הספדו של יצחק, לזכר אביו

 English 

פרשת וירא, תשנ"ו

קהילת הוד והדר, כפר סבא

לזכרם של ר"מ יצחק רבין ובנימין ולבר

אברהם אבי!

אני יצחק בנך, יחידך אשר אהבתה,  עומד לפניך היום בוכה ומבוך.  אתה שהיתה את הכול בחיי, שוכב לפני ללא רוח חיים.  כל השכנים ורוב מנהיגי האזור באו לחלוק לך כבוד אחרון.  הם רוצים שאני אספיד אותך.  אינני רוצה )ואתה יודע למה( אך אינני יכול להסביר להם ואם כבר אסביר אז אין סיבה שלא אספיד.

בראש ובראשונה היתה איש אמונה דגול.   כבר בנעוריך באור כשדים פיתחת אמונה חדשה -- לא עוד השמש, הירח והכוכבים אלא  אל אחד, בורא עולם אשר ברא את כולם.  והעיקר שהוא אחד.  והפצתה את האמונה שלך לכל אחד שבאת אתם במגע.  גם כאשר  עברת אם המשפחה להרן המשכת בדרכך והפצת אמונה.  עד שהגיע הצו לך-לך!  וקמת אם אמא לחפש חיים חדשים בארץ לא נודע.  ובכל מקום למדת תורתך, הרשמת, והשפעת.  כמובן, את השלב הזה אינני זוכר אך רבים מהנמצאים כאן היום יכולים להעיד אליו.

אני זוכר את הכנסת האורחים הנפלאה שלך.  ביתנו היה תמיד פתוח.  אוהלנו פתוח לארבע הרוחות.  אנשים באו, רחצו רגליים, אכלו, שתו, לנו הליל והמשיכו בדרכם.  תמיד לקחת  את הזמן לשבת אתם, לדבר אתם, לשמוע סיפורם וללמד אמונתך.  במיוחד אמרת לאורחים שהם לא חייבים להודות לך עבור המזון אלא לאלוהים שברא אותו.   לפעמים אנחנו בני הבית, דאגנו שלא יישאר לנו מספיק.  לא היתה מכון לשמוע את זה.  היית באמת "מבורך בכל " ולא חיסר לנו.  אתה אהבת את הכל האנשים.  היתה זקוק למגע הזה. כשה' הפך את סדום ועמורה ואנשים כבר לא באו בדרך ההיא לא היה לך שווה לשבת שמה.  לכן עברת לבאר-שבע ושם נטעת את האשל המפורסם.

גדלתי בבאר-שבע בשפע ובשלווה.  שחקתי עם אחי ישמעאל והייתי שמח.   עד שיום אחד נתת לאמא להעיף את ישמעאל ואת אמו מהבית.  לא הבנתי למה אך לא העזתי לשאול.  הייתי מדוכא עד שהיגע האירוע הקשה מכל .

בוקר אחד, עם שחר, הקמתה אותי בקול קשה כברזל.  אמרת לקום כי עלינו ללכת למקום מסוים להתפלל.  לא הבנתי למה צריכים ללכת כל כך רחוק.  הרי  תמיד למדת אותנו שהאל האחד נמצא בכל מקום.  ידעתי שאין טעם לשאול שאלות.

הלכנו שלושה ימים.  לא דברנו.  לא הסתכלת עלי.  נורא פחדתי.  פחדתי שתשאיר אותי במדבר כמו ישמעאל ואמות מצמא.  נאזרתי עוז ושאלתי שאלה.  ענית וראיתי שאתה מוחה דימעה אבל לא הסתכלת עלי.  אז ידעתי ופחדתי עוד יותר.  לא יכולתי להתנגד, הערצתי אותך כל כך, האמנתי בך ופחדתי.

הגיע הרגע הגורלי --  ראיתי את המאכלת הונפה אל על.  יצאה נשמתי.  כשהיגעה השמימה, מלאכי השרת נבהלו כי הם הרי ידעו שלא היה מתוכנן בשבילך להשלים את המעשה. הם ידעו שאחד מחבריהם כבר יצא לעצור אותך.  מהר הם התקינו ברכה "מחיה המתים" והחזירו את נשמתי לגופי. 

פסיפס בבית אלפא

 לא יכולתי ללכת הביתה,  ללכת עוד שלושה  ימים  בשקט האיום ההוא.  אבל לאן כן ללכת?  הלכתי אל אחי ישמעאל.   האוכל לספר למישהו אחר? האם יש  עוד בן-אדם אשר מבין איך זה להיות בן-אברהם?

ישבתי אצל ישמעאל.  לאט לאט הסיפור יצא.  ישבנו ודברנו עד שהבנתי שלא יכולת אחרת.  כל כך האמנת בהבטחתו של האלוהים שתהיה לגוי גדול ושאני אקרא לך זרע שהאמנת שהכול ייצא בסוף טוב אפילו שלא ידעת באיזה דרך זה יקרה.   גם אז לא יכולתי לחזור הביתה כי  הפחד שלי עדיין לא הפחית.  חוזק האמונה שלך הפחיד אותי.  הבטחון שהכל  יהיה בסדר רק ערער את הבטחון שלי.

