Friday, August 18, 2017

פרשת ראה: האם יחדל אביון מקרב הארץ?

פרשת ראה
בין שפע העניינים והפרטים בפרשה אתמקד בשתי שאלות-חידות טקסטואליות שלא קשורות אחת לשנייה, אבל פתרונותיהן מחברים.  
ראשון (לפי סדר הופעתם בפרשה): בפרק יב:כח כתוב: "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ  לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד-עוֹלָם, כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. המשמעות הפשוטה של הפסוק היא לעודד את קיום המצוות למרות הקשיים. השאלה היא, האם "הטוב" ו-"הישר" הן מילים נרדפות או שמא שני מושגים שונים? בספרֵי ובמדרשים אחרים ישנה מחלקת בין ר' עקיבא שטוען: "הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם" ובין ר' ישמעאל שאומר את ההפך. המחלקת מוזרה כי כתוב בפירוש "בעיני ה' אלוהיך" אבל היא מעלה על נס את ההבדל בין ראיה אלוהית וראיה אנושית. הרב ברוך הלוי עפשטיין, בעל התורה תמימה, מפתח את ההסבר לַשוֹני לפי רש"י על מעשה בראשית, שם רש"י טוען (בארשית א:ז) "דבר שלא נגמר אינו במלואו וטובו": לכן,
כל דבר שלא נראה גְמַר עיינו ותכליתו אינו יכול להיקרא "טוב" אף על פי שבתחילתו נראה טוב. לפי זה דבר הנראה לטוב בעיני אדם אפשר רק לקרוא בשם "ישר"... ולא בשם "טוב" כי לתכלית השם "טוב" דרוש לדעת עתידות הדברים ותוצאותיהם, מה שאי אפשר לאדם קצר העין לראות, ולכן אי-אפשר לומר "הטוב בעיני אדם" כי אם בעיני ה' הרואה לתכלית וקץ.    
לזה פרופ' ישעיהו ליבוביץ מוסיף: "יש להרהר מאוד... כי אנשים רבים אשר כוונתם ללא ספק הייתה טהורה ולשם שמים, גרמו בהכרעותיהם תקלה לעצמם ולעולמם..." אינני יודעת מתי הדברים נכתבו ולאיזה אנשים הוא התכוון אבל אין לי ספק שהוא צודק. אכן עלינו לפעול בזהירות תוך ראיה רחבה וארוכת טווח כמה שאפשר, וגם מתוך קצת צניעות כי אין לנו ראיה אלוהית לדעת איך הסיפור ייגמר.
אבל עם כל הזהירות אַל לנו להימנע בעשייה. גם זה נלמד מהפרשה. בפסקה הראשונה בפרק טו, יש קביעות הפוכות לגבי מצב החברתי-כלכלי עתידי:
פסוק ד: אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן.
פסוק יא: כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ.
חלק מן המידע הדרוש ליישב את הסתירה נמצא בתוך הפסקה: "רַק אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. כִּי-ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ".
האם משמעות הדבר שחיסול העוני הוא תגמול שהאל ישלם לעמו עבור שמירת המצוות? לא. יש ברכה בקיום המצוות אבל הפסקת העוני אינה פרס אלא תוצאה ישירה מקיום המצוות המפורטות באותו הפרק ובמקומות אחרים: מעשרות, מתנות העניים, שמיטה ודאגה לחלש בחגים וכו'. איננו יכולים לתלות מבטנו בשמים לפתור את בעיותינו כאשר הכלים הארציים מונחים לפתחנו. עלינו להרים את הכלים להשתמש בהם.
במצבים מידיים, המצווה ברורה וניתנת ליישום כמו שכתוב: לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ.
אבל הכלים הגדולים, הפתרונות המערכתיים התנ"כיים אכן צריכים תיקן והתאמה לכלכלה מודרנית, כפי שכתב ליבוביץ במקום אחר (ב-אמונה, היסטוריה וערכים):
המציאות של הדורות האחרונים היא מציאות אשר חשיבה ההלכתית המגובשת במסורת ההיסטורית של היהדות לא צפתה אותה ואין היא יודעת עליה מאומה. כל הבעיות החברתיות, והכלכליות והמדיניות שלנו מחייבות חשיבה מחודשת. (הדגשה שלי) 
"מחייבות חשיבה מחודשת," ז"א חובה מוטלת עלינו להתמודד עם הבעיות, להתאמץ למגר עוני ולסגור פערים ולא להתעלם מהסבל או לדחות את השאלות הקשות למועד "נוח" יותר. דרכי ההתמודדות צריכות להתבהר במסגרות אזרחיות ופוליטיות, בלי טיוח ובלי משוא פנים. כמו שהתורה מצווה על מתנות לעניים – כמו פאה ולקט – בכל קציר, קטיף ואסיף ז"א בכל מחזור ייצור, ועל מעשרות ושמיטות במחזוריות קבועה, גם לנו חובה להתאמץ למען הבאת ברכה אֶל הארץ והעולם, גם אם נראה לנו שיש אילוצים היכולים להצדיק דחייה. 

