בפרשת כי תשא התורה האלוהית והעילאית נפגשת עם החיים הארציים ונשברת.
למראה המחולות סביב לעגל המסכה, הכתובים שנכתבו באצבע אלוהים נסו מעל הלוחות, חזרו למקורם השמימי ולוחות האבן חזרו לטיבם הארצי והכבד, מה שגרם להם להישלך מידיו של משה, ליפול ארצה ולהתנפץ.
הלוחות נשברו, לא הברית. התורה לא אבדה, אלא השתנתה.
הלוחות השניים היו שונות מהראשונים כי משה היה שותף ביצירתם. בתחילת פרק לד קראנו:
כיצד?
הרב יצחק הוטנר, ראש ישיבה חשוב במאה העשרים, חידש את הרעיון הזה על בסיס דברי רבי אליעזר בתלמוד "אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל" (עירובין נד:א). לפי הוטנר העובדה שהתורה נשתכחה העצימה והגדילה אותה כי דרך הלימוד הנדרש להיזכר בה הציעו חכמים שיטות שונות ודעות רבות וכל זה נכלל בתורה (פחד יצחק, מאמר חנוכה ג).
המפגש בין שמים וארץ יכול להיות מפרה. אתן כמה דוגמאות:
בתחילת הפרשה – לפני שבירת הלוחות – קראנו על המצווה לאסוף מחצית השקל מכל איש ישראל ככופר נפש וכדרך לפקוד את העם. לפי הפסוקים זה היה מבצע חד-פעמי. אבל בשבוע הבא, בשבת שקלים השבת לפני ר"ה אדר ב' נקרא את אותם הפסוקים במפטיר מיוחד כתזכורת כי נאספו כספים כל שנה באותו מועד כדי לתחזק את בית-המקדש לפני פסח ולממן את קורבנות התמיד של הציבור לשנה הבאה. ברמה מסוימת שיטה זו שהנהיגו הפרושים היא תועלתנית גרידא כי הדברים עולים כסף. אבל מעבר לכך השינוי נותן דרך לציבור להשתתף בעבודת הקודש, להיות חלק, להרגיש שותף.
זו דוגמא "קלה" של הרחבת הכתוב לאור צרכי הציבור, בלי התנגשות של ממש. במקרים אחרים ההתנגשות בין התורה ובין החיים יכול להיות חזיתית, ובכל זאת לגדיל תורה.
בספר מכבים א אנו קוראים שפעם אחת תקפו היוונים את היהודים בשבת והיהודים סירבו להשיב מלחמה. כולם נהרגו. האבדות היו כבדות, ומתתיהו, מנהיג המרד, חידש שפיקוח נפש דוחה שבת, שהקדושה של חיי האדם גוברת על המצווה המפורשת לשבות ביום השביעי. מה שאנו לוקחים כמובן מאליו, היה פעם חידוש. חידוש שהפך לתורה.
במאה האחרונה, ובמיוחד בדור שלנו, מעמד האשה הוא אחד משדות ההתנגשות החשובים שבהם תורה צומחת. נשים מביאות נסיון חיים שונה המרחיב את התורה ותביעותינו לעמוד זקופות ושוות בחברה מזיזה דברים גם בתחומים הרגישים והנוקשים ביותר. לפני כשבועיים דווח בעיתונות שבית דין פרטי ברשות הרב שפרבר שחרר עגונה כאשר פסל למפרע את הקידושין על סמך טענת האשה שהגבר הסתיר ממנה את עברו הפלילי ולכן הסכמתה להינשא לו היה "מקח טעות". למהלך זה יש תקדימים תלמודיים אבל בתי דין רבים נרתעים להשתמש בו. לעת עתה קם בית דין שהעז להקשיב למצוקת האישה שעמדה על שלה. מה שלא דווח בעיתונות – עד כמה שאני ראיתי – הוא שלפני כעשרים שנה, הרבות מוניק זיסקינד גולדברג ז"ל ודיאנה ווילה תל"א כתבו סדרה של חוברות בשם "זעקות דלות" (שנאספו לספר) בהוצאת מכון שכטר; בסדרה תיעדו השתיים מקרים בהם הציעו אותו קו-המחשבה. אני רק מקווה כי לא רחוק היום בו מעמדן של נשים כיהודים שווים תהיה מקובלת לא פחות מהעיקרון שפיקוח נפש דוחה שבת.
