות על שמותיה של אשת לוט.

[2] פרקי רבי אליעזר כה: יא

[3] בראשית רבה נא:ה

[4] פרקי רבי אליעזר כה: יא

[5] ביאור יש"ר על התורה

[6] ראה אוריה כפיר, עינב צנגאוקר ואשת לוט: אמהוֹת בשעת צרתן
לקריאה נוספת: דף מקורות Lot’s Women באנגלית, עם קריאות מודרניות ממבטן של אשת לוט ובנותיו.

Delivering God’s Love for the Stranger

Scroll down for Hebrew

Parashat Eikev includes a powerful and concise summation of the covenant between God and Israel, in Deuteronomy 10:12-22. It begins with a simple question: “What does the Eternal your God demand of you?” The answer also seems simple, but only at first glance: “Only this: to revere the Eternal your God, to walk only in God’s paths… keeping God’s commandments and laws, which I enjoin upon you today, for your good” (vv. 12-13)

“Only this” is restrictive language, but the requirements are enormous. The verse combines inner qualities, fear and love, with actions, “to walk in God’s paths… keeping God’s commandments and laws.”[1] Therefore, the words of encouragement are important, “for your good.”

After piling on superlatives to establish God’s awesome grandeur, specific details bring God’s goodness down to earth:

(17) God of gods and Lord of lords: the great, the mighty, and the awesome God, who shows no favor and takes no bribe, (18) but upholds the cause of the fatherless and the widow, and loves the ger–stranger, providing him with food and clothing. (19) You too must love the stranger, for you were strangers in the land of Egypt. (composite translation)

Note the transition between verses 18 and 19. Immediately after describing God as providing the ger with food and clothing, the Torah commands us “love the ger.” The command provides an answer to the question “How does God give food and clothing? Through us. We are to act as God’s agents.[2]

Today, there are many “gerim” strangers living in the State of Israel, people we call “asylum-seekers,”[3] who have fled for their lives from real dangers of violence and famine. True, we cannot always know who is a genuine refugee and who is “just coming along for the ride?” That being the case, I think we ought to act according to the teaching Rabbi Aaron Leibowitz,[4] and act according to the established principle of Jewish law that whenever we have doubt about implementing an explicit command in the written Torah, we must be strict. Therefore, we must widen our concern beyond the “poor of our city,” to love the stranger and help as many as possible.

For donating food to asylum seekers, people in the Kfar Saba are may contact Leni Wesley. For other channels of assistance, see the Zichron Group at Pesia’s Kitchen.

-----------

[1] This point is frequently taught by Rabbi Shai Held, including in his book Judaism Is About Love.

[2] M. Daniel Carroll (Rodas), “Toward a Theology of Immigration in Deuteronomy”

[3] See here for sources supporting this reading.

[4] Founder of the organizations Chuppot and Hashgacha Pratit, which offer Orthodox rabbinic services outside of the Rabbanut. I heard this from him in a class and he encouraged us to share the teaching.

פרשת בלק: ברכה, חטא וחסד

מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִּיקְתָא, פרשת בלק מובילה אותנו מפסגות של שירה נבואית אל שפל של חטא, חוסר מנהיגות ועונש.

הסיפור מתחיל כאשר בלק מלך מואב נחרד למראה רבבות בני ישראל שעמדו מול גבול ארצו. הוא מבקש לשכור את שירותיו של בלעם כדי להסיר את האיום בקללות. בתחילה בלעם דחה את פנייתו, במצוות אלוהים שהבהיר "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת־הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" )במ' כב:יב). אך השליחים לא מדווחים למלך את תשובתו המלאה של בלעם. בלק מצדו מבין, בטעות, שהצעתו לא הייתה נדיבה מספיק ושולח משלחת מכובדת יותר. למרבה ההפתעה, אלוהים כאילו משנה את עמדתו "אִם־לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם"

אבל רק לגבי ההליכה, לגבי תוכן האמירות, הוא לא מוותר, שנאמר: "וְאַךְ אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" )במ' כב:כ).

בלעם מרוצה והולך עם אנשי בלק. כשהסצנה המביכה עם האתון מבהירה לו שאלוהים משתמש בו כדוגמה, בלעם כבר לא יכול להתחרט. בשעת המבחן, לקורבנות הרבים ולשינויי המקום אין השפעה. בלעם מברך:

"מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'... מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת־רֹבַע יִשְׂרָאֵל"

ובלק זועם "מֶה עָשִׂיתָ לִי?" )במ' כג:ח, י, יא) שוב ושוב.

בעיני בלק ובלעם המסע נכשל. העם ברוך ונקבע העקרון: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן־אָדָם וְיִתְנֶחָם" (במ' כג:יט) או במילים היותר פשוטות של ספר דברים (י:יז): "ה' אֱלֹהֵיכֶם... לֹא יִקַּח שֹׁחַד."

