מלאכים, חרבות וצלם אלוהים

English

פרשת בלק תשע"ח

מתי ראיתם מלאך לאחרונה? לא בציור או כרטיס ברכה, אלא מלאך אמתי? בלשון יומיומית אוכל לומר כי האופנוען שעצר ועזר לי לדחוף את הרכב לצד הכביש כאשר נתקעתי בצומת עינת היה מלאך.

המלאך בפרשה שלנו היה מסוג אחר לגמרי. הוא לא עזר לחלץ את רכבו של בלעם מצרה, אלא בא וחרבו שלופה בידו כדי לסכל את התקדמותו. איך בלעם הגיע למצב שמלאך בא לחסום את דרכו? בתחילת הסיפור, כאשר נציגיו של בלק נגשים אליו ומבקשים שיקלל את ישראל, בלעם מקבל אותם יפה, ומבקש מהם שהות להתייעץ עם אלהיו. בלילה אֱלִֹהים נותן תשובה שלילית ובבוקר בלעם מוסר שאינו יכול לקבל את המשימה ושולח את השליחים חזרה אל מלכם. הבעיות מתחילות בסיבוב השני של המשא ומתן, כאשר בלק מעלה את השכר הצפוי לבלעם ואז מתברר שגם לחוזה ומקלל מקצועי יש מחיר. למרות שאין לו סיבה לחשוב שאלהים התחרט, הוא בודק שוב. אפשר לדמיין את השיחה הפנימית של בלעם מול האל: "אנא תן לי רשות ללכת אתם ואני מבטיח שאעשה רק טוב עם כל הכסף: אקנה דירות לילדים, אשלח את נכדים לבתי ספר הכי טובים וממה שנשאר ארים תרומה נדיבה לנזקקים." אלהים מחליט, אם מותר לשער, לתת לו תחושה של חופש ולשחק את המצב לטובת ישראל. תפקידו של המלאך היא להבטיח שבלעם מבין היטב מי בעל-הבית בעולם.

במילים אחרות, הסיפור עם האתון והמלאך הוא המחשה של מצבו הפנימי המיוסר של בלעם. הוא יודע מה הייתה דרך היישר שילך בה אבל הפיתוי, הפיתוי הוא אדיר וקשה לו לעמוד נגדו, גם כאשר הוא ניחן בקו תקשורת ישר לאלהים. דומני שהמצב מוכר לרובינו. אכן קורה כי אנחנו יודעים מה הדבר הנכון שעלינו לעשות אך עדיין מתפתים להאמין לתרוצים של עצמינו וללכת בדרך אחרת. החרב השלופה היא אזהרה הבאה להזכיר כי נוכחות אלוהית בעולמנו אינה בהכרח נעימה ולבבית אלא גם מאתגרת ודורשת מאתנו מאמצים להתגבר על החולשותינו.

דוד המלך, בספר דברי הימים (דברי הימים א כא: טו-יז) מקבל אזהרה דומה כאשר הוא רואה "אֶת־מַלְאַךְ ה’ עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל־יְרוּשָׁלִָם." החזון מבהיר לדוד ולקורא כי גם המלך והעיר אשר ה' בחר בהם אינם מוגנים מעונש. עם הבחירה באה אחריות כבדה.

למרות, או בגלל, האחריות המוטלת עליו, מצבו של יהושע שונה. לא רחוק מהמקום בו בלעם ברך את ישראל, מול יריחו אבל בצד הזה של הירדן, יהושע מתמודד לא עם פיתויים, אלא ­עם גודל המשימה שלפניו וייתכן גם עם ספקות לגבי יכולותיו להוביל את העם. הוא נשא את עיניו "ואִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ." בזהירות רואיה יהושע שואל: "הֲלָנוּ אַתָּה אִם־לְצָרֵינוּ?" האיש עונה "אֲנִי שַׂר־צְבָא־ה’ עַתָּה בָאתִי... שַׁל־נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא" (יהשע ה:יג-טו). דבריו בהמשך לא נרשמו או אולי לא היו בכלל. יהושע קבל כבר התמיכה שהוא צריך כדי להמשיך במערכה להנחיל את הארץ.

