Saturday, June 30, 2018

מלאכים, חרבות וצלם אלוהים

פרשת בלק תשע"ח
מתי ראיתם מלאך לאחרונה? לא בציור או כרטיס ברכה, אלא מלאך אמתי? בלשון יומיומית אוכל לומר כי האופנוען שעצר ועזר לי לדחוף את הרכב לצד הכביש כאשר נתקעתי בצומת עינת היה מלאך.
המלאך בפרשה שלנו היה מסוג אחר לגמרי. הוא לא עזר לחלץ את רכבו של בלעם מצרה, אלא בא וחרבו שלופה בידו כדי לסכל את התקדמותו. איך בלעם הגיע למצב שמלאך בא לחסום את דרכו? בתחילת הסיפור, כאשר נציגיו של בלק נגשים אליו ומבקשים שיקלל את ישראל, בלעם מקבל אותם יפה, ומבקש מהם שהות להתייעץ עם אלהיו. בלילה אֱלִֹהים נותן תשובה שלילית ובבוקר בלעם מוסר שאינו יכול לקבל את המשימה ושולח את השליחים חזרה אל מלכם. הבעיות מתחילות בסיבוב השני של המשא ומתן, כאשר בלק מעלה את השכר הצפוי לבלעם ואז מתברר שגם לחוזה ומקלל מקצועי יש מחיר. למרות שאין לו סיבה לחשוב שאלהים התחרט, הוא בודק שוב. אפשר לדמיין את השיחה הפנימית של בלעם מול האל: "אנא תן לי רשות ללכת אתם ואני מבטיח שאעשה רק טוב עם כל הכסף: אקנה דירות לילדים, אשלח את נכדים לבתי ספר הכי טובים וממה שנשאר ארים תרומה נדיבה לנזקקים." אלהים מחליט, אם מותר לשער, לתת לו תחושה של חופש ולשחק את המצב לטובת ישראל. תפקידו של המלאך היא להבטיח שבלעם מבין היטב מי בעל-הבית בעולם.
במילים אחרות, הסיפור עם האתון והמלאך הוא המחשה של מצבו הפנימי המיוסר של בלעם. הוא יודע מה הייתה דרך היישר שילך בה אבל הפיתוי, הפיתוי הוא אדיר וקשה לו לעמוד נגדו, גם כאשר הוא ניחן בקו תקשורת ישר לאלהים. דומני שהמצב מוכר לרובינו. אכן קורה כי אנחנו יודעים מה הדבר הנכון שעלינו לעשות אך עדיין מתפתים להאמין לתרוצים של עצמינו וללכת בדרך אחרת. החרב השלופה היא אזהרה הבאה להזכיר כי נוכחות אלוהית בעולמנו אינה בהכרח נעימה ולבבית אלא גם מאתגרת ודורשת מאתנו מאמצים להתגבר על החולשותינו.
דוד המלך, בספר דברי הימים (דברי הימים א כא: טו-יז) מקבל אזהרה דומה כאשר הוא רואה "אֶת־מַלְאַךְ ה’ עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל־יְרוּשָׁלִָם." החזון מבהיר לדוד ולקורא כי גם המלך והעיר אשר ה' בחר בהם אינם מוגנים מעונש. עם הבחירה באה אחריות כבדה.
למרות, או בגלל, האחריות המוטלת עליו, מצבו של יהושע שונה. לא רחוק מהמקום בו בלעם ברך את ישראל, מול יריחו אבל בצד הזה של הירדן, יהושע מתמודד לא עם פיתויים, אלא ­עם גודל המשימה שלפניו וייתכן גם עם ספקות לגבי יכולותיו להוביל את העם. הוא נשא את עיניו "ואִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ." בזהירות רואיה יהושע שואל: "הֲלָנוּ אַתָּה אִם־לְצָרֵינוּ?" האיש עונה "אֲנִי שַׂר־צְבָא־ה’ עַתָּה בָאתִי... שַׁל־נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא" (יהשע ה:יג-טו). דבריו בהמשך לא נרשמו או אולי לא היו בכלל. יהושע קבל כבר התמיכה שהוא צריך כדי להמשיך במערכה להנחיל את הארץ.
מלאכים חמושים יש מעטים, רק שלושה אלו בכל התנ"ך. במסורת חז"ל המלאכים כיתתו חרבותיהם לחצוצרות, חצוצרות של כרוז. רבי יהושע בן לוי טוען שמלאכים הולכים לפני כל האדם ומכריזים: "פנו מקום לצלמו של הקדוש ברוך הוא."[1] תן מקום של כבוד לזולתך.
אני חוזרת לשאלת הפתיחה: מתי ראיתם מלאך לאחרונה?
ברגע בו ה' גילה את עיניו של בלעם הוא הבין את מצבו בעולם בצורה אחרת. נסו לדמיין את חיי היומיום לוּ היינו פוקחים את עיננו לראות את צלם האלהים העומד מולנו בכל אינטראקציה בין-אישית; לא רק עם אנשים דומים לנו, שקל לנו להתיחס אליהם בכבוד אלא גם עם האחר והשונה. לא להתקפל לפניו, להסכים לכל מה שיגיד או יעשה אלא להשאיר לו מרווח ולהגיב לדבריו ולמעשיו בצורה עניינית ומכבדת. זה אתגר אישי, חברתי ואפילו רוחני מורכב, אך חשוב לא פחות מכיבוש הארץ בימי יהושע.
אם לא ראית מלאך לאחרונה, תנסה לפחות לדמיין כמה. גם כרוזים ההולכים לפני האדם המוצב מולך וגם אחד שבא לאתגר אותך או לתמוך בך – לפי הצורך – כדי שתוכל להגיב כראוי גם במצבים מורכבים. כל הצלחה, אפילו קטנה, תיצור רגע של ברכה, וביחד אולי נזכה שוב לכונן חברה אשר יגרם לאדם עויין הבא מן החוץ, להביט במחנה ישראל ולהצהיר:
מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל (במדבר כד:ה).



