פרשת פנחס וקרבן התמיד

 English

שמונת הפסוקים בתחילתה של העלייה החמישית בפרשת פנחס זוכים להקרא מִסֵּפֶר תורה יותר, הרבה יותר, פעמים בשנה מכל קטע אחר בתורה, ואחד הפסוקים, אולי הבנאלי ביותר, נחשב כפסוק הכולל ביותר בתורה לפי מדרש המופיע במבוא לספר עין יעקב:

בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא שמע ישראל.

בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.

שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא את הכבש האחד תעשה בבוקר

עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי.

קחו רגע לעכל את האמירה. מצווה פולחנית, קרבן התמיד עולה בחשיבותה על האמונה בייחוד, עולה בחשיבותה על אהבת הרֵעַ, שגם רבי עקיבא (במקום אחר) קרא "כלל גדול בתורה."

מה קרה?

אולי, אין כאן אי-הסכמה אלא אמירות משלימות ברוח "על שלושה דברים העולם עומד":

• על התורה המורה כי ה' אלוהינו ה' אחד
• על גמילות חסדים לרֵעֲ
• ועל העבודה שהיה קרבן התמידועכשיו היא התפילה

ואז רבי פלוני קובע שההלכה כבן פזי כי ההליכה בדרך מחייבת אותנו להתמיד בכל שלושת התחומים.

ייתכן שחדי העין שמו לב כי הפסוק שבן פזי ציטט לא בדיוק נמצא בפרשה שלנו. הוא ציטט פסוק כמעט זהה מפרשת תצוה. השוני המסתכם באות אחד ה"א הידיעה. בספר שמות (כט:לט) כתוב: "אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ הָאֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר...." כאשר היום קראנו: אֶת-הַכֶּ֥בֶשׂ אֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר...."

לפני שאסביר מה לדעתי נוכל ללמוד מן השוני, יש נקודה מקדימה אחת: פירוט קרבנות לימים המצויינים מופיע כאן לקראת סוף ספר במדבר ולא בספר ויקרא ביחד עם יתר הקרבנות כי הם לא היו נחוצים במדבר, כשבני ישראל חיו מחוץ לזמן טבעי, כפי שתיאר ירמיהו בהפטרה: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ..." הנביא מיישר הרבה הדורים אבל על אף הקשיים והמריבות תקופת המדבר הייתה תקופה מיוחדת. עכשיו על סף הכניסה לארץ, לקראת הפסקת המן והחזרה אֶל החיים הטבעיים הגיע העת להשלים את מערכת המועדים. אבל אי-אפשר להשלים בנין בלי להניח יסודות.

קרבן התמיד, היום-יומי הוא היסוד.

היסוד הונח תחילה, כבר עם חנוכת המשכן, בה"א הידיעה, המצביע אֶל דרך מקובלת, מוגדרת אחת. כך היה בזמן בית המקדש אבל אני רואה בפסוק בו חסר ה"א הידיעה רמז לזמננו.

אין מקדש ואין קורבנות אך המצוות קיימות, ומטרתן נשארת להקריב – לתת מעצמנו ומשלנו – כדי להתקרב, לייצר קירבה. פתוחות לפנינו שלוש הדרכים – בתורה, עבודה וגמילות חסדים – ובתוך כל דרך, נתיבים רבים. לכל אחת ואחד יש דרך או נציב שמתאים לה או לו. החשוב הוא להתמיד בה.