פרשת בחוקותי: תצפית מגובה, אייר תשפ"ד

English

מגדל שמירה, קיבוץ מעז חיים

במדים ירוקים ושתי צמות, תצפיתנית יחידה ותמה דיווחה מה שקורה שמה.

וכל הגנרלים וכל המפקדים צחקו לה בפנים, ולא נתנו תשובה.

כוחות פרצו את הגדרות ותצפיתנית יחידה ותמה דיווחה ושאלה למה.

וכל הגנרלים וכל המפקדים וכל השושואיסטים וכל המנהיגים

עמדו חיוורי פנים ולא נתנו תשובה.

התצפיתנית כאן, בגירסה של עידית גילאור מאוקטובר 2023, שואלת את אותה השאלה שהילדה בשמלה האדומה שאלה בשיר המקורי של רותי ספרוני ויאיר רוזנבלום ב-1969 "למה?" 55 שנה עברו והיא עדיין לא קיבלה תשובה.

לפני כחודש, כאשר נגשתי לפרשה כדי להכין את הדרשה, קצת הופתעתי אבל התצפיתניות הביטו בי מתוך הטקסט. במקום אחד בשאלה, ובמקום אחר עם תשובה, אבל לשאלה אחרת.

שאלת ה-"למה" מהדהדת בסוגיית הערכים בפרק כז הקובעת "אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר לה'... אִם מִבֶּן־חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן־עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים" (כז:ה). האם המפקדים ומנהגים לא קבלו את הדיווחים של התצפיתניות בכובד ראש בגלל שהן נשים צעירות? לחלקן טרם מלאו 20 שנה, ולכן לפי פסוק זה ערכן עדיין נקבע כילדות. השאלה האקטואלית תלויה ועומדת וגורמת לי כאב עצום.

בלתי נסבל לחשוב שאולי התורה תרמה, גם אם כזית, לזלזול הָרֶה האסון הזה. יותר מזה, עצם הימצאותו של מחירון לבני אדם בתורה תמוהה. כאשר מדובר בעניין ארצי כמו פיצויים על אובדן כושר עבודה, שמוזכרים בפרשת משפטים, התורה מגדירה עקרונות ולא סכומים כספיים. אבל היא מפרטת מחירים בהקשר של עבודת אלוהים, למה? אלהים ברא את האדם – זכר ונקבה – בצלמו ובדמותו ואיך תקבע לנפש אדם מחיר כספי?[1]

במבט שני, יש סימנים כי התורה עצמה מסתייגת, אם מותר להגיד, מטבלת הערכין.

• פרק כז נראה כמו נספח, תוספת, לספר ויקרא. לפרק הקודם, יש סימנים מובהקים של סיום: ברכות, קללות ופסוק מסכם: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד־מֹשֶׁה" (כו:מו).
• בפתיח החדש בפרק כז אין ציווי אלא "אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר". כאילו אלהים אומר "אם תפתח את הפה, אלו הם החוקים. אבל אני לא בקשתי."
• בהמשך מוסבר כי אם הנודר עני, אפשר להתייעץ עם הכהן ולקבוע מחיר חלופי. לא כך בסעיפים הקשורים לבהמות ונכסים שיש להם מחיר שוק. עבורם, מחיר הוא מחיר. לגבי בן אדם, הכסף הוא סימלי ולכן אפשר להיות גמיש.

אם כן, נוכל להבין את הפרשי הסכומים שנקבעו לפי גיל ומגדר, כפשרה עם הנטייה האנושית להעריך אדם לפי יכולתו היצרנית ולא אמירה אלוהית טהורה. לכן אני שואלת ביחד עם פרופ' רונית עיר-שי בחומש דַּבְּרִי תורה האם היום, אלפי שנים לאחר נתינת התורה, טבלת הערכים שהוצגה בה לא צריכה להשתנות באופן מהותי. למה אנחנו עדיין מעריכים את התעשיין, את אשת ההייטק ואת האלוף יותר מאשר את המורה, האחות, העובד הסוציאלי, וגם התצפיתנית? הרי עבודתם היא הבסיס החברתי שמאפשר לאחרים לפעול.