רק בית דין יכול לשחרר עגונה אבל יש התמודדיות אחרות גם ברמה אישית, משפחתית וקהילתית, במקרים רבים דווקא בקשר לשבת: אורח שנכנס לבר-מצווה עם פלאפון, נסיעה לבית כנסת או לבקר את הבת בצבא, המיקרופון הזה ו... תוסיפו דוגמאות שלכם.
יש שיקולים רבים: קדושת השבת וחשיבותהּ מול כבוד אב ואם, כבוד הבריות, הערך של תפילה בציבור או אחדות המשפחה, המהות של חשמל, הצורך בנופש מעבר למנוחה הלכתית וכן הלאה. אם כל אלו, ביחד או לחוד, תמיד ידחו שבת לא נגדיל תורה. נקטין אותה עד ישארו רק שברים בארון נעול. המשימה מורכבת יותר.
אברבנאל השווה את יצירת הלוחות השניים לשותפות ומו"מ אנושי. לכל צד יש את נקודות החשובות לו וכל צד צריך "לקבל משהו" בתוצאה הסופית. כדי להגדיל תורה נדרש לימוד והעמקה. תהליך החלטה דומה להליכה על קורה. אם נפול לצד אחד נאבד את האנושיות. אם נפול לצד השני נרוקן את התורה ואת היהדות מתוכנן. אם ניקח כל צעד בזהירות ובשיקול דעת נוכל להתקדם לעתיד של תורה עשירה יותר.
יהי רצון שלא נאבד את שיווי המשקל.
למראה המחולות סביב לעגל המסכה, הכתובים שנכתבו באצבע אלוהים נסו מעל הלוחות, חזרו למקורם השמימי ולוחות האבן חזרו לטיבם הארצי והכבד, מה שגרם להם להישלך מידיו של משה, ליפול ארצה ולהתנפץ.
הלוחות נשברו, לא הברית. התורה לא אבדה, אלא השתנתה.
הלוחות השניים היו שונות מהראשונים כי משה היה שותף ביצירתם. בתחילת פרק לד קראנו:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה פְּסָל־לְךָ שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל־הַלֻּחֹת אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל־הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ׃בהמשך נאמר כי בפועל משה כתב עליהם בעצמו. בכל מקרה, התורה בלוחות אלו יותר נגישה כי נוצרה משיתוף פעולה. אברבנאל מסביר שמשה היה:
שותף לקב"ה במלאכה ההיא, עד שאמרו משה עשה חציה והקב"ה עשה חציה, כדבר איש אל רעהו ושותפו.וזוהי רק ההתחלה. כאשר נשתברו הלוחות נוסד בית המדרש.
כיצד?
הרב יצחק הוטנר, ראש ישיבה חשוב במאה העשרים, חידש את הרעיון הזה על בסיס דברי רבי אליעזר בתלמוד "אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל" (עירובין נד:א). לפי הוטנר העובדה שהתורה נשתכחה העצימה והגדילה אותה כי דרך הלימוד הנדרש להיזכר בה הציעו חכמים שיטות שונות ודעות רבות וכל זה נכלל בתורה (פחד יצחק, מאמר חנוכה ג).
המפגש בין שמים וארץ יכול להיות מפרה. אתן כמה דוגמאות:
בתחילת הפרשה – לפני שבירת הלוחות – קראנו על המצווה לאסוף מחצית השקל מכל איש ישראל ככופר נפש וכדרך לפקוד את העם. לפי הפסוקים זה היה מבצע חד-פעמי. אבל בשבוע הבא, בשבת שקלים השבת לפני ר"ה אדר ב' נקרא את אותם הפסוקים במפטיר מיוחד כתזכורת כי נאספו כספים כל שנה באותו מועד כדי לתחזק את בית-המקדש לפני פסח ולממן את קורבנות התמיד של הציבור לשנה הבאה. ברמה מסוימת שיטה זו שהנהיגו הפרושים היא תועלתנית גרידא כי הדברים עולים כסף. אבל מעבר לכך השינוי נותן דרך לציבור להשתתף בעבודת הקודש, להיות חלק, להרגיש שותף.