[1] מדרש תהילים מזמור יז: "אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שהולך בדרך איקוניא של מלאכים מהלכין לפניו, ומכריזין ‏ואומרים, תנו מקום לאיקוניה של הקב"ה.‏"

Angels, Swords and the Divine Image

Parashat Balak 2018
When was the last time you saw an angel? A real angel? In everyday language, I might say that the motorcyclist who stopped and helped me push my stalled car to the side of the road was an angel.

The angel in Parashat Balak was completely different. He did not help Balaam get his vehicle out of trouble. Rather, he came with a drawn sword to thwart Balaam’s progress. How did Balaam get to the point where an angel came to frustrate him? When Balak’s representatives come to his home the first time and ask that Balaam curse Israel, he greets them graciously, and requests time to consult with God. God gives a negative answer. In the morning Balaam informs them that he cannot accept the mission, and the delegation goes back to their king. The problems begin in the second round of negotiations, when Balak ups the ante, and we learn that the professional curse-monger has a price. Although there is no reason to think that God would have changed God’s mind, Balaam asks again. One can imagine Balaam’s inner negotiation: “Please let me go with them and I promise to use the money very well: I’ll buy apartments for my children, send my grandchildren to the best schools, and make a generous donation to the needy from the remainder.” God decides, if we may imagine such a thing, to give him a sense of freedom and take advantage of the situation for Israel’s benefit. The role of the angel is to ensure that Balaam fully understands the gravity of the matter.

In other words, the story with the donkey and the angel depicts Balaam’s tormented inner state. He knows what he should do, but the temptation is enormous. It’s hard for him to resist, despite having received divine guidance. I suspect the situation is familiar to most of us. Sometimes we know what would be the right thing to do but are still tempted to believe our own excuses and take a different path. The drawn sword is a warning intended to make clear that the divine guidance is not always pleasant and affable; it can be challenging and demand that we overcome our weaknesses.
King David receives a similar warning (1 Chronicles 21: 15-17) when he “looked up and saw the angel of the Eternal standing between heaven and earth, with a drawn sword in his hand directed against Jerusalem.” The vision illustrates to David and to the reader that God’s chosen king and city are not exempt from punishment. With election comes heavy responsibility.

Despite (or because of) the responsibility he has, Joshua’s situation is different. Not far from the place where Balaam blessed Israel, near Jericho but on this side of the Jordan, Joshua copes not with temptation but with the magnitude of the task before him and perhaps with doubts about his ability to lead the people. “He looked up and saw a man standing before him, drawn sword in hand.” With due caution, Joshua inquires: “Are you one of us or of our enemies?” The man answers, “I am captain of the Eternal’s host. Now I have come!... Remove your sandals from your feet, for the place where you stand is holy” (Joshua 5: 13-15). The remainder of the message was not recorded or perhaps it was never spoken. Joshua already had the support he needed in order to continue his mission.

