חומות של מים: שביעי של פסח תשע"ז

English

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים" כאילו היה בקריעת ים סוף. לכן קמים, ועמדים בזמן שקוראים את שירת הים מספר התורה.

הבה נחזור צעד אחד או שתיים אחורה.

מה הרגיש אדם פשוט שהלך בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה?

מה עברה על אשה שצעדה בעלטה מעבדות לחירות?

לא נוכל לדעת אבל הפסוקים המתארים את קריעת ים סוף רומזים לנו:

וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה, וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה

רוח אלוהי מרחפת, מבדילה בין מים למים; המים נאספים ומתגלית היבשה.

האם זה נשמע מוכר? חזרנו לבראשית. עשר המכות החזירו את מצריים לתהו ובהו וקריעת ים סוף היא מעשה של בריאה מחודשת.

חשיפת היבשה הייתה הכרחית לבריאתו של עולם יציב שנוכל לחיות בו, וגם להליכתם של בני ישראל אל החירות.

אבל לא אֶל יבשה אני רוצה לכוון את המבט, אלא אֶל המים. בשתי צדדיו של החרבה "הַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם."

חומות של מים.

Photo Illustration/Paula C. Rondeau/The Real Truth

במצרים ובכל המזרח העתיק מים מסמלים את כחות הכאוס הקדום. כחות שלעתים מֻגְשָׁמִים כלויתן או האלה תיהמת ששמה קשור, ככל הנראה, למילה העברית "תהום."

התנ"ך מדחיק את המיתולוגיה הזאת אבל היא שרדה בישראל ושאריות ממנה צצות מדי פעם, כמו בתהילים פרק ע"ד המספר סיפור בריאה אחרת בו האל משמיד כחות מים קדומים:

וֵאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם... אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל-הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן... אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן.

עם פַרְעֹה וכָל-חֵילוֹ רודפים אחריהם ועם מדבר לפניהם, בני ישראל צעדו בחושך בין חומות של כאוס קדמוני.

מה הרגישו? פחד ואֵימה.

אף על פי כן ולמרות הכל, עבדים משוחררים שמו רגל לפני רגל וביחד התקדמו עד שהגיעו לצד השני.

בזכרון הקולקטיבי של עם ישראל, קריעת ים סוף היא "חוויית מכוננת" או "חוויית יסוד," מְאֹרָע מן העבר שנוכחת בהווה, כפי שהגדירו הפילוסוף היהודי-גרמני-קָנָדִי אמיל פאקנהיים.  

בספרו  על אמונה והיסטוריה פאקנהיים מביא את קריעת ים סוף כדוגמה ב-הא הידיעה של חווית יסוד ביהדות. הוא מתמקד בחזיון בו ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא.

הזרם המרכזי ביהדות, זה שקבע את טקסט התפילה, משמר-מנכיח את קריעת ים סוף כהִתְגַּשְּׁמוּת המיטבית של הכוח האלוהי לגאול.

על זה לא אתווכח אבל אני כן רוצה להוסיף.

לפני שיציאת מצריים הושלמה, לפני "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ"  ו-"זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" היה צבא מצריים הרודף וחומות של מים מאיימים. קודם להתרוממות הרוח, היו אנשים פשוטים פוסעים אט אט בחושך ובבוץ, ותומכים אחד בשני. זה חלק מהסיפור הגאולה שלנו לא פחות משירת הים.

כאשר האי-סדר עולה על הסדר, הבִּיצה מאיימת והערפל מסתיר את אור,

אנחנו יכולים לחזור לסיפור היסוד שלנו, לזכור ולהזכר כי יציאת מצריים קרתה בלילה ובבוץ. גם כאשר אלוהים נסתר מעינינו נוכל לתמוך אחד בשני וביחד לפלס את דרכנו קדימה. אולי נזכה להרגיש נוכחות אלוהית לרגע או לראות אור חיים מפציע קמעה.