זו דוגמא "קלה" של הרחבת הכתוב לאור צרכי הציבור, בלי התנגשות של ממש. במקרים אחרים ההתנגשות בין התורה ובין החיים יכול להיות חזיתית, ובכל זאת לגדיל תורה.
בספר מכבים א אנו קוראים שפעם אחת תקפו היוונים את היהודים בשבת והיהודים סירבו להשיב מלחמה. כולם נהרגו. האבדות היו כבדות, ומתתיהו, מנהיג המרד, חידש שפיקוח נפש דוחה שבת, שהקדושה של חיי האדם גוברת על המצווה המפורשת לשבות ביום השביעי. מה שאנו לוקחים כמובן מאליו, היה פעם חידוש. חידוש שהפך לתורה.
במאה האחרונה, ובמיוחד בדור שלנו, מעמד האשה הוא אחד משדות ההתנגשות החשובים שבהם תורה צומחת. נשים מביאות נסיון חיים שונה המרחיב את התורה ותביעותינו לעמוד זקופות ושוות בחברה מזיזה דברים גם בתחומים הרגישים והנוקשים ביותר. לפני כשבועיים דווח בעיתונות שבית דין פרטי ברשות הרב שפרבר שחרר עגונה כאשר פסל למפרע את הקידושין על סמך טענת האשה שהגבר הסתיר ממנה את עברו הפלילי ולכן הסכמתה להינשא לו היה "מקח טעות". למהלך זה יש תקדימים תלמודיים אבל בתי דין רבים נרתעים להשתמש בו. לעת עתה קם בית דין שהעז להקשיב למצוקת האישה שעמדה על שלה. מה שלא דווח בעיתונות – עד כמה שאני ראיתי – הוא שלפני כעשרים שנה, הרבות מוניק זיסקינד גולדברג ז"ל ודיאנה ווילה תל"א כתבו סדרה של חוברות בשם "זעקות דלות" (שנאספו לספר) בהוצאת מכון שכטר; בסדרה תיעדו השתיים מקרים בהם הציעו אותו קו-המחשבה. אני רק מקווה כי לא רחוק היום בו מעמדן של נשים כיהודים שווים תהיה מקובלת לא פחות מהעיקרון שפיקוח נפש דוחה שבת.
רק בית דין יכול לשחרר עגונה אבל יש התמודדיות אחרות גם ברמה אישית, משפחתית וקהילתית, במקרים רבים דווקא בקשר לשבת: אורח שנכנס לבר-מצווה עם פלאפון, נסיעה לבית כנסת או לבקר את הבת בצבא, המיקרופון הזה ו... תוסיפו דוגמאות שלכם.
יש שיקולים רבים: קדושת השבת וחשיבותהּ מול כבוד אב ואם, כבוד הבריות, הערך של תפילה בציבור או אחדות המשפחה, המהות של חשמל, הצורך בנופש מעבר למנוחה הלכתית וכן הלאה. אם כל אלו, ביחד או לחוד, תמיד ידחו שבת לא נגדיל תורה. נקטין אותה עד ישארו רק שברים בארון נעול. המשימה מורכבת יותר.
אברבנאל השווה את יצירת הלוחות השניים לשותפות ומו"מ אנושי. לכל צד יש את נקודות החשובות לו וכל צד צריך "לקבל משהו" בתוצאה הסופית. כדי להגדיל תורה נדרש לימוד והעמקה. תהליך החלטה דומה להליכה על קורה. אם נפול לצד אחד נאבד את האנושיות. אם נפול לצד השני נרוקן את התורה ואת היהדות מתוכנן. אם ניקח כל צעד בזהירות ובשיקול דעת נוכל להתקדם לעתיד של תורה עשירה יותר.
יהי רצון שלא נאבד את שיווי המשקל.
No comments:
Post a Comment