Saturday, August 5, 2017

A Voice Calls from Sinai

“Observe” and “Remember” in one act of speech, the One and Only God made us hear.”
(Lecha Dodi, Sacks translation)
A voice called out from Sinai, exclusive and unique in its ability to express one substantive principal in way suited to the needs of each generation.
The essence of Shabbat is a work stoppage that is obligatory for everyone once a week, but already in the Written Torah, that essence takes on different forms.
In Exodus (20:8-11), the Israelites who left Egypt heard:
Remember the Sabbath day and keep it holy. Six days you shall labor and do all your work, but the seventh day is a Sabbath of the Eternal your God: you shall not do any work: you, your son or daughter, your male or female slave, or your cattle, or the stranger who is within your settlements. For in six days the Eternal made heaven and earth and sea, and all that is therein, and God rested on the seventh day; therefore the Eternal blessed the Sabbath day and hallowed it.
It was important that the newly freed slaves hear that Shabbat was embedded in creation. After experiencing uninterrupted labor throughout the years of slavery, they may have found it hard to believe that the new Master who had defeated Pharaoh with great force, and was now handing down orders did not also demand constant work.
The lives of the desert generation were completely different from life in Egypt. For forty years they ate manna, literally. They built the Tabernacle, they marched and they camped. Then, until the next journey, they gathered and ate manna. They were familiar with Shabbat because on Fridays they needed to gather a double portion because none would descend from heaven the next day. For them, Shabbat was part of creation, built into their natural/supernatural life routine. What was foreign to them was continuous work and employer-employee relations. On the border of the Land, just before beginning a naturally productive life, they needed to hear a different Torah:
Observe the Sabbath day and keep it holy, as the Eternal your God has commanded you. Six days you shall labor and do all your work, but the seventh day is a Sabbath of the Eternal your God; you shall not do any work–you, your son or your daughter, your male or female slave, your ox or your ass, or any of your cattle, or the stranger in your settlements, so that your male and female slave may rest as you do. Remember that you were a slave in the land of Egypt... (Deuteronomy 5:12-15).
Here the Torah emphasizes solidarity based on the memory of slavery (which may have begun to fade), clarifies that the conquest and building of the Land do not override Shabbat, and emphasizes that the people should not imagine themselves as employers like the Egyptians. It is forbidden to learn from Pharaoh, there is life beyond work.
During the first Babylonian exile, another voice strengthened Shabbat with new meaning. With the Temple in ruins, the Israelites’ religious life contracted, leaving Shabbat as the main communal expression of Jewish identity in a foreign land (Moshe Greenberg, “The Experience of Shabbat”).
s  Shabbat of creation with an avoidance of creative work.
s  Shabbat as a remembrance of the Exodus from Egypt with refreshing rest for all.
s  Shabbat that unites the community.
These are the three main voices that accompanied (in varying mixes) Shabbat until the modern era and early Zionism. Upon their return to Israel, prominent leaders fought for Shabbat to be kept even among “secular” Zionists, as Haim Nahman Bialik urged members of the Kevutzat Geva:
It is Shabbat, not the culture of oranges or potatoes, that preserved the existence of our people during all the days of its wanderings, and now that we are returning to the land of our forefathers, you want to discard it like an unwanted object?
Without Shabbat, there is no Divine image and no human image in the world.
About 80 years have passed. Social and economic life in Israel and around the world has changed. For many of us, Shabbat is primarily a time devoted to family, community and friends. These are very important, precious things. Every family or group that takes a break from the race of life and sits together around the table or in another quiet place is doing something important and holy.
But I hear another voice coming forth from Sinai, a voice that I believe we need urgently, before our souls wither in a desert of plenty. A call to stand against consumerism, driven by frantic shopping, and challenge the culture in which a person is primarily a consumer, and society exists to serve the economy rather than the opposite.
In his commentary on Deuteronomy, biblical scholar and Christian homilist Walter Brueggemann makes a strong connection between the fourth commandment – observing Shabbat – and the fifth – honoring father and mother. The people addressed by the commandments are adults. Therefore, the parents we are commanded to respect are even older, and include those who have ceased to make an  economic contribution. Shabbat observance and respect for parents come together to confirm – no, to declare – that human life is not limited to productivity.
Human life is not limited to productivity. The economy exists to serve society.
A call comes from Sinai to add another consciousness to the day of rest and the family celebration: a consciousness of resistance to the enticements of consumerism, a consciousness that insists that we must not define our lives only by economic standards.
“Without Shabbat, there is no Divine image and no human image in the world.”
Shabbat Shalom
Parashat Va'ethanan, Hod veHadar, 5777