Armed angels are rare, there are only three in the entire Bible. In the rabbinic tradition some angels beat their swords into trumpets, herald’s trumpets, as Rabbi Yehoshua ben Levi claims that angels walk before each person and proclaim: “Make room for the image of the Holy Blessed One.” Make room to respect the person in front of you.

I return to the opening question: “When was the last time you saw an angel?”

The moment God opened Balaam’s eyes, he understood his situation in a completely different way. Try to imagine everyday life if we opened our eyes to see the image of God standing before us in every inter-personal interaction, not only with people similar to us, when that’s relatively easy, but also with those who are different. Not yielding to them or agreeing with whatever they say or do, but rather carefully responding in a relevant and respectful manner. This is a personal, social, and even spiritual challenge that is as complex but as important as Joshua’s task to conquer the land. So if you haven’t seen an angel lately, try to imagine a few: heralds to go before the person facing you and one to challenge or support – as needed – so you can respond appropriate to the Divine Image in front of you. Every small success will create a moment of blessing. Together let us strive to create a situation in which a hostile foreigner who sees the camp of Israel is inspired to proclaim: “How goodly are your tents, O Jacob, your dwelling place, Israel” (Numbers 24:5).

Sunday, June 10, 2018

קוראים בישיבה, מתפללים בעמידה

לו היו הלל ושמאי חוזרים לבית-כנסת בימינו או אפילו בימי הביניים יתכן שהיו
מופתעים לגלות שרֹב קהילות ישראל יושבים בזמן קריאת שמע. הם ובתי מדרשם היו
חלוקים בנושא והלכה נקבע לפי בית הלל שלימד "כל אחד קורא לפי דרכו". רק במאה
התשיעית קבע הרב עמרם גאון קביעה חד-משמעית שיושבים בזמן שקוראים את שלושת
הסעיפים של שמע. הוא חיזק את עמדתו עם מדרשהמשווה את קריאת שמע למכתב הנשלח בשם מלך (ז"א אלהים) ששיגר הנחיות לעמו (אנחנו). לכן ראוי לעצור, לשבת ולקרוא כל מילה בזהירות.2
ואז אנחנו קמים פוסעים שלושה צעדים קדימה ומתפללים כעומדים לפני מלך, ביראת
כבוד וברצינות. דימוי אחר מורה למתפלל לעמוד כאילו השכינה מולו.כדי לכבד את המעמד, רצוי – אם אפשר – לא לשבת סמוך מיד לפני אדם המתפלל .
בנוסף ליחסי מלך-נתין, אני רוצה להעלות אפשרות אחרת על-סמך מדרש אחר, בו
המלך-האל מקדש את כנסת ישראל לאשה בכתובה נדיבה (התורה) ואז נוסע לשנים רבות
(כן, זה איכה רבה). ‏כדי לשמור על נאמנותה הכלה המתגעגעת קוראת שוב ושוב
בכתובתה.לכן אנחנו קוראים את קריאת שמע ובתורה, יום-יום, שבוע-שבוע אף שכבר קראנו בהם
אין-ספור פעמים. ואז אנחנו עומדים בתפילה, משתדלים לשלוח מסר בחזרה, ולהציץ אל
האופק, אולי הוא חוזר.
בעולם בו האלוהים נסתר יותר מאשר הוא נוכח הדמויים אלו לא רק מסבירים את מנהגי
התפילה אלא גם סוללים דרך פנימה אל תוך החוויה.





