בפרשת ויצא יש הרבה אנשים, הרבה אירועים, עדרי צאן, מקלות עץ, ואבנים.
דרך האבנים – שהם חומר בניה מובהק ומוצק – אני רוצה ללקט מן הפרשה כמה תובנות על בניית קהילה.
אתחיל מהסוף: גל-העד ואבן המצבה שלבן ויעקב מציבים לסמן את הגבול המפריד ביניהם מדגימים לנו איך לא לבנות שותפות. אחרי התחלה מבטיחה היחסים בין השנים עולים על שרטון כאשר לבן מחליף את רחל בלאה ואז מצטדק "לֹא־יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה." כבוד המנהג במקומו מונח אבל האתגר לא צץ בן-לילה. אין ספק שבמשך שבע השנים שבהן לבן ויעקב חיו ועבדו ביחד היו הזדמנויות להעלות את הנושא, אך לבן לא עשה זאת. מתברר שלבן לא ראה את יעקב כבן-שיח והעדיף לקבוע עובדות בשטח מאחורי גבו. המצב לא משתפר עד יום הפרידה. אחרי שיעקב קובע עובדות משלו דרך תרגיל רביית הצאן, הוא בורח עם משפחתו ועדריו בחסות הלילה. כאשר לבן משיג אותו, יעקב מעלה רשימה ארוכה של טענות ועלבונות שלא שמענו עליהם קודם. יעקב ולבן אף פעם לא למדו לדבר בגובה העיניים ולברר את הסוגיות ביניהם באופן ישיר. מעשי האבות לא תמיד ראויים להיות סימן לבנים. אבני הגבול צריכים לעמוד לנו כעדים לנזק אשר נגרם כאשר עלבונות נשמרים לאורך זמן.
נחזור שנים רבות אחורה, ליום הראשון בו יעקב הגיע לחרן, לבאר ממנו משקים את הצאן. פי הבאר מכוסה באבן גדולה והרועים המקומיים מסרבים לפתוח אותה לפני הזמן. לא ברור אם סירובם נובע מחוסר יכולת פיזית או מנוהג מֻשְׁרָשׁ. בכל מקרה, יעקב גולל את האבן מעל פי הבאר לבדו. כח הרצון שלו מתגבר על המחסומים; ה-"לא נוכל" של הרועים נכנע ל-"וַתּוּכָֽל" של יעקב. מְיַסְּדֵי הקהילה ופְּעִילֶיהָ יעידו כי קהילה נבנית עם הרבה כח רצון והתמדה.
עוד צעד אחורה בזמן, לתחילת הפרשה. יעקב יצא לדרך ללא ציוד ולכן כאשר לילה יורד הוא נאלץ להסתפק במשאבים הנמצאים בשטח: אבנים. פשוטו כמשמעו. לפעמים – במיוחד אם פועלים בפזיזות – אין ברירה אלא להסתפק עם מה שיש. ברמת הדרש האבנים יכולות לסמל את המטענים הרגשיים שיעקב נושא עמו. הוא יכול להמלט מן הסכנה, להתרכז באתגרי הדרך כל היום אבל בלילה, לבד, אין לו ברירה אלא לשכב עם האשמה כלפי אָחִיו ואביו, הדאגה להורים הזקנים והפחד מן הבלתי-נודע
ואז
הִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה... ה' ניצב עליו ומבטיח להישאר עם יעקב במסעו ולהחזיר אותו הביתה – אבל לא מיד. גם עם ברכת אברהם בידו יעקב צריך לשלם את מחיר המרמה. בצד התפלאותו "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה!" יעקב מביע בקשות קיומיות ובסיסיות: לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. למרות התהייה של פרשנים כגון אברבנאל השואלים: איך זה שיעקב נודר נֶדֶר כאילו הוא עובד על מנת לקבל פרס? התורה לא מראה התנגדות מצד אלהים; אנשים – בשר ודם – צריכים מה שהם צריכים ואין עם זה שום בעיה.
קהילה צריכה להיות מקום שאליו חברים יכולים להביא את עצמם ואת צרכיהם ולזכות לקשב ולמענה ראוי.
בתחילת הסידור אני תפילתי מובא קטע מכונן מהתלמוד הבבלי (סוטה יד א):
ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים יג: ה) אחרי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ? וכי אפשר לו לאדם לַהֲלוֹךְ אחר שכינה? [...] אלא לַהֲלוֹךְ אחר מדותיו של הקב"ה:
מה הוא מלביש ערומים... אף אתה הַלְבֵּשׁ ערומים;
הקב"ה ביקר חולים... אף אתה בַּקֵּר חולים;
הקב"ה ניחם אבלים... אף אתה נַחֵם אבלים...
אם נשכיל ביחד לבנות קהילה בה יש דיבור כן והקשבה, כח רצון והתמדה, ובה נגמול איש לרעהו חסד, בתוך ה-"בית" וגם בקהילה הרחבה, אזי נזכה להיות מקום שאנשים יראו, יתפלאו ויאמרו:
"אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי!"
קהילת הוד והדר תשע"ח
No comments:
Post a Comment