Recommendation for further reading: Walter Brueggemann, Sabbath as Resistance: Saying No to the Culture of Now

קול קורא מסיני

‏שמור וזכור בדיבור אחד השמיענו אל המיוחד
קול יצא מסיני, יחיד ומיוחד ביכולתו להביע מהות עקרונית אחת אשר תישַמע בכל דור לפי צרכיו. ‏

מהות מצוות השבת היא שביתה, עצירה ממלאכה שהיא חובה לכולם פעם בשבוע, אבל כבר בתורה הכתובה ‏המהות לובשת צורות שונות.‏

בספר שמות, יוצאי מצריים שמעו:‏
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל ‏מְלָאכָה ... כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם ‏הַשְּׁבִיעִי...‏
היה חשוב שעבדים משוחררים ישמעו כי השבת הוטמעה בבריאת העולם. אחרי שחוו עבודה בלתי פוסקת משך כל ‏שנות העבדות, ייתכן שהם התקשו להאמין כי האדון החדש שהביס הפרעה בכח רב ועכשיו התחיל להוריד פקודות ‏לא דורש גם הוא עבודה מתמדת. ‏

חייהם של דור המדבר היו שונים לגמרי מהחיים במצרים. ארבעים שנה הם אכלו מן, פשוטו כמשמעו. ‏

בנו משכן, נסעו וחנו. בכל חניה בנו מחנה ועד הנסיעה הבאה, אספו מן ואכלוהו. את השבת הם הכירו כי בימי שישי ‏נאלצו ללקט מנה כפולה של מן כי המזון לא יֵרֵד משמיים למחרת. להם שבת היה חלק מן הבריאה, בנוי בתוך מחזור ‏החיים הטבעיים/על-טבעיים שלהם. מה שהיה זר להם הייתה עבודה רצופה ויחסי עובד-מעביד. על סף הארץ והכניסה ‏לחיים יצרניים טבעיים, הם צריכים לשמוע תורה אחרת: ‏
שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת.... לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' ‏אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.
כאן התורה מדגישה את האחווה המושתתת על זיכרון העבדות (שאולי החלה להישכח), מבהירה כי הכיבוש ובניית ‏הארץ לא גוברים על השבת, ומדגישה כי אַל לעם לדמיין את עצמם כמעבידים כדוגמת המצרים. אסור ללמוד מפרעה, ‏יש חיים מעבר לעבודה. ‏