אך עלינו להיזהר, נאמנות לברית לא מבטל את היושר האלוהי ואת האַחְרָיוּתִיּוּת accountability שלנו, אלא ההפך, כפי שמבהיר הנביא עמוס (ג:ב) "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל־כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כׇּל־עֲוֺנֹתֵיכֶם׃" מתברר שבלק יודע זאת. הוא לא יכול לקלל אבל, כעוס ומתוסכל, הוא כן יכול להכשיל.

לא במקרה אחרי שבלק ובלעם נפרדים והולכים כל אחד לביתו,

"וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל־בְּנוֹת מוֹאָב׃ וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן׃ וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר־אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל׃" )במ' כה:א-ב).

שפל חדש. גם בחטא העגל בני ישראל לא עבדו אלוהים אחרים אלא דמיינו לעצמם שפסל יכול לייצג את ה'. במרידות אחרות הם הביעו חששות ואמונה חלשה או פקפקו במנהיגים אבל לא הגיעו עד כדי זנות עבודת אלילים.

הסיבתיות לא מפורשת כאן אבל בפרק לא (טז) נלמד שזו נקמתו של בלעם אשר ייעץ לנשות מואב לפתות את בני ישראל. מילותיו המדויקות לא מופיעים בתורה אבל חז"ל מגלים את ההיגיון שלו: "אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִימָּה הוּא, וְהֵם מִתְאַוִּים לִכְלֵי פִשְׁתָּן. בּוֹא וְאַשִּׂיאֲךָ עֵצָה: עֲשֵׂה לָהֶן ביתנים בשוק, וְהוֹשֵׁיב בָּהֶן זוֹנוֹת..." (בבלי סנהדרין קו:א). בגרסה אחרו העצה היא להציעה מצרכי מזון כי "אין להם שיאכלו אלא מן בלבד" (אבות דרבי נתן נוסח א א:ד). האם זו היתה פעם ראשנה שאויבינו למדו את חולשותינו והשתמשו בהם נגדנו? בכל מקרה, זו לא היית פעם האחרונה.

עצתו של בלק הצליחה, ה' מביא מגיפה על בני ישראל. אל אף מצוותיו, משה ומנהיגי העם רְפֵי ידיים ולא מגיבים. כאוס משתולל עד שפנחס לוקח רומח בידו והפרשה (תרתי משמע) מסתיים באלימות מדממת וארבע ועשרים אלף מתים.

מזעזע.

אבל לא הכול אבוד. הברית קיימת. בהפטרה הנביא מיכה מראה לנו דרך. אחרי שהוא מזכיר בפירוש את בלק, בלעם והמעשים בשיטים, הנביא מבהיר שוב כי אין רצון ה' בהקרבת קורבנות אלא

"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב וּמָה־ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם־אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו:ח).

לא בפולחן אלא במשפט ובחסד אפשר לעורר רחמי האל ולרכך את כעסו.

דברי מיכה בדלתות של
ארון הקודש בקהילת הוד והדר

עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט: לנהל את חיינו הפרטיים והציבוריים לפי כללי ההגינות והצדק שלא נותנים עדיפות לעשיר ובעל הזרוע ומחלקים את המשאבים כך שהצרכים הבסיסים של כולם מסופקים.

אַהֲבַת חֶסֶד: לא רק הרגשה פנימית נעימה אלא גם אהבה פעילה, גמילות חסדים המיטיבה עם הדל ומוחלש בחברה ע"י נתינת סיוע ממשי:

"פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא‎ ‎בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ" (ישע' מח:ז; נקרא כהפטרה ביום כיפור)

ודרך נוכחות תומכת עם כל מי שנמצא במצב פגיע: החולה והנפגע, הבודד והאבל.

וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ: בלי למשוך תשומת לב לעצמנו ומעשינו, כדברי הרב אברהם יהושע השל: "היופי הגדול ביותר צומח במרחק הרב ביותר ממרכז האגו".[1]

מה שנכון במישור הלאומי, נכון גם במישור האישי.
(חתן וכלה), אתם כורתים ברית נשואים ונכנסים לחופה, המסמלת בית אשר פתוח גם לעולם. יהי רצון שתשכילו לבנות ביתכם על יסודות של חסד, אחד כלפי השני וגם כלפי הסובבים אתכם והעולם כולו, כדברי משורר תהילים,

"כִּי־אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תה' פט:ג).

שבת שלום.

---

[1] אלוהים מבקש את האדם ע' 319, תרגום עזן מאיר-לוי.

Parashat Balak: Blessing, Disaster and Kindness

Parashat Balak descends from the heights of prophetic poetry to the depths of sin, failed leadership, and punishment.