הלווי שיכלתי לענות על השאלות אלו.

תשובה כן מצאתי לשאלה האחרת, לא "מה היה?" אלא "איך להמשיך?" היא נמצאת בסיום פסוקי הברכה "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (כו:יג). המילה "קוממיות" מופיעה פעם אחת בכל התנ"ך ופעמיים ברוב הסידורים המודרניים: פעם בברכת אהבה לפני קריאת שמע "ותוליכנו קוממיות בארצינו" וגם בתפילה לשלום המדינה (גרסת ש"י עגנון/רבנות).

אונקולוס, אשר תרגם את התורה לארמית במאה הראשונה לספירה, תרגם את המילה "קוממיות" כ-"בְּחֵירוּתָא."

מדרש ספרא, מן המאה השלישית לספירה, מביא כמה פירושים למילה "קוממיות". אחד בדרך הפשט: "בקומה זקופה" ומוסיף "ולא יהיו יראים מכל בריה". אולי הדובר האנונימי ראה את החלק השני כהמשכו של הפשט. אני לא. חוסר פחד אינו תמיד סימן של עמידה זקופה ועצמאית. לפעמים הוא תסמין של שאננות מסוכנת.

יש גם פירוש דרשני: "ר' יהודה אומר: 'מאה אמה, כאדם הראשון'."

הוא מנצל את הקשר הלשוני בין "קומה" במובן של "גובה" ו-"קוממיות" לחבר את הקוממיות למוטיב המדרשי המספר על גובהו העצום של אדם הראשון, לפני אכילת הפרי. ברמה של דרשנות טכנית, הדרש מובן. אבל מה לגבי המהות? אורכו של "אמה" הוא כ-40 ס"מ לכן מדובר בגובה אדיר. מה ר' יהודה רוצה להגיד לנו?

אולי שאדם הראשון היה מגדל תצפית מהלך? שהמשמעות של חרות הוא להביט למרחק, גם במרחב וגם בזמן? התצפיתנית הדימיונית שהתיישבה לי בראש אומרת "כן, בדיוק."

הקוממיות – החרות והעצמאות – שלנו, תלויה ביכולתנו, כיחידים וכחברה, לראות ולנתח את הסביבה בצורה מדויקת; להעריך נכון את ערכו כל אדם בחברה שלנו כדי לשמור על מרקם חברתי איתן; ולא לשכוח שגם בצד השני ישנם בני-אדם. חלקם חיללו את צלמם האנושי כאשר תכננו וביצעו זוועות נוראיות ואין הם ראויים לרחמים. אבל יש אחרים וגם במלחמה הגנתית מוצדקת חייב השכל לנהל את כח הזרוע.

אם כ-"עם הנצח" אנחנו באמת "לא מפחדים מדרך ארוכה,"[2] אין מנוס אלא להביט לטווח הארוך ולתכנן ליום שאחרי, ולהיזהר ולהישמר ללכת בדרך שתוביל לברכה ולא לקללה, לנו ולכל תושבי הארץ.

[1] מורי הרב ש”י הלד: "לפני שנים רבות נרצח חברי הקרוב, סטודנט רבנות צעיר ומבטיח, בשם מתיו אייזנפלד, בפיגוע בירושלים. בהמשך, הוריו תבעו את ממשלת איראן, שמימנה את חמאס... לעולם לא אשכח את ההלם שחשתי כשנכנסתי לאולם המשפט. אקטואר בנה טבלה משוכללת המפרטת בפרטי פרטים כמה חברי היה צפוי להרוויח במהלך הקריירה שלו כרב. והנה, רישום שנועד להיות מדויק, בדולרים עם שתי מקומות עשרוניים, מספר המעריך את החיים של חברי. למספר זה צורפו פיצויים עונשיים כה גבוהים שבפועל הפך את האומדן הראשון ללא רלוונטי. בכל זאת, אחרי תקופה כה ארוכה האימה של המספר הראשון הזה עדיין מבהילה ודוחה אותי. בן אדם אינו סחורה." (Judaism is about Love, עמ' 29 בתרגום שלי)

[2] "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" ר' יהושע ויצמן בהשראת ב' אברהם יצחק קוק.

​ #BBD0E0 »