במה חטאו נדב ואביהו

English

שני הפרקים הראשונים פרשת שמיני מספרים על מאורעות שאירעו ביום השיא בתהליך כניסת הכוהנים לתפקיד, אחרי שבעת ימי המתנה בפתח אוהל מועד. בפרק הראשון מסופר על הטקס המתוכנן, ובפרק השני על אסון כבד שהלם בבית אהרון ביומם הגדול. ולסיום, הפרק השלישי מפרט את רשימת החיות הכשרות למאכל. האם יש קשר בינו ובין קודמיו? חכו ותראו.

הפרק השני נפתח כך: וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'.

פסוקים קשים שזכו לפירושים רבים. את הפירושים אפשר למיין לשתי קטגוריות ראשיות. בראשונה, יש את אלו המבררים מה זאת בדיוק "אש זרה." בשנייה, את אלו הבאים לענות על השאלה, "מה היה חטאם של נדב ואביהו?" למרות שיש תשובה ברורה בטקסט, "הם הקריבו אש זרה אשר לא ציוה אותם", מסיטים הפרשנים את הדיון לכיוונים שונים לגמרי וטוענים שנדב ואביהו היו שיכורים או שקינאו במשה ואהרון או שלא ניאותו להקים משפחה וכו'

מה גורם לפרשן ללכת למרחקים? אפשרות אחת היא שנדב ואביהו הם רק אסמכתא עבור דרשן הרוצה לדבר על נושא הבוער לו בתוך קהילתו. סביר בהחלט, אבל יש עוד אפשרות, שלא סותרת את הראשונה: קשה להתמודד עם העונש הלא פרופורציונאלי, עם האפשרות שעשייה פולחנית – שאינה עובדת אלוהים אחרים – יכולה להיות כה חמורה שהיא גוררת עונש מוות.

בעקבות הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, אני רוצה להעלות רעיון המשלב את שני הכיוונים: לקראת סוף המאה ה-19, הנצי"ב לימד את תלמידיו בישיבת וולוז'ין שנדב ואביהו "נכנסו מאש התלהבות של אהבת ה', ואמרה תורה: אף על גב שאהבת ה' יקרה היא בעיני ה', אבל לא בזה הדרך אשר לא ציוה." דווקא דבקותם העזה היה החטא. אכן, יש בעולם הזה דתיות מוגזמת שתובעה קורבנות אדם.

בישראל תשע"ג, בצאת חג הפסח, אין צורך לפרט את התופעות של דתיות יתרה שיש סביבנו ולא את הקורבנות שהן גובות.

לא אעז לנחש מה היה הנצי"ב אומר היום לצאצאי תלמידיו...

במקום זה אני רוצה להמשיך לפרק הבא, לחוקי הכשרות וגם לפרקים הבאים בספר ויקרא המתייחסים להתנהגות מינית. במבט ראשון, החוקים האלו באים רק לאסור מאכלים והתנהגויות מיניות ולהגביל את ההנאה האנושית. אבל לאור דברי הנצי"ב שמזהירים נגד דבקות מופרזת, אפשר להבין אותם גם ככוח מתיר, המגביל לא רק את המתירנות אבל גם את התנזרות. התורה מלמדת שכן, יש ערך דתי בריסון התאוות אבל גם שוללת את הדחף לדכא אותם לחלוטין.

תרבויות ודתות רבות שואפות לדחוק או התיאבון לאוכל או את היצר המיני או את שניהם. ויש ככל הנראה קשר ביניהם. במאמר מאלף Is Food the New Sex?  חוקרת ממכון הובר של אוניברסיטת סטנפורד  Mary Eberstadt מתארת מהפך בהתנהגות המקובלת בין צעירים בני-30+ בארה"ב. הם התבגרו באווירה של חופש מיני בה ההגבלה היחידה – מעבר לטעם האישי – הוא האיסור לפגוע בזולת. חוץ מהתעללות ורמאות, הכל מותר. ודווקא בקרב הדור הזה, צומחת תרבות שלמה של מגבלות על המזון והאכילה, עם דאגה לכל פרט ורכיב: מאין בא, איך גדל, וכיצד הוכן; והכול לא מטעמי טעם, אלא מתוך עמדה של צו מצפון (moral imperative).

לכן באה תורה להגיד: תהי מגיפה על שני בתיכם! אל תתנזר ואל תתהולל, כל דבר במידה.

כמו שחיי הרוח והנשמה טובים גם חיי הגוף הם טובים. תאכלו מעדנים תשתו לרוויה, ותתענגו בזוגיות, אבל תמיד תחפשו את שביל הביניים.

התורה, ההלכה והמוסרת היהודית הרחבה מציעות לנו פרטים רבים שמסמנים לנו את הדרך אל האיזון. אבל בסופו של דבר כל יחיד, זוג, משפחה וקהילה חייב לפלס דרכו בסבך לפי הגיונו, שכלו ואמונתו.

איך נזהה את השביל הנכון? איך נדע שהגענו ליעד ומצאנו את המידה הראויה?

זה האתגר האמתי. לא לשווא הפילוסוף עמנואל לוינס כינה את היהדות "דת למבוגרים" וכלל מסה בשם זה באוסף הנקרא  חירות קשה.  קשה להיות יהודי. קשה להיות מבוגר.

יצאנו ממצריים, התחלנו בדרך אל חירות, אל הבגרות, ואני תפילה שלא נאבד את עצמנו ואת עצמאותנו בחול התובעני של תשובות פשוטות והליכה עיוורת או ילדותי ת אחרי משיחי שווא.