מלאכים חמושים יש מעטים, רק שלושה אלו בכל התנ"ך. במסורת חז"ל המלאכים כיתתו חרבותיהם לחצוצרות, חצוצרות של כרוז. רבי יהושע בן לוי טוען שמלאכים הולכים לפני כל האדם ומכריזים: "פנו מקום לצלמו של הקדוש ברוך הוא."[1] תן מקום של כבוד לזולתך.

אני חוזרת לשאלת הפתיחה: מתי ראיתם מלאך לאחרונה?

ברגע בו ה' גילה את עיניו של בלעם הוא הבין את מצבו בעולם בצורה אחרת. נסו לדמיין את חיי היומיום לוּ היינו פוקחים את עיננו לראות את צלם האלהים העומד מולנו בכל אינטראקציה בין-אישית; לא רק עם אנשים דומים לנו, שקל לנו להתיחס אליהם בכבוד אלא גם עם האחר והשונה. לא להתקפל לפניו, להסכים לכל מה שיגיד או יעשה אלא להשאיר לו מרווח ולהגיב לדבריו ולמעשיו בצורה עניינית ומכבדת. זה אתגר אישי, חברתי ואפילו רוחני מורכב, אך חשוב לא פחות מכיבוש הארץ בימי יהושע.

אם לא ראית מלאך לאחרונה, תנסה לפחות לדמיין כמה. גם כרוזים ההולכים לפני האדם המוצב מולך וגם אחד שבא לאתגר אותך או לתמוך בך – לפי הצורך – כדי שתוכל להגיב כראוי גם במצבים מורכבים. כל הצלחה, אפילו קטנה, תיצור רגע של ברכה, וביחד אולי נזכה שוב לכונן חברה אשר יגרם לאדם עויין הבא מן החוץ, להביט במחנה ישראל ולהצהיר:

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל (במדבר כד:ה).

---

[1] מדרש תהילים מזמור יז: "אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שהולך בדרך איקוניא של מלאכים מהלכין לפניו, ומכריזין ‏ואומרים, תנו מקום לאיקוניה של הקב"ה.‏"

Angels, Swords and the Divine Image

Hebrew

Parashat Balak 2018
When was the last time you saw an angel? A real angel? In everyday language, I might say that the motorcyclist who stopped and helped me push my stalled car to the side of the road was an angel.

The angel in Parashat Balak was completely different. He did not help Balaam get his vehicle out of trouble. Rather, he came with a drawn sword to thwart Balaam’s progress. How did Balaam get to the point where an angel came to frustrate him? When Balak’s representatives come to his home the first time and ask that Balaam curse Israel, he greets them graciously, and requests time to consult with God. God gives a negative answer. In the morning Balaam informs them that he cannot accept the mission, and the delegation goes back to their king. The problems begin in the second round of negotiations, when Balak ups the ante, and we learn that the professional curse-monger has a price. Although there is no reason to think that God would have changed God’s mind, Balaam asks again. One can imagine Balaam’s inner negotiation: “Please let me go with them and I promise to use the money very well: I’ll buy apartments for my children, send my grandchildren to the best schools, and make a generous donation to the needy from the remainder.” God decides, if we may imagine such a thing, to give him a sense of freedom and take advantage of the situation for Israel’s benefit. The role of the angel is to ensure that Balaam fully understands the gravity of the matter.

In other words, the story with the donkey and the angel depicts Balaam’s tormented inner state. He knows what he should do, but the temptation is enormous. It’s hard for him to resist, despite having received divine guidance. I suspect the situation is familiar to most of us. Sometimes we know what would be the right thing to do but are still tempted to believe our own excuses and take a different path. The drawn sword is a warning intended to make clear that the divine guidance is not always pleasant and affable; it can be challenging and demand that we overcome our weaknesses.

King David receives a similar warning (1 Chronicles 21: 15-17) when he “looked up and saw the angel of the Eternal standing between heaven and earth, with a drawn sword in his hand directed against Jerusalem.” The vision illustrates to David and to the reader that God’s chosen king and city are not exempt from punishment. With election comes heavy responsibility.