בגלות בבל הראשונה קול נוסף העצים את השבת עם משמעות חדשה. כשחרב בית-המקדש הצטמצמו החיים ‏הדתיים של בני-ישראל, ונותר השבת כביטוי עיקרי לזהות העצמית של הקהילה היהודית על אדמת ניכר (גרינברג, ‏חוויית השבת). ‏

שבת של בריאה עם הימנעות מעבודה יוצרת    *   
שבת שהוא זכר ליציאת מצריים עם מנוחה מרעננת לכל ‏    *   
שבת מלכדת של קהילתיות ‏   *   

אלו הם שלוש הקולות המרכזים שליוו (במינונים משתנים) את השבת עד העת החדשה וראשית הציונות. בשובם ‏ארצה מנהיגים בולטים נאבקו שהשבת תישמר גם בקרב הציונים החופשיים, כפי שהפציר חיים נחמן ביאליק בחברי ‏קבוצת גבע: ‏
השבת ולא התרבות של תפוחי-זהב או תפוחי-אדמה היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו, ועתה ‏בשובנו לארץ-אבות, הנשליכה אחר גוונו ככלי שאין חפץ בו?... בלי שבת אין צלם אלוהים ואין צלם ‏אנוש בעולם.‏
עברו כ-80 שנה. החיים החברתיים והכלכליים בארץ ובעולם השתנו. לרבים מאתנו שבת הוא בראש ובראשנה ‏זמן מוקדש למשפחה, ואחרי משפחה, לקהילה ולחברים. דברים חשובים ויקרים ביותר. כל משפחה וחבורה ‏שעוצרת רגע את מירוץ החיים ויושבת יחד מסביב לשולחן או במקום שקט אחר החביב עליהם עושה דבר ‏חשוב וקדוש.‏

אבל אני שומעת קול נוסף שיצא מסיני, קול שאני מאמינה אנחנו זקוקים לו בדחיפות, לפני שנשמותינו ‏תִּתְיַבֵּשְׁנָה במדבר של שפע. ‏הקול הקורא לעמוד נגד תרבות הצריכה, המונעת ע"י סחרור של קניות. לקרוא תיגר נגד תרבות בה האדם ‏נחשב בעיקר כצרכן ובה החברה קיימת כדי לשרת את הכלכלה ולא ההפך. ‏

בפירושו לספר דברים חוקר המקרא ודרשן הנוצרי וולטר ברוגמן ‏‎ Walter Brueggemannקושר קשר אמיץ בין ‏הדיבור הרביעי - שמירת שבת - וחמישי - כיבוד אב ואם. הנמענים של הדברות הם מבוגרים. לכן ההורים ‏שאנו מצווים לכבד הם עוד יותר מבוגרים, וכוללים גם את אלו שכבר סיימו לתרום תרומתם הכלכלית. שמירת ‏שבת וכיבוד אב ואם באים ביחד לאשרר – לא, להכריז – כי חיי אדם לא מסתכמים ביצרניות. ‏

חיי אדם לא מסתכמים ביצרניות. הכלכלה קיימת כדי לשרת את חברה. ‏

קול קורא מסיני לצרף ליום המנוחה ולחגיגה המשפחתית תודעה נוספת: תודעה של התנגדות למלכודת הצרכנות,  תודעה המתעקשת לא להגדיר את חיינו רק לפי אמות מידה ככלכליות. ‏
.בלי שבת אין צלם אלוהים ואין צלם אנוש בעולם
שבת שלום

פרשת ואתחנן, תשע"ז