קוראים בישיבה, מתפללים בעמידה

לו היו הלל ושמאי חוזרים לבית-כנסת בימינו או אפילו בימי הביניים יתכן שהיו מופתעים לגלות שרֹב קהילות ישראל יושבים בזמן קריאת שמע. הם ובתי מדרשם היו חלוקים בנושא והלכה נקבע לפי בית הלל שלימד "כל אחד קורא לפי דרכו".
רק במאה התשיעית קבע הרב עמרם גאון קביעה חד-משמעית שיושבים בזמן שקוראים את שלושת הסעיפים של שמע. הוא חיזק את עמדתו עם מדרש¹ המשווה את קריאת שמע למכתב הנשלח בשם מלך (ז"א אלהים) ששיגר הנחיות לעמו (אנחנו). לכן ראוי לעצור, לשבת ולקרוא כל מילה בזהירות.²
ואז אנחנו קמים פוסעים שלושה צעדים קדימה ומתפללים כעומדים לפני מלך, ביראת כבוד וברצינות. דימוי אחר מורה למתפלל לעמוד כאילו השכינה מולו.³ כדי לכבד את המעמד, רצוי – אם אפשר – לא לשבת סמוך מיד לפני אדם המתפלל .

בנוסף ליחסי מלך-נתין, אני רוצה להעלות אפשרות אחרת על-סמך מדרש אחר, בו המלך-האל מקדש את כנסת ישראל לאשה בכתובה נדיבה (התורה) ואז נוסע לשנים רבות (כן, זה איכה רבה). ‏כדי לשמור על נאמנותה הכלה המתגעגעת קוראת שוב ושוב בכתובתה.⁴ לכן אנחנו קוראים את קריאת שמע ובתורה, יום-יום, שבוע-שבוע אף שכבר קראנו בהםאין-ספור פעמים. ואז אנחנו עומדים בתפילה, משתדלים לשלוח מסר בחזרה, ולהציץ אל האופק, אולי הוא חוזר.

בעולם בו האלוהים נסתר יותר מנוכח הדמויים אלו לא רק מסבירים את מנהגי התפילה אלא גם סוללים דרך פנימה אל תוך החוויה.

---

1 יקרא רבה כז:ו^↩

2 השווה ר' אלי טרגין ור' מיכאל רובינשטיין, התפילה כמפגש^↩

3 רבנו בחיי‎,‎‏ כד הקמח‎ ‎ערך בית הכנסת^↩

4 איכה רבה, פרשה ג: כז^↩