אחרי מות: להיות ברכה

English

אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן היה צורך דחוף לטהר את הקודש מטומאת המתים. למטרה זו נועד הטקס המפורט שקראנו עליו בתחילת הפרשה. הוא מוכר גם כ-"עבודת כהן הגדול ביום הכיפורים," אך רק בסוף התיאור בא ההוראה לחזור על אותו הפולחן כל שנה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ.

שנה בשנה, כל זמן שהבית עמד על תילו הפולחן בוצע:

הכהן הגדול רחץ במים, לבש את בִּגְדֵי הקֹדֶשׁ, הטיל גורלות על שני שעירי עיזים, הקריב אחד ושלח את השני לעזאזל המדברה. הקריב פר חטאת בעדו ובעד ביתו, ואז "לָקַח מְלֹא־הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי־אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת׃"

אבל גם כשהכל נעשה לפי הסדר, בצורה מדוקדקת בהתאם לתסריט קבוע יכולות לעלות חוויות לא צפויות.  כך סיפר רבי ישמעאל בן אלישע, שהיה כהן גדול:

פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לִפְנֵי וְלְפָנִים

וראיתי אכתריאל יה ה׳ צבאות שהוא יושב
על כסא רם ונשא.

ואמר לי: "ישמעאל בני ברכני."

אמרתי לו: "יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין."

וְנִעְנַע לי בראשו (בבלי ברכות ז:א).

רבי ישמעאל נענה לבקשת הברכה עם תפילה. תפילתו חשובה בעיני בגלל המודעות שפולחן בלבד אינו מספיק להבטיח כפרה. יש גם צורך ברחמיו של הקב"ה.

אבל האם רבי ישמעאל באמת בירך?

איך הבן יכול לברך את האב?
איך אדם, אפילו כהן גדול, יכול לברך את האל?

התשובה תלויה במשמעותו של השורש ב-ר-ך והפועל "לברך". זה נושא לשיעור שלם, והיום אציג רק קו

מחשבה אחת.

נחזור לבראשית.
בימי הבריאה אלהים מברך את בריותיו בפוריות ובשגשוג. רש"י מאשר את מרכזיותו של שפע למושג "ברכה" באומרו "כל ברכה שבמקרא לשון ריבוי הוא" (בבלי סוטה י:א).

יותר מאוחר, כאשר אלהים ואברם נפגשים לראשונה, ה' מבטיח: "וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ" (בראשית יב: ב-ג).

בבראשית רבה (לט: יא)  רבִּי בֶּרֶכְיָה שואל אם כְּבָר כָּתוּב וַאֲבָרֶכְךָ, למה צריך לוֹמַר "וֶהְיֵה בְּרָכָה?" ועונה בשם האל: "עַד כָּאן הָיִיתִי זָקוּק לְבָרֵךְ אֶת עוֹלָמִי, מִכָּאן וָאֵילָךְ הֲרֵי הַבְּרָכוֹת מְסוּרוֹת לָךְ וַאֲבָרך את מי שאתה מְבָרְך. ז"א ה' מברך אברם וממשיכי דרכו ומטיל עליו ועלינו את האחריות להעביר את טובו הלאה.

אכן אדם יכול לברך אחרים ולהטיב אתם מן המשאבים, הגשמיים והלא-גשמיים, אשר ברשותו.
אך איך אדם יכול לברך את האל?
איזה משאב נוכל להעניק ל-"מעין הברכות?"

תשובה אחת הציע רב עובדיה ספורנו, פרשן איטלקי מהמאה החמש עשרה, שקישר בין "וֶהְיֵה בְּרָכָה" וסיפורו של רבי ישמעאל: "ברכת ה' היא שישמח ה' במעשיו כמו שאמרו חז"ל 'ישמעאל בני ברכני...'(על בראשית יב:ב)"

גם ספורנו לא מתאר ברכה של ממש אלא מתרגם אותה להסבת נחת.
הקושי לזהות דבר מה שבני-אדם יוכלו להעניק לקב"ה והתנגדות לרעיון כי האלהים יכול להיות בעמדה של המקבל הסביל, גרם לפרשנים רבים לטעון כי "לברך" הוא דו-משמעי, ובעצם אין אדם יכול להעניק מטובו לאל אלא רק לשבח ולהודות.

הרב שמשון רפאל הירש (גרמניה, במאה ה-19) התנגד להם נמרצות:

אם האדם "מברך" את ה', הרי ה' הוא "ברוך", ואין מנוס מזה. אך למה נבקש מנוס? ברגע בו תלה ה' את קיום רצונו בארץ בבחירתו החפשית של האדם, הוא אמר לאדם: "ברכני!" קַדֵם את מטרותי; עשה את מצוותָי; מלא את רצוני; ברך את מלאכתי, שהשלמתה על הארץ תלויה בך! (על בראשית ט:כו, הדגשות שלי).

אכן יש לנו משאב שנוכל להעניק ממנו לאלהים ובכך לברך אותו: היכולת לפעול באופן ישיר בעולם הזה.

