קוראים בישיבה, מתפללים בעמידה

לו היו הלל ושמאי חוזרים לבית-כנסת בימינו או אפילו בימי הביניים יתכן שהיו מופתעים לגלות שרֹב קהילות ישראל יושבים בזמן קריאת שמע. הם ובתי מדרשם היו חלוקים בנושא והלכה נקבע לפי בית הלל שלימד "כל אחד קורא לפי דרכו".
רק במאה התשיעית קבע הרב עמרם גאון קביעה חד-משמעית שיושבים בזמן שקוראים את שלושת הסעיפים של שמע. הוא חיזק את עמדתו עם מדרש¹ המשווה את קריאת שמע למכתב הנשלח בשם מלך (ז"א אלהים) ששיגר הנחיות לעמו (אנחנו). לכן ראוי לעצור, לשבת ולקרוא כל מילה בזהירות.²
ואז אנחנו קמים פוסעים שלושה צעדים קדימה ומתפללים כעומדים לפני מלך, ביראת כבוד וברצינות. דימוי אחר מורה למתפלל לעמוד כאילו השכינה מולו.³ כדי לכבד את המעמד, רצוי – אם אפשר – לא לשבת סמוך מיד לפני אדם המתפלל .

בנוסף ליחסי מלך-נתין, אני רוצה להעלות אפשרות אחרת על-סמך מדרש אחר, בו המלך-האל מקדש את כנסת ישראל לאשה בכתובה נדיבה (התורה) ואז נוסע לשנים רבות (כן, זה איכה רבה). ‏כדי לשמור על נאמנותה הכלה המתגעגעת קוראת שוב ושוב בכתובתה.⁴ לכן אנחנו קוראים את קריאת שמע ובתורה, יום-יום, שבוע-שבוע אף שכבר קראנו בהםאין-ספור פעמים. ואז אנחנו עומדים בתפילה, משתדלים לשלוח מסר בחזרה, ולהציץ אל האופק, אולי הוא חוזר.

בעולם בו האלוהים נסתר יותר מנוכח הדמויים אלו לא רק מסבירים את מנהגי התפילה אלא גם סוללים דרך פנימה אל תוך החוויה.

---

1 יקרא רבה כז:ו^↩

2 השווה ר' אלי טרגין ור' מיכאל רובינשטיין, התפילה כמפגש^↩

3 רבנו בחיי‎,‎‏ כד הקמח‎ ‎ערך בית הכנסת^↩

4 איכה רבה, פרשה ג: כז^↩

Ellen and Emor 2018

During the week we read parashat Emor, I had the honor of speaking at a memorial for my friend Ellen Carlebach z"l who used a wheelchair in her later years, a delayed result of having been one of the last children in the US to contract polio before the vaccine became available.

She received only a minimal Jewish education as a child, but was raised with faith in God and a firm belief that things happen for a reason and that everyone, including herself – despite or because of polio – has a mission in this world. In recent years, I had the privilege of helping Ellen fill-in the gaps in her formal Jewish education. I am a text person, and one verse in the parasha tormented me as a tried write about Ellen:

Speak to Aaron and say: No man of your ‎offspring through the ages who has a defect shall ‎be qualified to offer the food of his God (‏Leviticus 21‎‏:‏‎17).

This is followed by several verses listing many disabilities.  I could not put the text aside, I needed to understand it and Ellen’s life together. Rabbi Meesh Hammer-Kossoy of Pardes pointed me to a text from the Babylonian Talmud, Megillah 24b:

R. Huna said: A man whose eyes run should not lift up his hands [as a priest to bless the people]. But was there not one in the neighborhood of R. Huna who used to spread forth his hands? – The townspeople had become accustomed to him. R. Yoḥanan said: A man blind in one eye should not lift up his hands. But was not there one in the neighborhood of R. Yoḥanan who used to lift up his hands? – The townspeople were accustomed to him.

That helped but only a little. The rabbis were willing to soften the rule, but only for “insiders.” Ellen would not have been satisfied. She wanted to go everywhere and do everything. She was assertive about accessibility needs, and known to take site managers to task if a curb was not lowered sufficiently or the angle of an access ramp was too steep.

