Sunday, October 8, 2017

Sukkot, Simḥat Torah and "After the Holidays"


Sukkot 5778
On Yom Kippur, we were like angels or the dead; neither eating or drinking, and wearing white that resembles shrouds. We contemplate: Who will live? Who will die? Who in good time? Who too soon? We faced our weaknesses and the fragility of our lives.
Then, a moment before the gate slammed shut, a long Shofar blast released us back into the world of action: a satisfying meal and a flurry of construction. But what have we built? Something fragile and temporary, with flimsy walls and a “roof” that with more shadow than sun, but also rain-permeable. I am not ashamed to say that when the roof in my kitchen leaks, it is not “the time of my joy.” How can we rejoice in the harvest festival, when despite the produce filling the barn, our walls sway in the wind? I don’t know, so I will quote my teacher Rabbi Shai Held:
“The spiritual life takes place in the space between the difficult and the impossible.[1]
With or without a leaky roof, most of life takes place within routine, and Sukkot is also a holiday that celebrates routine. There are halakhic discussions about where to eat, where to sleep – the most basic things in life – even about how many meals must be eaten in the sukkah and in what kind of weather. The details are not important at the moment, just the fact of their existence. Sukkot does not commemorate a climatic moment like the Exodus or the giving of the Torah, but rather daily life in wilderness. It’s easy to celebrate grand events; but routine is difficult even to sustain.[2] The temptation to break it is strong. Therefore, I pray with the poet Orah Ilan:
My God
Teach me to bear
The contentment of time
Which passes not to return.
Teach me to bear
The burden of routine
That gives up so easily.[3]
Following the impulse to work quickly, we build fragile shacks. Sturdy construction requires perseverance and discipline. We all know that. This is how we built and continue building our private homes, and how we built and continue building our communal home.
A stable building also requires a solid foundation.
The foundation of the community and the entire nation is Torah, which connects us to generations past and to the Land. The question is: Will the Torah connect us to future generations?
In Parashat Vayelech we read:
Every seventh year, in the Sabbatical year, during Sukkot… you shall read this Teaching aloud in the presence of all Israel. Gather the people–men, women, children, and the strangers in your communities–that they may hear and so learn to revere the LORD your God and to observe faithfully every word of this Teaching (Deut. 31:10-12).
In a regular cycle all the people gather to hear and learn the Torah. The choice of Sukkot is not random: after the harvest and before the strong rains, this was a quiet period in ancient Israeli society based on subsistence agriculture, and the release of slaves in the Sabbatical year ensured that all people, regardless of status, [4]  gender or age, were free to participate.
Our world is not their world. Our attention-span is short and the number of stimuli flooding us, our children, grandchildren and great-grandchildren is overwhelming. A concentrated seminar once every seven years would not be sufficient to teach Torah to future generations. Hakahel remains a state ceremony, and we have Simḥat Torah.
On Simḥat Torah, we sing and dance in synagogue. If Shavuot recalls the marriage ceremony between God and Israel, with the Torah as the marriage contract, Simḥat Torah is the party in which we celebrate the bond that has been forged.
After the party, comes... routine.
Routine is a burden, a routine that knows how to give up. But we have to accept the burden, to learn and to teach, taking Torah seriously in order to preserve the wisdom of the generations, to expand it, and bequeath it as a legacy for future generations.
On Simḥat Torah, we read: “Moses commanded us the Torah, the inheritance (מורשהmorasha) for the community of Jacob” (Deuteronomy 33:4). The Talmud (Pesachim 49b) states: “Do not speak of ‘an inheritance,’ but of an ‘betrothed’ (מאורסהma’orasa”).
In the middle of the twentieth century, Rabbi Yechiel Ya’akov Weinberg explained:
Many people honor the Torah but regard it as an antique. They do not ask the Torah how to handle the questions of life. This is why the Sages wrote that we should not call the Torah an inheritance, but rather a partner who is loved and significant, who is consulted and whose opinion is consulted and considered.[5]
On Simḥat Torah, let us celebrate the Torah we have inherited.
After the celebration, the routine will come. If we also future generations to rejoice in the Torah after us, we must bring it into the routine of our lives, not only as a heritage but as our beloved, that we learn, teach and engage, For it is our life and the length of our days.
Kehillat Hod VeHadar


[1] Shai Held, recorded lecture: Between the Difficult and the Impossible
[3] In Hillel Weiss, Va-ani Tefilathi: Prayer Poems by Contemporary Israeli Poets (1990) p. 94 [Heb.]. The poem continues, “Teach me to bear the pain of  concession without license” [trans. SMZ].
[5] I first learned this text from Rabbi Lionel Levy. The original source is from a letter of approbation for Ribner, Raza D’oraita.

סוכות, שמחת תורה ו-"אחרי החגים"