1 יקרא רבה כז:ו

2 השווה ר' אלי טרגין ור' מיכאל רובינשטיין, התפילה כמפגש

3 רבנו בחיי‎,‎‏ כד הקמח‎ ‎ערך בית הכנסת

4 איכה רבה, פרשה ג: כז

Monday, April 30, 2018

Ellen and Emor

During the week we read parashat Emor, I had the honor of speaking at a memorial for my friend Ellen Carlebach z"l who used a wheelchair in her later years, a delayed result of having been one of the last children in the US to contract polio before the vaccine became available.
She received only a minimal Jewish education as a child, but was raised with faith in God and a firm belief that things happen for a reason and that everyone, including herself – despite or because of polio – has a mission in this world. In recent years, I had the privilege of helping Ellen fill-in the gaps in her formal Jewish education. I am a text person, and one verse in the parasha tormented me as a tried write about Ellen:
Speak to Aaron and say: No man of your offspring through the ages who has a defect shall be qualified to offer the food of his God (Leviticus 21‏:‏17).
This is followed by several verses listing many disabilities.  I could not put the text aside, I needed to understand it and Ellen’s life together. Rabbi Meesh Hammer-Kossoy of Pardes pointed me to a text from the Babylonian Talmud, Megillah 24b:
R. Huna said: A man whose eyes run should not lift up his hands [as a priest to bless the people]. But was there not one in the neighborhood of R. Huna who used to spread forth his hands? – The townspeople had become accustomed to him. R. Yoḥanan said: A man blind in one eye should not lift up his hands. But was not there one in the neighborhood of R. Yoḥanan who used to lift up his hands? – The townspeople were accustomed to him.
That helped but only a little. The rabbis were willing to soften the rule, but only for “insiders.” Ellen would not have been satisfied. She wanted to go everywhere and do everything. She was assertive about accessibility needs, and known to take site managers to task if a curb was not lowered sufficiently or the angle of an access ramp was too steep.
As the Torah, Talmud and Ellen raged at each other in my head, I began to think about them in the light of Rabbi Yitz Greenberg’s 3 cycles of Jewish history. The written Torah represents the time of the Temple when holiness was concentrated in one place. There was a more centralization, severity and emphasis on externals (not mention the actual physical work that the priests needed to do). The verse from Leviticus made a certain amount of sense its time and place.
After the destruction, holiness spread in the world, but also became more concealed. Rabbis took over the mantle of leadership, and endeavored to help the people maintain a connection to the Holy. To that end, they needed to bring their commitment to the text into conversation with real people’s lives (as described by R. Greenberg’s student, and my teacher, R. Shai Held). In the process they permitted the integration people with disabilities who were otherwise part of the community.
Now in the third cycle, not only is God distant, the covenant is weakened. It is a time of growing lay responsibility. Although Ellen spoke of her work as an art instructor at a rehabilitation center as the mission for which polio had prepared her, I think she had an additional mission: being visible and present in the public sphere, so that an increasingly large number of people would learn to be comfortable in the presence of people with disabilities. If communities everywhere become accustomed to people with a range of different physical and mental abilities and disabilities, the precedents of R. Huna and R. Yoḥanan will allow everyone to participate in public life.
Colorful Sim&#7717at Torah flag showing men, women, girls and boys dancing with Torah scrolls, including a women in a wheelchair
The picture shows the Masorti Movement’s Simḥat Torah flag. Ellen loved this flag. The first time she saw it, and every year thereafter, it brought tears of joy to her eyes. She would point to the woman in a wheelchair carrying a sefer Torah and say, “That's me.” Ellen loved to dance and she loved to learn.
I strive teach a Torah of text, Ellen taught a Torah of life by example, and I learnt much from her. May her memory be a blessing.

Monday, April 9, 2018

Thoughts about God's Ineffable Name


If God had a business card, what would it say?
The job description could be: “Creator of the Universe,” “Redeemer of Israel,” “Healer or the Sick” or simply, “God.” 
And what would God’s name be: “Adonai,” “Holy One” or “Source of Life?” Actually,  God’s proper name is:
יו"ד–ה"א–וא"ו–ה"א Y-H-V-H 
An ineffable name of which a poet wrote: “The mysteries of Your name cannot be explicated.” 
Fortunately, Unetanah Tokef is not a legal text, because I would like to offer some explanations.
At the burning bush, God said to Moses
Ehyeh-Asher-Ehyeh – I Will Be What I Will Be… Thus shall you say to the Israelites, “Ehyeh – I Will Be sent me to you.”
God calls Godself  אהיה – I will be” in the first person, as the speaker
When Moses reports to the people he switches to the third person “יהיה– He will be,” because God is unseen.
The letter vav substitutes for the second yod (as proposed by the medieval commentator Rashbam), yielding:
יו"ד–ה"א–וא"ו–ה"א Y-H-V-H 
This is name is derived from the state of being verb Is-Was-Will be.
The spelling with a vav can be understood as bringing together all three tenses in Biblical Hebrew: future, present, and past, because God is God for all time.
At the bush God spoke in the first person. Moses spoke about God in the third person, and we approach God in the second person, “You” as if God were present.
Filled with awe by the mystery, we do not pronounce this name, but it is printed in our prayer book.
When praying quietly, try not to rush to “Adonai” immediately. On occasion, take a moment to wait in wonder, in the presence of God who Is-Was-Will be, who Speaks, is Present and is Unseen.
---
Note: in Hebrew grammar, the first, second and third persons are also known as “speaker, present, unseen (or hidden), respectively

