וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד-ה' עַל-הַר סִינַי, וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים; וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִתּוֹךְ הֶעָנָן. וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה', כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן, וַיַּעַל אֶל-הָהָר; וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי... זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים... וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. (שמות פרק כד:טז-כה:ח)
תחילתה של פרשת תרומה נמצאה באמצע הקטע המצוטט. כאשר קוראים את פרטי הפרטים של בנית המשכן, לא כתחילת פרשת תרומה אלא כהמשך
להתגלות הכבוד בסוף פרשת משפטים, המעבר הוא חד. מה בין החוויה הנלהבת, האקסטטית של
כבוד אלוהים באש אוכלת ומִפְרָט חומרי בניין ומלאכה, גם האיכותיים ביותר?
קאסוטו עונה:
כדי שנוכל להבין את משמעות המשכן ואת מטרתו, עלינו לשים לב לכך, שבני ישראל, לאחר שזכו להתגלות אלוהים בהר סיני, עמדו לנסוע משם ולהתרחק ממקום ההתגלות. כל עוד שהיו חונים במקום, הרגישו את קרבת האלוהים; וכאשר נסעו, נדמה היה להם כאילו החבילה מפורקת אלמלא היה בתוכם מעין סמל מוחשי לנוכחות ה' בתוכם: לזה נועד המשכן. לא לחינם סודרה פרשה זו מיד אחר הפרשה המספרת על כריתת הברית בהר סיני. הקֶשֶר שבין ישראל ובין המשכן הריהו המשך מתמיד של הקֶשֶר שנוצר בהר סיני בין העם ובין אלוהיו... כשם שהיה כבוד ה' שוכן על הר סיני, כך הוא שוכן בתוכם בכל מקומות נדודיהם במדבר.
המשכן לא נועד רק להנציח (to enshrine) את הזיכרון של מעמד הר סיני, להיות אנדרטה סטטית להתגלות שהיתה
אלא להיות מוקד בו הקשר ימשיך ויהפוך לדו-צדדי. לכן כתוב וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי
בְּתוֹכָם, לא בתוכו. לא במשכן שוכן האל, אלא בתוך העם שבנה אותו.
שימו לב גם לשילוב בין לשון רבים ולשון יחיד:
וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.
היחיד תורם בהתאם לרצונות ויכולות שלו והכלל, הקהילה אוספת את התרומות כדי ששולחיו
יוכלו ליצור והרכיב את המשכן.
במעמד הר סיני התייצב כל עם ישראל למרגלות
ההר והאלהים דיבר אֶליהם בלשון יחיד, כאילו לכל אחד לחוד. כאן, התורה מתארת את המשכן,
האל מראה את צורתו למשה, אבל גם הנביא וגם רב-האומן בצלאל אינם יכולים לבצע את המשימה
בלי תרומות מהעם. היחיד והקהל תלויים אחד בשני.
מה שהיה נכון, נשאר נכון. לא אחדש דבר אם אומר
שגם משכן התפילה בו אנו נמצאים נבנה ממאמץ משולב של אנשים רבים. וגם הוא לא נועד להיות
אנדרטה סטטית אלא מקום תפילה מסביר פנים ליחיד ולרבים.
מה שנכון לגבי הבנין, נכון גם לגבי התפילה
המתקיימת בתוכו. התפילה בציבור נוצרת מתפילותיהם של יחידים המצטרפים כקהילה. שליח
הציבור אינו יכול ליצור את כל לבדו. נדרש גם תרומותיהם של כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ
לִבּוֹ, כי התפילה היא העבודה שבלב.
המשכן נבנה מזהב, כסף ונחושת, עצים, בדים ועורות.
התפילה היהודית-ציבורית בנויה בעיקרה ממילים. לפעמים אנחנו מתקשים להתפלל עם כוונה,
הלך-הרוח שלנו הוא במקום אחר. באותן העתים הסידור בו מוכנס נסיון עם ישראל המתפלל
מגיש לנו מפת דרכים חזרה. ההתכנסות והקריאה הקשובה למילים מייצרת רגש ומקרבת כוונה.
אבל אנחנו צריכים לקחת את הצעד הראשון.
במבוא לסידור ואני תפילתי הרבה
תמר אלעד-אפלבום כתבה דברי עידוד לדרך. אלקט מהם קצת, אבל כדאי לקרוא אותם במלאם
(הם אפילו "זכו" לאותיות גדולות יחסית):
אתם נכנסים בשערי תפילה, היכנסו בבטחה ואל תיראו, שכן הנשמה מתפללת תמיד וסידור ישראל הוא מלווה ותיק הנקרא אליה כדי לדייק את תפילת היחיד ולצרפה אל דיבור הציבור... אתם נכנסים בשערי תפילה, היכנסו על מנת שתוכלו לצאת אחרת. תפילה היא הזדמנות להתבונן במציאות החיים ובמציאות העולמית ביושר, מתוך הודיה ותוך תקווה... אל תהיו כמבקרים מן החוץ, היו שותפים... אל תחששו להתפלל עם הציבור... תפילה היא פרישת כנפיים, היא שדה תעופה לרוח האדם, היא מעוף גדול מתוך הודיית אור הבוקר ומתוך צער החשכות, אשר צומחת תמיד אל עבר עוד תקווה טובה.
יהי רצון שהבית הזה יהיה משכן תפילה בו תענה
בחיוב תפילת שלמה שכָּל-תְּפִלָּה כָל-תְּחִנָּה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְכָל-הָאָדָם וּלְכֹל
עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל תִּשְׁמַע. (דברי הימים ב ו:כט-ל)
No comments:
Post a Comment