עמיתו הצעיר של הירש, הרב דוד צבי הופמן מציין כי פסוק המפתח להבנת הדרכים בהם אדם מברך את ה' והוא: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת־ה׳ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת־ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ" (דברים י:יב). הפסוק משלב תכנות פנימיות, יראה ואהבה, עם מעשים, "ללכת בכל דרכיו." (ב-על התפילה)

ההליכה בדרכי ה', לפי חז"ל (סוטה יד:א), אינו אלא גמילות חסדים כמו להַלְבּֽישׁ ערומים, לבַּקֵּר חולים ולנַחֵם אבלים. מעשים שהקב"ה עשה אצל אדם וחוה, אברהם ומשה.
מאז הוא השאיר אותם לנו.

אכן נוכל לברך את היושב בכיסא רם ונישא ע"י פעילותינו בעולם הזה.

הופמן גם מדגיש שברכה אינה "רק שאיפה אלא גם התחייבות..." כאשר הש"ץ או העולה לתורה קורא "ברכו את ה'" ואנחנו מגיבים "ברוך ה'" אנחנו מתחייבים, לדידו של הופמן, בין היתר לגמול חסדים בעולם הזה.

בסיום, אחזור לכפרה בה התחלתי‏. הטקס המתואר בפרשה נשאר רק זכר. מאין נשיג כפרה בעולם ללא מקדש? אחרי החורבן רבן יוחנן בן זכאי ניחם את תלמידיו שנזעקו על אובדן הכפרה באומרו: "יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה ואיזה זה? גמילות חסדים שנאמר כי חסד חפצתי ולא זבח" (אבות דרבי נתן ד:ה).

יהי רצון שנזכה כולנו להיות ברכה לאלהים ואדם.

שושנה מיכאל צוקר, הוד והדר, תשע"ח

Aharei Mot: On Being a Blessing

Aharei Mot 5779

Hebrew

After two sons of Aaron died in the Tabernacle there was an urgent need to purify it from corpse defilement. That was the initial purpose of the ceremony describe in Leviticus 16. Although we also know it as “the Yom Kippur service of the High Priest,” the instruction to repeat it annually on the tenth day of the seventh month comes only at the end of the description.

Every year, for as long as the Temples stood, the rite was enacted: The High Priest bathed, dressed in the proper vestments, drew lots for the two goats, sacrificed one and sent the other “to Azazel” in the wilderness. After a purification sacrifice on behalf of himself and his family, the priest took incense from the altar and entered the Holy of Holies.

Everything was done precisely as prescribed, but even in the midst of a highly-scripted performance, interesting things can happen. Rabbi Ishmael ben Elisha, the High Priest reported:

Once, I entered the Holy of Holies to offer incense, and I saw Akatriel Ya, the Lord of Hosts, seated upon a high and exalted throne.

He said to me: Ishmael, My son, ברכני‎ bless Me.

I said to Him: “May it be Your will that Your mercy overcome Your anger, may Your mercy prevail over Your [other] attributes, may You act toward Your children with the attribute of mercy,  and may You enter before them beyond the letter of the law.”

[God] nodded His ‎head. ‎(Babylonian Talmud, Berakhot 7a) ‎

Rabbi Ishmael responded to the request for a blessing with a prayer. His prayer is important, I think, because it expresses awareness that ritual is insufficient to achieve atonement. God’s mercy is also necessary.

But did Rabbi Ishmael give a blessing?

How can a child bless a parent? How can person, even a high priest, bless God?

The answer depends on how we understand the word “bless – ברך .” That’s a subject for a full-length class, so today I’ll present only one perspective.

Let us return to Genesis. During creation, God bless creatures “Be fruitful and multiply.” Rashi confirms the importance of bounty to the core meaning of “berakhah blessing” when he wrote: “Every berakhah in scripture is a term of increase.”

Later, when God and Abram first meet, God promises: “I will bless you; I will make your name great, and you shall be a blessing. I will bless those who bless you” (Genesis 12:2-3).

In Genesis Rabba (39:11) Rabbi Berechya (note his name) said: “‘I will bless you’ was already stated. Why is it necessary to say ‘Be a blessing?’ Rather God said to him, ‘Until now, I needed to bless my world, but from now on, I will bless those who you bless.” In other words, God blesses Abram, then gives him, and is descendants, the responsibility of the sharing the God’s bounty with others.   

Indeed, people can bless other people, and be beneficent with the resources, tangible and intangible, at their disposal. But how can person bless God?

One possibility was proposed by Rabbi Ovadia Sforno (Italy, 1475-1550), commenting on Genesis 12:2: Blessing the Eternal means making the Eternal happy with God’s ‎creations, as the Sages taught “Yishmael my son, ‎ bless me…”  Sforno, too, doesn’t really describe a blessing, but rather “translates” blessing as “giving pleasure.”

The difficulty in identifying something that people can give God, and opposition to the idea that God might be in the position of a passive recipient, led many commentators to contend that “bless – ברך” has multiple meanings. People can offer nothing to God but praise and thanksgiving.