Despite (or because of) the responsibility he has, Joshua’s situation is different. Not far from the place where Balaam blessed Israel, near Jericho but on this side of the Jordan, Joshua copes not with temptation but with the magnitude of the task before him and perhaps with doubts about his ability to lead the people. “He looked up and saw a man standing before him, drawn sword in hand.” With due caution, Joshua inquires: “Are you one of us or of our enemies?” The man answers, “I am captain of the Eternal’s host. Now I have come!... Remove your sandals from your feet, for the place where you stand is holy” (Joshua 5: 13-15). The remainder of the message was not recorded or perhaps it was never spoken. Joshua already had the support he needed in order to continue his mission.

Armed angels are rare, there are only three in the entire Bible. In the rabbinic tradition some angels beat their swords into trumpets, herald’s trumpets, as Rabbi Yehoshua ben Levi claims that angels walk before each person and proclaim: “Make room for the image of the Holy Blessed One.” Make room to respect the person in front of you.

I return to the opening question: “When was the last time you saw an angel?”

The moment God opened Balaam’s eyes, he understood his situation in a completely different way. Try to imagine everyday life if we opened our eyes to see the image of God standing before us in every inter-personal interaction, not only with people similar to us, when that’s relatively easy, but also with those who are different. Not yielding to them or agreeing with whatever they say or do, but rather carefully responding in a relevant and respectful manner. This is a personal, social, and even spiritual challenge that is as complex but as important as Joshua’s task to conquer the land. So if you haven’t seen an angel lately, try to imagine a few: heralds to go before the person facing you and one to challenge or support – as needed – so you can respond appropriate to the Divine Image in front of you. Every small success will create a moment of blessing. Together let us strive to create a situation in which a hostile foreigner who sees the camp of Israel is inspired to proclaim: “How goodly are your tents, O Jacob, your dwelling place, Israel” (Numbers 24:5).

קוראים בישיבה, מתפללים בעמידה

לו היו הלל ושמאי חוזרים לבית-כנסת בימינו או אפילו בימי הביניים יתכן שהיו מופתעים לגלות שרֹב קהילות ישראל יושבים בזמן קריאת שמע. הם ובתי מדרשם היו חלוקים בנושא והלכה נקבע לפי בית הלל שלימד "כל אחד קורא לפי דרכו".
רק במאה התשיעית קבע הרב עמרם גאון קביעה חד-משמעית שיושבים בזמן שקוראים את שלושת הסעיפים של שמע. הוא חיזק את עמדתו עם מדרש¹ המשווה את קריאת שמע למכתב הנשלח בשם מלך (ז"א אלהים) ששיגר הנחיות לעמו (אנחנו). לכן ראוי לעצור, לשבת ולקרוא כל מילה בזהירות.²
ואז אנחנו קמים פוסעים שלושה צעדים קדימה ומתפללים כעומדים לפני מלך, ביראת כבוד וברצינות. דימוי אחר מורה למתפלל לעמוד כאילו השכינה מולו.³ כדי לכבד את המעמד, רצוי – אם אפשר – לא לשבת סמוך מיד לפני אדם המתפלל .

בנוסף ליחסי מלך-נתין, אני רוצה להעלות אפשרות אחרת על-סמך מדרש אחר, בו המלך-האל מקדש את כנסת ישראל לאשה בכתובה נדיבה (התורה) ואז נוסע לשנים רבות (כן, זה איכה רבה). ‏כדי לשמור על נאמנותה הכלה המתגעגעת קוראת שוב ושוב בכתובתה.⁴ לכן אנחנו קוראים את קריאת שמע ובתורה, יום-יום, שבוע-שבוע אף שכבר קראנו בהםאין-ספור פעמים. ואז אנחנו עומדים בתפילה, משתדלים לשלוח מסר בחזרה, ולהציץ אל האופק, אולי הוא חוזר.

בעולם בו האלוהים נסתר יותר מנוכח הדמויים אלו לא רק מסבירים את מנהגי התפילה אלא גם סוללים דרך פנימה אל תוך החוויה.

---

1 יקרא רבה כז:ו^↩

2 השווה ר' אלי טרגין ור' מיכאל רובינשטיין, התפילה כמפגש^↩

3 רבנו בחיי‎,‎‏ כד הקמח‎ ‎ערך בית הכנסת^↩

4 איכה רבה, פרשה ג: כז^↩