The story begins when Balak, king of Moab, is horrified at the sight of tens of thousands of Israelites massed along his border. He attempts to hire Balaam’s services to curse them and remove the threat. Balaam initially rejects his request, at the command of God, who clearly states, “Do not go with them. You must not curse that people, for they are blessed.” (Numbers 22:12; translation: RJPS, except as noted). But the messengers do not report Balaam’s complete answer to the king. Balak, for his part, mistakenly thinks that his offer was not generous enough and sends a more respectable delegation. Surprisingly, God seems to change God’s position, “If the men have come to invite you, you may go with them.” But only with regards to the journey. Regarding the content, God stands firm “But whatever I command you, that you shall do” (Num. 22:20).

Balaam is please and departs with Balak’s delegation. When the embarrassing scene with the jenny (i.e., female donkey) makes it clear that God is using him as an example, Balaam can no longer turn back. In real time, the many sacrifices and changes of locale have no effect. Balaam blesses: “How can I damn whom God has not damned? How doom when God has not doomed? …. Who can count the dust of Jacob, number the dust-cloud of Israel?”
Balak is furious, “What have you done to me?” (Num.23:8, 10, 11). Repeatedly.

From the perspective of Balak and Balaam, the mission failed. The people were blessed and the principle was established: “God is not human to be capricious, or mortal to have a change of heart”(Num. 23:19) or, in the simpler words of Deuteronomy (10:17): “For the Eternal your God… takes no bribe.” 

But we must be careful, loyalty to the covenant does not nullify divine morality or our accountability. Quite the contrary. The prophet Amos leaves no room for doubt, “You alone have I singled out of all the families of the earth—that is why I will call you to account for all your iniquities” (3:2). 

It turns out that Balaam knows that. He can’t curse Israel but — angry and frustrated — he can make them stumble.

It is no coincidence that after Balak and Balaam part ways that “While Israel was staying at Shittim, the people profaned themselves by whoring with the Moabite women, who invited the people to the sacrifices for their god. The people partook of them and worshiped that god.  Thus Israel attached itself to Baal-peor, and GOD was incensed with Israel.” (Num. 25:1-2).
A new low. Even when they sinned with the golden calf, the Israelites did not worship other gods. Rather, they imagined that a statue could represent their true God. In other rebellions, they expressed fears and weak faith or doubted the leaders, but did not descend to prostitution and idolatry.

The causation is not explicit in this chapter but later, in Numbers 31:16, we learn that Balaam exacted his revenge by advising the women of Moab to seduce the Israelites. His exact words do not appear in the Torah, but Rabbis reveal his logic: “The God of these hates lewdness, and they desire linen good. Let me give you some advice: Set up pavilions in the marketplace, and place prostitutes in them...” (Babylonian Talmud, Sanhedrin 106a; my translation). In another version, he advices them offer food because “they have nothing but manna to eat” (Avot de-Rabbi Natan, version A, 1:4; my translation). Was this the first time that our enemies learned our weaknesses and used them against us? It certainly wasn’t the last.

Balak’s advice succeeded and God brings a plague upon the Israelites.

Despite God’s command, Moses and the leaders of the people are weak and unresponsive. Chaos rages until Pinchas takes a spear in his hand and the portion ends with bloody violence and 24,000 dead.

Shocking.

But not all is lost. The covenant remains in force. In the haftara, the prophet Micah shows us the way. After explicitly mentioning Balak, Balaam, and the deeds of Shittim, the prophet clarifies again that God cannot be ameliorated with sacrifices, but rather 

“You have been told, O mortal, what is good, and what God requires of you: only to do justice and to love goodness, and to walk modestly with your God” (Micah 6:8).

God’s mercy can be aroused and God’s anger softened not with ritual through justice and kindness.

Micah's words on the Torah Ark
of Hod veHadar

Do justice by conducting our personal and public lives according to principles of fairness and justice that do not give preference to the wealthy and powerful, and that distribute resources so that the basic needs of all are met.

Loving goodness is more than a pleasant inner feeling. It calls for active love: aiding the needy and weak in society with concrete assistance, feeding the hungry, providing for the homeless and clothing the naked; and being a supportive presence for people in vulnerable situations: the sick and injured, lonely and bereaved. ‎

Walk modestly with your God, without calling attention to ourselves and our acts, as Rabbi Abraham Joshua Heschel wrote: “The greatest beauty grows at the greatest distance from the ego” (God in Search of Man, p. 404).

What is true on the national level, is also true on the personal level. (Bride and groom), you are entering a covenant of marriage under a chuppah that symbolizes a home that is open to the world. May you be wise enough to build your home on foundations of kindness, to each other,  to those around you, and to the world as whole. As the psalmist wrote, 

“The world is built on kindness” (Ps. 89:3, my translation).