מלכות שמים ומוסר מלחמה, ראש השנה תשפ"ה

האם חז"ל המציאו את ראש השנה?

אין מועד מקראי בשם "ראש השנה." ובשני המופעים של "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" בתורה הנסתר רב על הגלוי. היום נקרא "יוֹם תְּרוּעָה" אבל לא נאמר דבר על סוג התרועה – צעקת בהלה, קול של שמחה או קריאה להזזת המחנה במדבר – אפילו לא נאמר באיזה כלי מדובר, חצוצרה או שופר.

ופתאום הדיון במשנה ראש השנה (א:א) מתחיל לא עם "ראש השנה" אחד אלא עם ארבע ראשי שנה – בניסן, באלול, בתשרי ובשבט – כולם לצרכים מנהלתיים וכספיים.

ואז בסעיף (א:ב) הבא אנחנו קוראים:

בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן: בְּפֶסַח עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן (כִּבְנוּּמֵרוֹן).... וּבֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמָּיִם.

ברווח בין המשניות, שלשה ראשי השנה נעלמו ומהותו של זה שנשאר הפכה מעניין יהודי פנימי ליום הדין כלל עולמי.

אבל חז"ל לא המציאו את המועד אלא הציפו משמעות שהתקיימה מתחת לפני השטח. המפתח להבנתי נמצא בפסוק שהתוקע קורא בקול רם מיד לפני ברכת המצווה: "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר." הפסוק מכוון אותנו למשמעותן הראשונית של תרועות השופר בראש השנה: הכרה במלכות ה'.

השפה בפסוק זה ובמזמור מ"ז כולו, שקראנו כקהל דקות ספורות קודם להכרזת התוקע, מזכירה את טקסי הכתרתם של מלכים אנושיים בתנ"ך ופולחן ההמלכה המחודשת של אלילים אשר היה נהוג בתרבויות השכנות. המקבילות החזקות הובילו חוקרים בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 להסיק כי טקסים שנתיים דומים התקיימו גם בישראל. אך חסרונן של ראיות כלשהן הכריע את הכף והמסקנה המחקרית היום היא שלא היו כאלו טקסים בישראל בימי המקרא. אבל, הממצא המחקרי איננו סותר את הצורך החברתי והאנושי לאשרר את מלכותו של ה'. לכן נקבע יום תרועה ונכתבו מזמורי המלכה שמשתמשים בשפה השירית המוכרת דאז.

המזמור גם משקף את השילוב בין מועד של עַם ישראל והמבט הכלל עולמי. הדובר במזמור הוא עַם ישראל, אשר מזמין את כל העמים להצטרף למעמד: "הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה׃ כִּי־ ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל־כׇּל־הָאָרֶץ." למפגן האחדות יש ריח של אחרית הימים, מעין "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד."

לא במקרה ציטטתי את הפסוק מזכריה אשר מסיים את תפילת עלינו. תפילת "עלינו" נכתבה במאה השמינית או התשיעית כמבוא לסדר מלכויות בתפילת מוסף של ראש השנה. גם מזמור תהילים מ"ז וגם תפילת עלינו, מחזיקים חזון אוניברסלי של מלכות שמים ביחד עם תפיסה פרטיקולרית המעלה על נס את יחודו של עם ישראל, הרי אלהים לֺּא עָשָֽׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת אלא בחר־לָנוּ אֶת־נַחֲלָתֵנוּ.

ביום הדין לכל באי עולם, אחרי השנה האיומה שעברנו, אני משאירה את דינם של העמים בידי שמים, ורוצה להפנות את המבט פנימה. איך אנחנו רואים את עצמנו לאור המקורות המקנים לעם ישראל מעמד מיוחד? גם אם לא כולנו מקבלים את התפיסה הזאת, אין להכחיש שהיא נמצאת במקורות ובחברה הישראלית, ומשפיע על חיינו. לכן היא ראויה לתשומת לב.

קודם כל, נשׂים לב לעובדה שהתורה אינה מציינת שום תכונה מיוחדת של אברהם, שרה וצאצאיהם שמזכה אותם ואותנו בבחירה. להיפך. דברים פרק ז מבהיר "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכׇּל־הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם... כִּי מֵאַהֲבַת ה'."[1] הבחירה באה מחסד ולא בזכות. בפסוק הבא נאמר "הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָו לְאֶלֶף דּוֹר." קיום הברית מובטח.
הלו"ז לא.

