Sunday, September 29, 2013

הזילזול הקדמון: לכבוד שבת הכלולות של מיקי ואמי

שבת בראשית, שבת של התחלות חדשות, מחזור חדש של קריאות בתורה, שנה חדשה שבאמת מתחילה "אחרי החגים" וגם הקמת בית חדש בישראל על ידי מיקי ואמי.
בסיפור גן עדן ההתחלה יפה מאוד, אבל היופי לא נמשך יותר מכמה שעות. לפי המסופר, המציאות שאנחנו חיים בה היא תוצאה מהפרת צו אלוהי, הקללות שבאו בעקבותיו והגירוש מגן עדן. לכן כדאי לנו לעניין בסיפור ולהבין מה נוכל ללמוד ממנו על החיים מחוץ לגן.
אחת השאלות הראשונות שעולות מן הסיפור היא: למה הנחש הצליח כל כך בקלות לפתות את האשה לאכול מהפרי האסור? חלק מהתשובה טמון בדרך בה מידע נמסר. לפני שהאשה הופיעה כאישות נפרדת האל ציווה, "מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת." כאשר האשה נפגשת עם הנחש, היא מספרת: "מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן."
יש כמה הבדלים בולטים בין הצווי והדיווח. ביניהם 1) האשה איננה קוראת לעץ בשמו אלא רק "אשר בתוך הגן" ו-2) היא מוסיפה את איסור הנגיעה. חוסר הידיעה של האישה נותנת לנחש פתח לפתות אותה. במקום לעיין בשיטת הנחש, הבה נשאל שאלה מקדימה, למה האשה לא ידעה את שם העץ? למה היא הוסיפה איסור על איסור?
הרב יהודה הנקין מציע תשובה מעניינת. האשה לא ידעה את שם העץ כי האדם, האיש, לא סיפר לה, והוא גם , לפי אבות דרבי נתן, הוסיף את איסור הנגיעה. האדם התיחס אֶל האשה כמו אֶל ילד שלא מסבירים לו  את הפרטים והנימוקים מאחרי החוקים אלא מצפים לצייתנות עיוורת. הנקין טוען שהאיש לא הבין שאישה היא אדם עצמאי ושוות ערך אלא חשב עליה רק כאיבר מאיבריו, "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי." לכן קרא לה "אישה."
 הנקין מדגיש שהאיש והאשה נבראו שווים. חוסר ההערכה של האיש כלפי אשתו גרם לה למעוד. ואז היא גרמה לו למעוד. מעידה גוררת מעידה, ומביאה לחטא ולקללה.
עד היום האנושות סובלת מהתוצאה של "הזילזול הקדמון."
התוצאות של אכילת הפרי אינן מוגבלות לידיעת טוב ורע ולהיות אנשים בני תמותה. האל גם מכריז על קללות, "שכרה" של עבירה. בין הסעיפים הרבים אנחנו מוצאים: "אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר... בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים... ּלְאָדָם אָמַר... בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם..." לא עצם הלידה הוא קללה אלא הכאב; לא עצם המלאכה והעמל, אלא התסכול וקושי.
לפי הקריאה הזאת התסכול והמכאוב בעולם הזה הם תוצאה מזילזולו של אדם הראשון כלפי האחר – או יותר נכון האחרת – בחייו.
עדיין לא הפנמנו את הלקח. גישות מזלזלות בין אנשים וציבורים – לא רק בין גברים ונשים אלא גם בין עמים וקבוצות אתניות, בין מבוגרים וילדים וכו' – ממשיכים להעכיר את עולמנו. אכן, הוכנסנו לסבך. איך נוכל לצאת?
הפסוקים האחרונים בפסקה רומזים אל הדרך. ראשון: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה:  כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי." האדם מבין את טעותו ועכשיו מיחס לַאשה כאֶל אישיות עצמאית, ונותן לה שם פרטי "חוה." אפשר היה לצפות שהוא יתרגז וירצה להיפרד מהאישה. אך לא, הוא משנה כיוון ומעניק לה לא רק שם אלא מתיחס לאחת מתפקידיה החשובות בתולדות העולם. הרב יונתן זקס מציין שרק אחרי הנקודה הזאת בסיפור האיש נקרא "אדם" כשם פרטי ולא "האדם" כשם גנרי. האיש מקבל שם פרטי רק אחרי שהוא מעניק אחד לאשה. ביחד הם מתגברים על הצרה הגדולה שהם הביאו על עצמם וממשיכים הלאה להוליד, ללדת ולעבוד.   
בפסוק הבא אנחנו קוראים: "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם." למרות שהיה סביר לצפות שהאל יכעס וינתק קשר עם המורדים הוא גומל לכם חסד, מכין בגדים איכותיים יותר מעלי התאנה שהם סדרו לעצמם, כדי שיהיו מצויידים לאתגרים הבאים.
לכלל הציבור אֹמַר: כנראה אין דרך חזרה לגן עדן, אבל יש בידנו דרכים לשפר את חיינו בעולם הזה: התיחסות לאחר בכבוד, נתינה וגמילות חסדים.

למיקי ואמי: בשבע ברכות נאמר "שַׂמֵחַ תִּשַׁמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים, כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם." אך ראינו שהזוג הראשון לא זכה לשמוח בגן עדן לאורך זמן. לכן אני מאחלת לכם שתלמדו את הלקח של כבוד הדדי, שיתוף ונתינה ותזכו לשמוח בביתכם שנים רבות. 
שבת בראשית תשע"ד, קהילת הוד והדר

No comments:

Post a Comment