As the Torah, Talmud and Ellen raged at each other in my head, I began to think about them in the light of Rabbi Yitz Greenberg’s 3 cycles of Jewish history. The written Torah represents the time of the Temple when holiness was concentrated in one place. There was more centralization, severity and emphasis on externals (not mention the actual physical work that the priests needed to do). The verse from Leviticus made a certain amount of sense its time and place.

After the destruction, holiness spread in the world, but also became more concealed. Rabbis took over the mantle of leadership, and endeavored to help the people maintain a connection to the Holy. To that end, they needed to bring their commitment to the text into conversation with real people’s lives (as described by R. Greenberg’s student, and my teacher, R. Shai Held). In the process they permitted the integration people with disabilities who were otherwise part of the community.

Now in the third cycle, not only is God distant, the covenant is weakened. It is a time of growing lay responsibility. Although Ellen spoke of her work as an art instructor at a rehabilitation center as the mission for which polio had prepared her, I think she had an additional mission: being visible and present in the public sphere, so that an increasingly large number of people would learn to be comfortable in the presence of people with disabilities. If communities everywhere become accustomed to people with a range of different physical and mental abilities and disabilities, the precedents of R. Huna and R. Yoḥanan will allow everyone to participate in public life.

The picture shows the Masorti Movement’s Simḥat Torah flag. Ellen loved this flag. The first time she saw it, and every year thereafter, it brought tears of joy to her eyes. She would point to the woman in a wheelchair carrying a sefer Torah and say, “That's me.” Ellen loved to dance and she loved to learn.

I strive teach a Torah of text, Ellen taught a Torah of life by example, and I learnt much from her. May her memory be a blessing.

Thoughts about God's Ineffable Name

עברית

If God had a business card, what would it say?

The job description could be: “Creator of the Universe,” “Redeemer of Israel,” “Healer or the Sick” or simply, “God.” 

And what would God’s name be: “Adonai,” “Holy One” or “Source of Life?” Actually,  God’s proper name is:

יו"ד–ה"א–וא"ו–ה"א Y-H-V-H 

An ineffable name of which a poet wrote: “The mysteries of Your name cannot be explicated.” 

Fortunately, Unetanah Tokef is not a legal text, because I would like to offer some explanations.

At the burning bush, God said to Moses

Ehyeh-Asher-Ehyeh – I ‎Will Be What I Will Be… Thus shall you say to the ‎Israelites, “Ehyeh – I Will Be sent me to you.”

God calls Godself  “‎אהיה‎ – I will be” in the first person, as the speaker

When Moses reports to the people he switches to the third person “‎יהיה‎ – He will be,” because God is unseen.

The ‎letter vav substitutes for the second yod (as proposed by the medieval commentator Rashbam), yielding:

יו"ד–ה"א–וא"ו–ה"א Y-H-V-H 

This is name is derived from the state of being verb Is-Was-Will be.

The spelling with a vav can be understood as bringing together all three Hebrew tenses: future, present, and past, because God is God for all time.

At the bush God spoke in the first person. Moses spoke about God in the third person, and we approach God in the second person, “You” as if God were present.

Filled with awe by the mystery, we do not pronounce this name, but it is printed in our prayer book.

When praying quietly, try not to rush to “Adonai” immediately. On occasion, take a moment to wait in wonder, in the presence of God who Is-Was-Will be, who Speaks, is Present and is Unseen.

