תפילת אבות באור פרשת לך-לך

אברם העברי, הידוע גם כאברהם אביר האמונה, עולה על במת המחשבה הדתית בפרשת לך-לך. אחרי שהוא מגיע לאֶרֶץ כענן ה' אומר אליו:

הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם. וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ: וְהֶאֱמִן בּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי ה', אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ. וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי ה', בַּמָּה אֵדַע?                                                                  בראשית טו: ה-ח

כן, מיד אחרי שמשבחים את אברם על אמונתו הוא שואל "בַּמָּה אֵדַע?" יש ספקות והוא שואל שאלות.

למרות זאת, בחינוך ובמחשבה הושם דגש - בצדק או שלא בצדק - על גדולתו של אברהם, על אמונתו המהפכנית ועל דרכו האיתנה. לכן קשה לנו לפעמים להתחבר אליו, ו-"אלוהי אברהם" המוזכר בתפילה מרגיש רחוק. אבל הרמיזות לחייו של אברהם שמופיעים בתפילת העמידה לא מופנות לסיפורי הגבורה של פרשת וירא, לא ל-"חלילה לך מעשות כדבר הזה" ולא ל-"קח-נא את-בניך את-יחידך..." אלא לאברם בפרשת "לך-לך" שעדיין בתחילת דרכו.

אני רוצה לחזור כמה פסוקים אחורה בפרשה, לקטע שכן מהדהד בברכת אבות. ואז אנתח את הברכה על רקע מקורותיה בתנ"ך, במאמץ לדלות רעיונות שיעניקו לנו הבנה עשירה ועמוקה יותר.

וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן, וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר-מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ...           בראשית יד:יח-כ

מילה ראשונה: "ברוך." מי מברך? לא אברם, מלכיצדק. אחרי יציאת מצריים יתרו יברך: "ברוך ה' אשר הציל אתכם..." התפילה וההודיה אינם מעשיים יהודיים מיוחדים אלא כלל אנושיים. במקרים שלפנינו היתרון של מלכיצדק ויתרו על אברם ומשה הוא, אולי, מבטם הרחב יותר על האירועים. בזמן התפילה, אנחנו מביטים על חיינו מתצפית מרוממת ‎או לפחות מופרדת מעט מן הקלחת ‎היומיומית, דבר שמאפשר לנו לראות גם את טוב והמבורך, לא רק את הקושי והלחץ.‏

מלכיצדק הוא כהן לאל עליון. הוא מברך את אברם בשם אלוהיו אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אנחנו מצטטים אותו וקוראים לאלהנו גם "אל עליון" כדי לאשרר כל פעם מחדש שאלהינו, שאת שמו אנחנו לא מבטאים, מכיל בתוכו את כל הכוחות ואת כל האלוהויות שפעם זיהו ועבדו בעולם. להדגיש את האחדות, ברוב התפילות אנחנו משדרגים מ-"קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" ל-"קונה הכל" כדי לא לתת פתחון פה למינים שישאלו "ומי ברא את הים?"

אל אחד לנו ואין שני. אם כל הספקות, למרות כל השאלות, עיקר אמונה אחד שריר וקיים: ה' אחד

          והוא "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב." ביטוי זה אינו נפוץ בתנ"ך. מתי הוא כן מופיע? בסנה הבוער. עברנו מאברהם בתחילת דרכו למשה, בתקשורת המילולית הראשונה של האל עמו. עדיין לא מנהיג משחרר ומחוקק, אלא רועה צאן המגשש דרכו במדבר. אמונתו עדיין בהתהווּתהּ ולכן האל מזדהה כאלוהי אבותיו. משה, לא כמו אברם, לא צץ משום מקום. כמוהו אנחנו לא מתחילים מהאפס. ברגעי משבר אין אנו חייבים לחזור לראשית, קודמינו פלסו דרך והשאירו לנו סימנים. הסידור הוא אחד מהם ויכול להיות כלי חשוב לְהַדְרִיכֵנוּ בַדַרך: לא כטקסט לדקלום או מפה שטוחה, אלא כשירטוט תלת-ממדי המתאר את פיתולי הדרך, עם מגוון העליות והמורדות שבה. מה שאני מציגה היום הוא תמצית, למי שמעוניין, יש דף מקורות כאן.

ואני יכולה להעיד שהשקעה בעיון מחזירה את עצמה בזמן התפילה.

כאשר אמונתו של משה תבשיל, הוא יוריש לנו, בספר דברים (י:יז), תיאור נשגב: "הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא." לא ארחיב עליו את הדיבור, רק אציין שבשני מקומות בתלמוד, דווקא הביטוי הזה הוא במוקד של דיונים על המתח בין הכוונה בתפילה, מה שהמתפלל מאמין, והקבע, הטקסט המוכתב. המתח קיים מאז שיש תפילות קבע ויש לו פתרונות שונים; אל לנו להתבייש בו או להתכחש עליו. מתח מחולל מכח, ויכול להניע את תפילתנו קדימה.

משה ממשיך ומרחיב "אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה." הסידור מקצר: "גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים." לא הפירוט חשוב אלא הכלל: כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו, נגישותו: רוחך לא מתרוממת? בבקשה אפשר ללכת בדרכי ה' כאן, על פני האדמה, להרגיש את נוכחותו במעשיים של חסד, בין אדם לחברו.

אני רוצה להפנות את תשומת הלב מאברהם ומשה לשרה. כשאנחנו – כקהילה וכיחידים – שוקלים אם להוסיף את שרה (ושאר האמהות) לתפילתנו עלינו לשאל "איזה משמעות השינוי יוסיף לנו?" לדעתי אזכורה של שרה בתפילה מעידה שדרך התפילה לא שמורה רק למי שיש לו קו תקשורת ישיר לשמים, כמו אברם שמקבל תשובות לשאלותיו. הדרך פתוחה גם לשרה ששומעת הד עמום, כאשר היא עומדת מאחורי הדלת.

לא משנה אפה אתה בחייך, באמונתך, דרך התפילה פתוחה.

אם לא עכשיו אימתי?