סוכות תשע"ח
ביום כיפור חיינו כמלאכים וכמתים: לא אכלנו, לא שתינו ולבשנו לבן הדומה לתכריכים. הרהרנו ב-"מי יחיה ומי ימות, מי קצו ומי לא בקיצו?" עמדנו מול חולשותינו ומול שבריריות חיינו.
ואז, שניה לפני שהשער נטרק תקיעה גדולה שחררה אותנו חזרה אל עולם העשייה: ארוחה משביעה וסערה של בנייה. אבל מה בנינו? דבר שברירי וארעי, עם דפנות דקיקות ו-"גג" שצלו מרובה מחמתו, וגם מכניס גשמים. אינני מתביישת לומר כי כאשר הגג במטבח שלי דולף זה לא זמן שמחתי. איך נוכל לשמוח בחג האסיף, ביבול הממלא את אסמנו כאשר הקירות רועדים ברוח? לי אין תשובה ולכן אצטט את מורי הרב ש"י הלד:
"עבודת ה' מתרחש במרחב בין הקשה ובין הבלתי אפשרי."[1]
עם גג דולף וגם בלעדיו, עיקר החיים מתרחש בתוך שגרה, וסוכות הוא חג שמרומם את השגרה.[2] ישנן סוגיות הלכתיות על איפה אוכלים, איפה ישנים -- הדברים הבסיסיים ביותר בחיים -- ואפילו על כמה ארוחות חייבים לאכול בסוכה באיזה תנאי מזג-אוויר. הפרטים לא חשובים כרגע אלא עצם קיומם. חג סוכות אינו מזכיר רגעי שיא כמו יציאת מצריים או מתן תורה אלא את חיי היום-יום הלא פשוטים של המדבר. קל לחגוג שיאים. אבל שגרה קשה אפילו לקיים. הפיתוי לשבור אותה חזק. לכן ואני מתפללת עם המשוררת אורה אילן:
אלוהי
למדני לשאת את
אָשְׁרוֹ של הזמן
החולף ואינו חוזר.
למדני לשאת את
עֻלהּ של שיגרה
היודעת כל כך לוותר
.[3]
בדחף לבנות מהר בונים סוכות שבירות, בניה איתנה דורשת התמדה ומשמעת. כולנו יודעים את זה. כך בנינו ובונים את בתינו הפרטיים וכך בינינו ובונים את ביתנו הקהילתי.
לבניין יציב דרוש גם מסד מוצק.
המסד בבסיס הקהילה והעם כולו הוא תורה, המקשרת אותנו לדורות עברו ולארץ. השאלה היא: האם התורה תחבר אותנו לדורות הבאים?
בפרשת וילך קראנו:
מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת... תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ (דברים לא:י-יב).
במחזוריות קבועה כל העם מתכנס לשמוע וללמוד את התורה. המועד אינו אקראי: חג הסוכות, אחרי האסיף ולפני הגשמים החזקים, הייתה תקופה שקטה בחברה הישראלית הקדומה המבוססת על חקלאות קיומית, ושחרור העבדים בשנת השמיטה הבטיח שכל העםללא הבדל מעמד[4], מגדר או גיל, היו בני חורין להשתתף.
עולמנו אינו עולמם. הקשב שלנו קצר ומספר הגירויים שאנחנו וילדינו, נכדינו ונינינו, נחשפים אליהם אדיר. סמינר מרוכז פעם בשבע שנים לא יספיק להנחיל תורה לדורות הבאים. זכר להקהל נשאר כטקס ממלכתי, ולנו יש שמחת תורה.
בשמחת תורה יהיו בבתי הכנסת שירים וריקודים. אם חג השבועות משחזר את טקס החופה בו עם ישראל קודש לה' עם התורה ככתובה, שמחת תורה היא המסיבה שבה אנחנו חוגגים את הקשר שנרקם.
אחרי המסיבה, באההשגרה.
שגרה שהיא עול, שגרה שיודעת לוותר. אבל אנחנו צריכים לקבל את העול, ללמוד וללמד, להתיחס לתורה ברצינות כדי לשמור את חכמת הדורות, להרחיב אותה ולהנחיל מורשת לדורות הבאים.
בשמחת תורה נקרא: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג:ד) עליו נאמר בתלמוד: "אל תקרי מורשה, אלא מאורסה" (פסחים מט ע"ב).
באמצע המאה העשרים, ר' יחיאל יעקב ויינברג הסביר:
רבים האנשים המכבדים את התורה, אך יש בהם המתייחסים אליה כאל אוצר נחמד, דבר עתיק ויקר ערך, אולם הם אינם שואלים את התורה כיצד יש לנהוג בשאלות החיים... אל תתייחסו אל תורה כאל ירושה עתיקה אלא כאל "מאורסה", כדבר אהוב וחשוב, שמתייעצים עמה ומתחשבים בדעתה.[5]
בשמחת תורה, בואו לחגוג את התורה, את המורשת.
אחרי החגיגה תבוא השגרה. אם אנחנו רוצים גם להעמיד לעצמנו דורות המשך שישמחו גם הם בתורה, עלינו להביא אותה אל תוך השגרת חיינו, לא רק כמורשה אלא כ-"מאורסה" מרכיב חשוב, ללמוד וללמד
כי היא חיינו ואורך ימינו.                                                                                                     
שושנה מיכאל צוקר, הוד והדר
-------------

[1] ר' ש"י הלד: הרצאה מוקלטת: Between the Difficult and the Impossible [אנגלית].
[2] לפרטים: ר' יצחק גרינברג The Jewish Way: Living the Holidays (1988), chapter 4[אנגלית].
[3] ב-הלל ויס (עורך) ואני תפילתי: שירת התפילה של משוררים בני זמננו (1988), ע' 94.  השיר ממשיך " למדני לשאת את כאב הותור שאין לו היתר."
[4] ר' ש"י הלד: Returning To Sinai Every Seventh Year [אנגלית]. וגם בספרו
 The Heart of Torah: Essays on the Weekly Torah Portion, vol. 2. (2017) Philadelphia: JPS.
[5] למדתי את הטקסט מר' ליונל לוי .הוא מופיע גם כאן: http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/92-2.htm מקורו כנראה בהקדמת הספר רזא דאורייתא, מאת הרב ז"א רבינר.