---

Note: in Hebrew grammar, the first, second and third persons are also known as “speaker, present, unseen (or hidden), respectively

על סערה, מעמד הר-סיני ושרשרת הדורות

מדרש ודבר תפילה לשבת זכור תשע"ח: לכבוד יוכבד וולבר שמלאו לה 90 שנה:‏

• למה אנחנו שרים מזמור לדוד כאשר מוליכים את ספר התורה חזרה לארון הקודש?‏

לפני אלפי שנים, בא"י אולי ממש כאן, משפחה מורכבת התכנסה כדי להתגונן מפני סערה עזה.‏
ילד משך בבגד אביו ולחש: "אני פוחד. אצל השכנים שמעתי שיר תהילה לאל הברקים, משהו ‏כמו: 'שובר ארזים.' האם אתה מכיר, אולי זה ירצה אותו אם גם אנחנו נשיר?"‏
לא! נשמעה קולהּ הנחרץ של סבתא-רבה. אנחנו בני-ישראל מבית בנימין ובכל תפילותינו אנחנו ‏פונים רק אֶל ה', הוא האֵל־הַכָּבוֹד, הוא לַמַּבּוּל יָשָׁב, והוא מֶלֶךְ לְעוֹלָם. גם בני-האלים – כמו אלו ‏ששמעת אליהם אצל השכנים – הובים לו כָּבוֹד וָעֹז.‏
אני מבינה את החרדה שלך. פעם בגילך פחדתי מסערה וסבא-רבה שלי, שנולד במדבר, סיפר לי ‏שסבתא שלו יוכבד שהיתה בין יוצאי-מצרים, סיפרה לו שכל סערה מזכירה לה את מעמד הר-‏סיני, כאשר קוֹל־ה' חצב לַהֲבוֹת אֵשׁ. אז כל העם הִשְׁתַּחֲווּ לַָה' בְּהַדְרַת־קֹדֶשׁ וכרתנו אתו ברית ‏לעולם.‏
=====
באלפי השנים שעברו מאז, למדנו הרבה על הִוָּצְרוּתָן של סערות ובמקביל נוספו ספקות לגבי מה ‏שקרה בסיני. ובכל זאת אנחנו כאן וקוראים בתורה בטקסיות רבה, כאילו חזרנו לסיני.‏
שרשרת המסירה לא נותקה. הניחו לרגע את הספקות בצד, היכנסו דקה למקום של אמונה בו ‏רואים את קולות, והאל האחד גובר על כחות הרוע (המבול) בתפילה שה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ ‏אֶת־עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם׃

עילום שם

English

לו היה לאלוהים כרטיס ביקור, מה היה כתוב עליו?

כתפקיד אפשר לרשום: "בורא עולם" "גואל ישראל" "רופא חולים" או פשוט "אלוהים".

אם התפקיד הוא "אלוהים" מה שמו? אדוני? הקב"ה? "מקור החיים"? כל אלו אינם שמות אלא כינויים. שמו הוא---

יו"ד–ה"א–וא"ו–ה"א

הוי"ה, השם המפורש שעליו נאמר: "ואין לפרש עילום שמך"

למזלי "ונתנה תוקף" אינו טקסט הלכתי, כי באתי לפרש את עילום שמו.

במעמד הסנה אלוהים אמר למשה:

אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה... כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.

כתוב "אהיה" בגוף ראשון, מדבר.

כשמשה מעביר את מסר לבני ישראל הוא צריך להחליף את הלשון לגוף שלישי, נסתר: יהיה (רשב"ם).

היו"ד השני הוחלף ב-וא"ו (רשב"ם) ויש לנו:

יו"ד–ה"א–וא"ו–ה"א

השם נגזר מפועל הקיום: היה, הווה ויהיה.

אפשר (לפחות ברמת הדרש) להבין את צורת השם הנכתב באות וא"ו כמאגד יחד את כל הזמנים הדקדוקיים, הוא היה, הווה ויהיה, כי מֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל.

בסנה האל דיבר בגוף ראשון. משה דיבר אליו בגוף שלישי. ואנחנו פונים אליו בגוף שני, אתה, כאילו נוכח.

מרב יראה לפני המסתורין, איננו מבטאים את שמו אבל השֵם כן מופיע בסידור.

בתפילת לחש אל תמהרו לומר מיד "אדוני" אלא נסו, מדי פעם, לשהות ולהשתהות עם היראה ומול ה-"היה, הווה ויהיה" אשר מדבר, נוכח וגם נסתר.

הוד והדר, שבת משפטים תשע"ח