Sunday, February 25, 2018

על סערה, מעמד הר-סיני ושרשרת הדורות


מדרש ודבר תפילה לשבת זכור תשע"ח: לכבוד יוכבד וולבר שמלאו לה 90 שנה:‏

  • למה אנחנו שרים מזמור לדוד כאשר מוליכים את ספר התורה חזרה לארון הקודש?‏
לפני אלפי שנים, בא"י אולי ממש כאן, משפחה מורכבת התכנסה כדי להתגונן מפני סערה עזה ‏הבאה מן הים.‏
ילד משך בבגד אביו ולחש: "אני פוחד. אצל השכנים שמעתי שיר תהילה לאל הברקים, משהו ‏כמו: 'שובר ארזים.' האם אתה מכיר, אולי זה ירצה אותו אם גם אנחנו נשיר?"‏
לא! נשמעה קולהּ הנחרץ של סבתא-רבה. אנחנו בני-ישראל מבית בנימין ובכל תפילותינו אנחנו ‏פונים רק אֶל ה', הוא האֵל־הַכָּבוֹד, הוא לַמַּבּוּל יָשָׁב, והוא מֶלֶךְ לְעוֹלָם. גם בני-האלים – כמו אלו ‏ששמעת אליהם אצל השכנים – הובים לו כָּבוֹד וָעֹז.‏
אני מבינה את החרדה שלך. פעם בגילך פחדתי מסערה וסבא-רבה שלי, שנולד במדבר, סיפר לי ‏שסבתא שלו יוכבד שהיתה בין יוצאי-מצרים, סיפרה לו שכל סערה מזכירה לה את מעמד הר-‏סיני, כאשר קוֹל־ה' חצב לַהֲבוֹת אֵשׁ. אז כל העם הִשְׁתַּחֲווּ לַָה' בְּהַדְרַת־קֹדֶשׁ וכרתנו אתו ברית ‏לעולם.‏
=====

באלפי השנים שעברו מאז, למדנו הרבה על הִוָּצְרוּתָן של סערות ובמקביל נוספו ספקות לגבי מה ‏שקרה בסיני. ובכל זאת אנחנו כאן וקוראים בתורה בטקסיות רבה, כאילו חזרנו לסיני.‏
שרשרת המסירה לא נותקה. הניחו לרגע את הספקות בצד, היכנסו דקה למקום של אמונה בו ‏רואים את קולות, והאל האחד גובר על כחות הרוע (המבול) בתפילה שה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ ‏אֶת־עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם׃




Saturday, February 17, 2018

עילום שם

לו היה לאלוהים כרטיס ביקור, מה היה כתוב עליו?
כתפקיד אפשר לרשום: "בורא עולם" "גואל ישראל" "רופא חולים" או פשוט "אלוהים".
אם התפקיד הוא "אלוהים" מה שמו? אדוני? הקב"ה? "מקור החיים"? כל אלו אינם שמות אלא כינויים. שמו הוא---
יו"ד–ה"א–וא"ו–ה"א
הוי"ה, השם המפורש שעליו נאמר: "ואין לפרש עילום שמך"
למזלי "ונתנה תוקף" אינו טקסט הלכתי, כי באתי לפרש את עילום שמו.
במעמד הסנה אלוהים אמר למשה:
אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה... כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.
כתוב "אהיה" בגוף ראשון, מדבר.
כשמשה מעביר את מסר לבני ישראל הוא צריך להחליף את הלשון לגוף שלישי, נסתר: יהיה (רשב"ם).
היו"ד השני הוחלף ב-וא"ו (רשב"ם) ויש לנו:
יו"ד–ה"א–וא"ו–ה"א
השם נגזר מפועל הקיום: היה, הווה ויהיה.
אפשר (לפחות ברמת הדרש) להבין את צורת השם הנכתב באות וא"ו כמאגד יחד את כל הזמנים הדקדוקיים, כי מֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל.
בסנה האל דיבר בגוף ראשון. משה דיבר אליו בגוף שלישי. ואנחנו פונים אליו בגוף שני, אתה, כאילו נוכח.
מרב יראה לפני המסתורין, איננו מבטאים את שמו אבל השֵם כן מופיע בסידור.
בתפילת לחש אל תמהרו לומר מיד "אדוני" אלא נסו, מדי פעם, לשהות ולהשתהות עם היראה ומול ה-"היה, הווה ויהיה" אשר מדבר, נוכח וגם נסתר.

הוד והדר, שבת משפטים תשע"ח