ישבתי עוד אצל ישמעאל.  דברנו, חשבתי והתפללתי.  עד שבסוף הבנתי שהאמונה שלך יכולה להתקיים רק בחברת האהבה שלך.  הם מאזינות אחת את השניה.  אז יכולתי לחזור הבית; לשבת בארץ הזאת; להקים משפחה ולהמשיך את האמונה.

היום, אני תקווה, אני תפילה שאני ואחי ישמעאל נדע להנחיל לדורות הבאים את האמת השלם של אברהם אבינו:  אמונה צרופה יכולה להתקיים עלי אדמות רק בחברת אהבה צרופה כמוה.

Isaac's eulogy for his father

Hebrew‎           

In memory of PM Yitzhak Rabin and Benjamin Welber ‎

Parashat Vayera 5756 (11/11/95)‎

Abraham, my father!‎

I, Isaac, your son, your only one whom you loved stands before you today, crying and ‎confused. You, who were everything in my life, lie before me now, lifeless and cold.  All of ‎the neighbors and many regional leaders have come to pay their last respects. They have asked ‎me to eulogize you but I do not want to.  You know why, but if I were to explain the reason ‎for my refusal, the reason itself would no longer be valid.‎

First and foremost, you were the great man of faith.  Even in your youth in Ur Chasdim, you ‎developed a new faith.  No longer belief in the sun, the moon and stars but rather in one ‎Creator who made them all.  Most importantly, you believed in one single God, not many.  ‎Wherever you went you talked to people and taught them your new ideas. You continued ‎your teaching when you moved with the family to Haran.  Always impressing people and ‎influencing them until the command came to start a new life in an unknown country.  ‎

You and mother went to Canaan and started all over again from the beginning   explaining, ‎teaching and bringing people closer to God.  I, of course, do not remember this stage ‎personally but many of those gathered here today can testify to it. ‎

What I do remember is your overwhelming hospitality.  Our house was always open; the tent ‎was open to the four winds and travelers came to wash their feet, eat and drink.  They spent ‎the night and continued on their way.  Always, you took the time to sit with them.  Always ‎you told them that they must not thank you for the food but rather God who created it.  ‎Sometimes, we were concerned that there would not be enough supplies left to meet the ‎family's needs.  You would not pay any attention to our concern.  The guests were too ‎important for that.  You were indeed "blessed with everything" and never did we want.  Your ‎love for people, your need to meet them was so great that after God overturned Sodom and ‎Gomorrah and travelers no longer passed that way, there was no point for you to remain in ‎Alon Mamre, so you moved to Beer Sheva where you planted the famous Eshel.‎

I was born in Beer Sheva.  I grow up there in tranquility and plenty, playing with my brother ‎Ishmael, until one day you let Mother send him and his mother away.  I could not understand ‎this.  I dared not ask.  I was depressed and so very alone.  ‎

Until . . . ‎

One morning you woke me early in a hard, cold voice saying that we must go to some distant ‎place to pray.   Again, I did not understand.  You always taught us that God is everywhere.  ‎Why then must we go to a particular place to pray?  I couldn't find the words to ask.  Three ‎days we walked in icy silence.  You did not look at me.  I was frightened, scared that you ‎would leave me in the wilderness, like Ishmael, and that I would die of thirst.  Finally, I ‎found the words and asked a question.  As you answered, you wiped a tear from your eye, ‎but looked straight ahead.  I understood and was terrified.‎

The frightful moment came.  I saw the knife above my head.  My soul departed and flew to ‎heaven.  The angels were confused by its arrival since they knew that God had never planned ‎for you to carry out the command out to the end.  They knew that one of their number had ‎already been dispatched to stop you.  Quickly, they established the blessing "who brings the ‎dead to life" and returned my soul to my body.‎

Mosaic at the Beth Alpha synagogue

I couldn't return home with you; couldn't walk three more days in that dreadful silence.  But ‎where to go?  I went to Ishmael, my brother.  Who else would understand what it is like to be ‎the son of Abraham?  I sat with Ishmael.  Slowly, I told him my story.  We sat and talked ‎until I understood that you could not have done otherwise.  Your faith was so strong that ‎even though you knew nothing of the planned end, you believed completely in the divine ‎promise that your descendants would be a great nation and that I was your link to the future.  ‎Without knowing how, you believed that everything would have to be okay. ‎

I still couldn't go home.  That faith was terrifying; your confidence that everything would ‎always be okay only undermined my confidence. ‎

I stayed with Ishmael.  We talked.  I thought and prayed until I saw that your great faith ‎could only exist on this earth together with your great love.  ‎

Now I was ready to return home.  To live in the land, establish a family and continue the ‎faith. Today, I hope and pray that I, and my brother Ishmael, will be able to educate future ‎generations the full truth of Abraham, our father, that all consuming faith can survive on this ‎earth only when accompanied by all consuming love. ‎