סוכות בארץ ישראל: האתגר

English

לכל אחד משלוש הרגלים – פסח, שבועות, וסוכות – יש רובד חקלאי ורובד היסטורי. הרובד ההיסטורי מתיחס לעיצובו של בני ישראל כעם: יציאה לחרות בפסח, התגלות בשבועות ונדודים במדבר בסוכות. רגע, זה לא היה סוף התהליך. מה קרה לכניסה לארץ ולהתיישבות בה?? לא חסר כאן משהו חשוב? אולי.

ואולי לא.

ברובד החקלאי פסח ושבועות מתיחסים לגידולי השדה שהם שְׁנָתִיִּים, הזמן בין הזריעה והקציר נמדד בחודשים. חג האסיף בסוכות מתיחס לפירות האילן שגידולן דורש ישיבה ממושכת במקום אחד, שנים עוברות בין הנטיעה לקטיף. נוודים לא נוטעים עצים. לכן בהיותו חג האסיף סוכות חוגג את החיים בארץ ישראל. הרובד החקלאי והרובד ההיסטורי משתלבים. את זה למדתי משרה שוב.

לא כל תקופת המדבר הייתה נדודים ממש. רוב התחנות היו בשנתיים הראשונות ובשנה האחרונה, אבל לא היה לו"ז ידוע מראש. בכל יום נתון היה סיכוי שענן הכבוד יעלה ו יִנָּתֵן פקודה לצאת למסע. במצב של אי-וודאות כזה אין טעם לטעת עצים. אלו שחוו את אי-הוודאות והנדודים במדבר יוכלו להעריך ולחגוג את האחיזה בארץ. ואולי רק הם.

בספר נחמיה מסופר על חג הסוכות הראשון שחגגו שבי ציון:

וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל-הָעָם, הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל-עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד-מֹשֶׁה, אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי... וַיַּעֲשׂוּ כָל-הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן-הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא; וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד. (ח:יג-יד, יז)

הישיבה בסוכות (להבנתי לא החג כולו) נשכח אחרי דור אחד של התיישבות. הדור השני חגג את האסיף אבל את הסוכה הזניח, קשה היה להכיל נוודות והתיישבות בעת ובעונה אחד. אבל בדיוק ביכולת להחזיק הפכים יחד ולהמשיך אתם הלאה נמצאה את כוחה של התורה.

יתרה מזה, לדעתי – ולא רק שלי – זה מסביר גם כמה מהקשיים בלוח החגים שאנחנו קוראים בסוכות בבוקר (בסידור ע' סט). בויקרא כג יש רשימה שלמה של מועדי ה' ואחרי סיום חגיגי: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה’ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ" יש תוספת המפרטת את ארבעת המינים וישיבה בסוכות "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם."

לא רק שפיסקה זו נשמעת כתוספת אלא זה המקום היחיד בו הוזכר שבני ישראל ישבו בסוכות במדבר. בכל מקום אחר בו מוזכרים מגורי בני ישראל הם גרים באוהלים. התאוריה היא שקטע זה נוסף בתקופה שיבת ציון כדאי לחזק את החג, ואת אחיזה בארץ.

במרוצת הזמן, עם ישראל שוב הוגלה מן הארץ והמימד של נדודים וארעיות תפס את המרכז הבמה.

חזרנו ארצה, עדיין זוכרים את הנדודים אבל מתחילים לשכוח. העובדות ידועות אבל ההוויה מעומעמת. זכרון הכאב לא מניע אותנו לאהוב את הגר כי גרים היינו בארץ מצריים, לאהוב את הפליט כי פליטים היינו בארצות צפון.

כל היהודים היו פעם פליטים

אינני מתימרת להציע פתרון למשבר הפליטים העולמי רק הולך וגודל. נראה שאנחנו ניצבים מול תהליך היסטוריה רבת מימדים ואינני בטוחה שיש פתרון כולל. רק ברור שאסור ‏לנו להסתתר בתוך חומה, גשמי או וירטואלי,  בנויה מביטון או מאילוזית החסינות. אסור לעצום את עינינו ‏ולפנות גב מול סבל כה אדיר.  ספר דברים מבהיר היטב, לא רק שעלינו לאהוב את הגר אלא שאם נתנהג ‏ככל הגויים, אנחנו עלולים לְהַגְלוֹת מן הארץ. ‏

לשבת בבטחה בסוכה מפוארת ולהרגיש שמחה וגאווה באסיף שאספנו ובהידור המצווה זה לא מספיק. כאשר חוגגים את הארץ והמדבר בכפיפה אחת, אנחנו חייבים לצאת מהמקום הנוח שלנו ולהשיט יד למי שעדיין לא הגיע אל המנוחה והנחלה שלו. אם אחיזתנו בארץ תסגור את ליבנו לאחר, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו שוב עם ידינו על התחתונה.

יהי רצון שנזכה לקיים באמת "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ: אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ."