תולדות הגדי ‎

חד גדיא

An English summary may be found on the Passover tab of this blog

 הוא כאילו דבר טפל שאין עליו תלי תלים של פירושים. כשמגיעים לסוף ההגדה, גם הפרשנים עייפים. לרוב הדעות, אפשר לפרש את השיר כמשל להיסטוריה של עם ישראל, הגדי שנאכל ונטרף עד שהקב"ה מושיט יד להצילו.

אם פרשנים לא ניגשו לחד גדיא, הרי שמשוררים ופזמונאים שאבו ממנו השראה ועיבדו את גדי וסיפורו כדי להביע את מבטם על עם ישראל ועל המצב הקיומי שלו. אציג שורות מספר מכמה דוגמאות. נתחיל את הסיור באי ג'רבה: 

את גדי הלא תכיר?

בלא בית ובלא דיר

הוא מוכה נרדף גלמוד

 יוצא גלות אל עוד גלות.

רבות נדד מעיר לעיר

בכל פינה, בכל גולה

הקריבוהו שה עולה...

את קונו הוא לא המיר...

חי בכפר וחי בעיר...

נושא תפילה לאלוהי ישראל

ימהר וישלח מבשר וגואל.   (מתוך יונה כהן, בג’רבה לא תיקנו גגות)

בהגדה הגדי סביל, לא מתגרה בחתול, לא מתגונן ואפילו לא בורח. הגדי הג'רבאי אולי מתגרה בגויים כי דתו לא המיר אבל פועלו מסתכם במילוט ובתפילה. למיטב ידיעתי, זהו שיר עם והוא מציג מצב גלותי קלאסי.

אבל, לא לנצח הגדי הסכים לשבת בגולה ולהיות נפעל. ב-1897 הקונגרס הציוני הראשון התכנס בבזל והגדי החליט לחזור להיסטוריה באופן פעיל. ברוח זו – ובזמן שדור ההורים ישנים על המשמר – איציק מאנגר ואָחִיו משחררים את הגדי  (תרגום: יעקב שבתאי):

קנה אבינו גדי לבן, קנה אותו מכבר

ב"חד גדיא" כלא אותו עם חבל על צוואר.

אבי ישן, אמי נמה, בבית דומיה

בלאט הוצאנו את הגדי מתוך ה"חד גדיא".

הסדר בא, מוזגים כוסית, אבי מביט אלי,

שואל אותי: "היכן הגדי?" אני מושך כתפי.

אבי שותק, אמי בוכה, ודמעתה מרור;

שרים כולם את "חד גדיא" אך אוי לו למזמור.

וגדי לבן בשדה הבר קופץ לו כה וכה

ונהנה מן החמה והעולם כולו..

גם במחיר של צער בתוך המשפחה, צעירים עלו ארצה, לבנות ולהיבנות. להם לוין קיפניס כתב:

עַל גֶּבַע רָם, עַל רֹאשׁ הַתֵּל

חֲלִיל רוֹעֶה שָׁם מְחַלֵּל

מִזְמוֹר חָדָשׁ לְיִשְׂרָאֵל.

וְלָרוֹעֶה רַק אֹהֶל בַּד

וְלוֹ רַק גְּדִי, גְּדִי אֶחָד.

חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא!

הישוב הפך למדינה שהתעצמה. ב-1971, הגדי של לאה נאור לא רק בולע את החתול אלא:

נָשַׁך זְאֵב אַחֲרֵי זְאֵב,

אֹומְרִים שֶׁבַּסּוֹף הוּא נִשְׁאַר רָעֵב,

בָּלַע אֶת הַמַּיִם וְגַם אֶת הָאֵשׁ,

תִּכְאַב לוֹ הַבֶּטֶן, אֲנִי חוֹשֵׁשׁ.

בָּלַע אֶת הַכֶּלֶב וְאֶת הַמַּקֵֹל,

אֵיךְ הוּא עָשָׂה זֹאת, אֲנִי שׁוֹאֵל.

בָּלַע גַּם חָתוּל עִם שָׂפָם עֲנָק,

גְּדִי קָטָן אֲבָל דֵּי חָזָק.

חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא.

אָז הוֹפִיע מַלְאַךְ הַמָּוֶת, גָּדוֹל וְנוֹרָא וְאָיֹם.

נָשַׁך הַגְּדִי אֶת מַלְאַךְ הַמָּוֶת,

עֻבְדָּה שֶׁהוּא חַי עַד הַיּוֹם.

כעבור שנתיים, הגדי כבר לא בולע את כל מי שבא נגדו, אך ב-1986 נעמי שמר עדיין מבטאה בטחון מופלא:

לא בא שוחט ולא שחט ולא המית המלאך
גד יחיד ומיוחד גדי יפה כל כך
ה"בלהבית" מגבוה התבונן וסח
שלא כל יום פוגשים אצלנו גדי כזה מוצלח
לו יהי רצון שזכותו תגן עלינו ועל כל צאן

אך לא. חיינו בארץ המשיך להערים אתגרים עד שבאה חוה אלברשטיין והשתמשה בחד גדיא כדי להביע תסכול ומבוכה:

אני השתניתי לי השנה

ובכל הלילות בכל הלילות

שאלתי רק ארבע קושיות

הלילה הזה יש לי עוד שאלה:

עד מתי יימשך מעגל האימה

הייתי פעם כבש וגדי שליו

היום אני נמר וזאב טורף,

הייתי כבר יונה והייתי צבי,

היום איני יודעת מי אני.

השיר שנוי במחלוקת ואפילו נפסל לשידור לזמן מה. החזרה להיסטוריה מעמידה את עם ישראל מול אתגרים מורכבים וקשים. השתנינו.  היינו פעם גדי אבל עכשיו יש כח בידינו, אנחנו יכולים להתגונן וגם להפסיק את מעגל אימה, אבל אנחנו חלוקים על הדרך הנכונה לעשות כן.  קשה לקבל את שינוי, קשה גם להכיל את הספקות: "איני יודעת מי אני."

לא הובטחה לנו ריבונות עם הֲקָלוֹת, ההפך. כפי שקראנו בהפטרה, הארץ לא נתנה לאוכלי המן, החיים כאן מתנהלים לפי דרכי הטבע ובבואנו להתמודד עם האתגרים, התורה מצווה אותנו לא ללמוד מפרעה אלא להתחשב באחר "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם."

בכל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם. חובה זו לא מסתכמת בשירי הלל לה' אלא ממשיך בלזכור, היום ובכל יום, כי גרים היינו בארץ מצרים.

שושנה מיכאל צוקר

הוד והדר ‎תשע"ג