Rabbi Samson Raphael Hirsch (Germany, 1808-1888) objected strongly to that position:

If a person man is active in blessing God, then God must be ‎blessed in a passive sense, receiving a blessing from a person, one cannot get away from it. ‎And why should we try to get away from it? At the moment that God made the ‎fulfillment of God’s Will on earth dependent on the free decision of humans, God said to them‎, “Bless me!” Promote my goals, keep My commandments, do My will; bless my work because completion of it on earth depends on you” (commentary on Genesis 9:26).‎[*]

Indeed, there is a resource that people can provide for God and thereby bless God: The ability to actively engage this world.

Hirsch’s younger colleague, Rabbi David Zvi Hoffman, notes that the key verse for understanding the ways in which people can bless God is, “And now, O Israel, what does the Eternal your God demand of you? Only this: to revere the Eternal your God, to walk only in God’s paths, to love God, and to serve the Eternal your God with all your heart and soul” (Deuteronomy 10:12). The verse combines inner traits, reverence and love, and action, “walking in God’s ways.” (Al Hatefillah)

Walking in God’s ways according to the Talmud (Sotah 14a), is exemplified by dressing the naked, visiting the sick and burying the dead. These are acts that God did for the Adam and Eve, Abraham, and Moses but now leaves for us.  Indeed, we can bless God through our actions in this world.

Hoffman also emphasizes: “The blessing expresses not only an ambition but also a commitment on our part to advance God’s ‎sovereignty on earth‎” (Al Hatefillah). According to Hoffman, when we respond to "Barekhu, Let us bless” we are making a commitment, inter alia, to act with loving kindness in this world.

In conclusion, let us return to where we began: atonement.  Only memories remain of the ceremony described in Leviticus. How can we attain atonement in a world without a Temple? After the destruction of the Second Temple, Rabban Yoḥanan ben Zakkai comforted his students who bewailed the loss of atonement, by saying, “Do not be dismayed. We have another form of atonement that is its equal, deeds of loving kindness, as it is written: For I desire mercy and not sacrifice” (Hosea 6:6) (Avot D’Rabbi Natan A, 4:5).

May we merit being a blessing to both God and others.
                                                                                 

---

[*] Note that he is commenting on Noah, meaning his words could be taken to apply to all of humanity, not only to Jews.

הוציא מתוק מתוך תוהו

שביעי של פסח: הוציא מתוק מתוך תוהו

English

"יָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם׃" (שמות יד:כב(

מה הרגישו אנשים פשוטים שהלכו בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה? האם הקרקע היה באמת יבשה? אולי היו שלוליות. מה הרגישו בין חומות המים?

במצרים ובכל המזרח הקדום מים מסמלים את כחות הכאוס הקדמוני. עם פַרְעֹה וכָל-חֵילוֹ רודפים אחריהם ועם מדבר לפניהם, בני ישראל צעדו בחושך בין חומות של כאוס קדמוני.

מה הרגישו? פחד ואֵימה.

אבל יש מדרש שמצייר מצב מורכב יותר:
דָּרַשׁ רַבִּי נְהוֹרָאי, הָיְתָה בַּת יִשְׂרָאֵל עוֹבֶרֶת בַּיָּם וּבְנָהּ בְּיָדָהּ וּבוֹכֶה, וּפוֹשֶׁטֶת יָדָהּ וְנוֹטֶלֶת תַּפּוּחַ אוֹ רִמּוֹן מִתּוֹךְ הַיָּם וְנוֹתֶנֶת לוֹ (שמות רבה כא:י). ז"א היא יכלה למצוא, בתוך הכאוס, מחיה ונחמה.

עם איום ממשי מאחוריהם ומדבר בלתי נודע לפניהם, עבדים משוחררים שמו רגל לפני רגל וביחד התקדמו עד שהגיעו לצד השני. עמוד האש היה רחוק מרוב בני ישראל. יתכן והם ראו רק את גבם של מי שצעד לפניהם. אולי הם החזיקו ידיים. עבור האדם הממוצע, כוח הגואל האלוהי היה נוכח בנתיב בוצי בין חומות של כאוס, האנשים סביבם, וחופן פירות מתוקים וצבעוניים כדי להרגיע ילד מפוחד.

קריעת ים סוף היא הַדוגמה ב-הא הידיעה של חווית יסוד ביהדות. הזרם המרכזי ביהדות, זה שקבע את טקסט התפילה, ‏משמר-מנכיח את קריעת ים סוף כהִתְגַּשְּׁמוּת המיטבית ‏של כוח הגאולה האלוהי. ‏אך עבורי הרגע העוצמתי ביותר קרה לפני התפרצות השמחה, כאשר אנשים רגילים צעדו בבוץ, שתמכו אחד בשני וניסו להוציא מתוק מתוך התוהו. זה חלק מהסיפור הגאולה שלנו לא פחות משירת הים

כאשר האי-סדר עולה על הסדר, הבִּיצה מאיימת, והערפל מסתיר את אור, אנחנו יכולים לזכור כי יציאת מצריים קרתה בלילה ובבוץ. 
גם כאשר אלוהים נסתר מעינינו נוכל לתמוך אחד בשני
וביחד לפלס את דרכנו קדימה.
אולי נזכה להרגיש נוכחות אלוהית לרגע
או לראות אור חיים מפציע קמעה.