מורי הרב ש"י הלד מתמצת את המצב כך: "אהבה אלוהית באה בלי תנאים אבל עם ציפיות... ולא מונעת אכזבה." הוא מרבה לצטט את דברי הנביא הושע שדיבר על מצב שבו האל אכן מאוכזב מאוד מעם ישראל ושוקל להשמידם, אך מתחרט ומסביר "נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי... לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי, לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם, כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא־אִישׁ" (יא: ח-ט). מהותו של ה' הוא אהבתו הבלתי ניתנת לעׅרעור. אבל ציפיות ישנן.[2]

לבירור חלק מן הציפיות אני פונה עכשיו לספרו של הרב יובל שרלו כי ישרים דרכי ה', בו הוא דן בין היתר בהתנהגות בזמן מלחמה, גם מלחמה הגנתית מוצדקת.

קודם כל, הרב שרלו מוכיח שהתורה מכירה במוסר העומד בפני עצמו. המוסר הזה מתפתח ו"זכות גדולה להיות שותף בהתקדמות זו" (ע. 207) שכוללת שאיפה למצב בו עמים לא יפתרו את הבעיות ביניהם במלחמה. יום זה עדיין לא הגיע. ההתקדמות אכן הדרגתית, עם עליות ומורדות, אבל הכיוון ברור. הרב שרלו מדגיש שאסור לנו היום להתנהג לפי קריאה פשטנית של התורה שבכתב, אלא עלינו להבין את המסר העמוק של התורה, וליישם אותו בדרך המתאימה לתקופתנו. כדוגמה, הוא מסכם סקירה מפורטת על פרשת "אשת יפה תואר" הדן ביחס לשבויות מלחמה בטענה שמצווה זו "בשעתה הייתה פסגה מוסרית... ומשמעותה היום היא התנשאות מעל למקובל בדרכי מלחמה של אומות עולם, אֶל פסגות מוסריות עילאיות" (ע. 194-5)

אינני באה ללמד שיעור בדיני מלחמה – ועל אחת כמה וכמה במלחמה מול אויב שמתעלם מדינים אלו. מצד שני, אני כן טוענת שאנו צפויים להתעלות מעל אַמוֺת המידה הבינלאומיות המקובלות, במיוחד כשאין סכנה נפשות. כאשר יש חריגים – כמו אלו בכלא שדה תימן (תרתי משמע) וגבעת רונן – חשוב גם איך אנחנו כציבור מסתכלים עליהם: האם אנחנו מצדיקים אותם או מתנערים מהם? בכל לבי אני מקווה שאירועים כאלו אכן נדירים. אם מתברר שלא, אני חוששת מאוד לקיומנו כאן.

דיברתי תחילה על ראש השנה כיום בו אנחנו מאשררים את תוקפה של מלכות השמיים; הרב שרלו – שלא כתב דווקא על ראש השנה – מדבר במונחים של קידוש השם וכותב, "שמירה על עקרונות מוסר מלחמה היא חלק בלתי נפרד מקידוש שמו הגדול שהוא מבסיסי התורה כולה...." (ע. 206). בדברים שנכתבו לפני ה-7 באוקטובר, הרב שרלו מביע תקווה כי "המציאות המתמדת של מלחמת קיומית שבה אנו עצמנו נמצאים וההגבלות שאנו מטילים על עצמנו מכוחה של תפיסה מוסרית זאת, עשויה להיות מורה דרך לעולם."

אינני מטילה ספק שמצבנו היום מסובך יותר ממה שהיה כאשר הדברים נכתבו אבל הקושי, ואפילו טראומה, לא פוטר אותנו מהחובה לשאוף למוסריות גבוהה. אם לא תמיד נצליח חשוב להמשיך את המאמץ. 

במזמור מ"ז אנו קוראים במילים לעמים להצטרף ולהכיר כִּי מָלַךְ אֱלֹהִים עַל־גּוֹיִם. כבודן של המילים במקומם מונח אבל יש כוח גם למעשים. כשאנחנו נדע להוביל גם במעשים מוסריים, על אף הקושי, נשמע תקיעה בשופר גדול לחירותנו ולגאולת העולם כולו.

שושנה מיכאל צוקר, קהילת הוד והדר, תשפ"ה

------------

[1] לניתוח מפורט לסוגיה זהבספר דברים ראה:

 Jon D. Levenson, The Love of God: Divine Gift, Human Gratitude, and Mutual Faithfulness in Judaism, p. 38ff.

[2] Shai Held, Judaism Is About Love: Recovering the Heart of Jewish Life, p 104.