ראש השנה תשע"ה: על פי התהום

for English click here 

"דרך המלך היא על פי התהום, משביליה באתי הלום בסופו של יום עובר"

בסופה של שנה עוברת, ספינת הזכרונות (לשמוע כאן) של נְתנאלה שטה ועלתה בי כאשר הרהרתי "בנדודים בין חושך לאור, בשבילי הסתיו וכל מי שרץ ולא חוזר."

"דרך המלך" בעולם העתיק הייתה כביש ראשי, רחב יחסית, אבל בכל זאת דרך מסוכנת ואפשר היה להרגיש שפוסעים על פי תהום, תהום קדמוני:

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם." בראשית א:א-ב

מול החושך והתהום מרחפת רוח אלוהים. בראש השנה, יום "תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון," אנחנו פונים לאלוהים שוב ושוב כ-"מלך חפץ בחיים" ומתחננים להיזכר ולהיכתב לחיים. אלא שהזכירה והכתיבה האלוהית לא יועילו לנו אם לא נִבְחַר גם אנחנו בחיים. האתגר לפנינו הוא להישאר בדרך המלך, להמשיך לצעוד למרות התהום הנפערת בשולי הדרך.

בבראשית פרק א מסופר על תהליך מסודר ונקי, בו הכל נברא במאמר. בסיום, האל מכריז שכל מה שנברא "טוב מאוד." הפער בינו ובין עולמנו עמוק ורחב. מאין באו כל הכאב, הרֹעַ והסבל?

הם היו תמיד. בראשית פרק א הוא יצירה סיפרותית מעוצבת היטב שלא רק מגלה אלא גם מסתירה. אם נקרא את הפרק לאט ובקשב מלא, נראה שהתורה אינה טוענת שהייתה בריאה יש מֵאֵין של עולם חדש, בו הרֹעַ הוא נטע זר. המים הקדמונים הם סמל לסכנה האורבת. אלוהים לא אומר: "יהיו מים"  אלא בורא אור ומשליט סדר במים וב-"תוהו ובוהו" כדי לאפשר הופעתה של קהילה יציבה התומכת בחיים. תהליך הבריאה מסתיים עם בריאת האדם בצלם אלהים, זכר ונקבה, והסמכתם לפעול כנציגי האל בעולם: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ (בראשית א:כח).

המלאכה רבה. למה נברא צוות כה קטן? ההסבר במשנה סנהדרין (ד:ה) הוא:

לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אֶחָד, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא.
וְכָל הַמְקַיֵּם ‏נֶפֶשׁ אֶחָד, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. ‏ומִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ...
וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא...
[שֶׁ]טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ.

כל אדם הוא עולם ומלואו, שווה בערכו ויחיד במינו: כל אחת ואחד, מן המנהיג המכובד ביותר ועד חולה אֶבוֹלה נעזב אי שם באפריקה הוא יחיד ומיוחד. השוויון כאן מהותי, ומחייב אותנו להיות מודעים תמיד לערכו של האחר ולהבין שכל מבנה חברתי, גם הטוב ביותר, אינו אלא מעשה אדם. המשאבים לרשותנו מוגבלים ולכן לא נוכל להוציא את השוויון המהותי אל הפועל כתוכנית מדינית-כלכלית. לכל אחד אחריות מוגברת לעצמו, למשפחתו, למקומו ולעמו אך אסור שערכם של בני-האדם אחרים יירמס. "עניי עירך קודמים" כן; אבל לא "עניי עירך בלבד." אפילו שאין בידינו להביא לגאולה שלמה אין אנו בני חורין להתבטל מן המאמץ ליצור רגעים של גאולה.

רגעים של גאולה נוכל ליצור גם במישור הבין-אישי. נסו לדמיין את חיי היומיום לוּ התייחסנו לכל אחד ואחת לא רק כשווים בערכם אלא גם כצלם אלוהים. חברינו ומכרנו וגם מהגרי עבודה ומקבצי הנדבות, כל איש ואישה, וגם כל ילד וילדה, שאנו נתקלים בהם. רבי יהושע בן לוי טוען שמלאכים הולכים לפני כל האדם ומכריזים: "פנו מקום לצלמו של הקדוש ברוך הוא."  תן מקום של כבוד לזולתך. לא להתקפל לפניו, להסכים לכל מה שיגיד או יעשה אלא להשאיר לו מרווח ולהגיב לדבריו ומעשיו בצורה עניינית ומכבדת. זה אתגר אישי, חברתי ואפילו רוחני לא פשוט. כל הצלחה קטנה תיצור רגע של גאולה ותרחיק אותנו מפי התהום.

אפשר להתחיל בכביש. לא לחינם הרב מיכאל גרץ שיבץ ציטוט מן המשנה שלנו במרכז של תפילתו לנהג: "תֵּן בְּלִבִּי לְהַשְׂכִּיל שֶׁכָּל אָדָם נִבְרָא בְּצַלְמְךָ, וְשֶׁהַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא." אם נוכל להפנים את השורה הזאת גם בעת הנהיגה, אולי נזכה להציל נפשות.

תהום יכול להיפתח גם בתוכנו, במיוחד בימים של חשבון נפש כאשר אנחנו מתוודים על חולשותינו ועל הטעויות שלנו. אבל דווקא היום אנחנו לא אומרים סליחות ווידוים אלא פונים אל העתיד כי טיבו של הראש הוא להביט קדימה. המשנה ממשיכה ומסיקה מסקנה שעשויה לסייע בהתגברות על עגמת נפש: "לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם." אני חוזרת "כל אחד חייב." כמו שאנחנו מכבדים את הזולת, אנחנו חייבים גם לכבד ולהעריך את עצמנו. ההערכה העצמית שלנו מאפשרת לנו למלא את השליחות שירשנו מאדם הראשון "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ."

לכל אחד, בכל עת, יש שליחות, קטנה או גדולה, אך חשובה.

כל אחד מאתנו צריך לחפש את השליחות שלו. הקושי העצום הוא לזהות אותה. אין לי פתרון בדוק אלא: להתבונן מסביב, להקשיב בפנים ולזכור שקנה המידה אינו הרצון שלי אלא הצורך של הזולת.

לא כל שליחות היא משימה מקצועית בו האדם משקיע מיטב שנותיו. הרי למדנו שללכת בדרכי השכינה משמעו לפרוס לחמך לרעבים (ישעיהו נח:ז) , להלביש ערומים, לבקר חולים, לנחם אבלים ואף לקבור ‏מתים (בבלי סוטה יד: א)‏. במעשי נתינה אנחנו יכולים להקל כאב ומתוך כך, אולי להתחיל למגר רֹעַ.

בראש השנה אנחנו עומדים לפני אל חפץ בחיים ונקראים לבחור בחיים: לגשת לעולם בעיניים פקוחות לראות את ערכם של כל אדם (כולל עצמנו) ולהגיב לסבל עם מעשים שיש בכוחם להרחיק אותנו מן התהום ולהרבות חיים.

העיקרון יותר פשוט מהביצוע. ברמת הביצוע, קל לוותר לעצמנו ולהתחמק ממה שאנחנו יודעים שנכון וראוי לעשות. להתמיד בדרך אנחנו צריכים כח ולכן אסיים בתפילתה של הרבה תמר אלעד-אפלבאום:

תֵּן בִּי כּחַ שֶׁלּא אֶתְיָאֵשׁ וְאָקוּם לְפָנֶיךָ לִשְׁאֹג: הֲרֵינִי מְקַבֵּלת עָלַי עול מַלְכוּת חַיִּים שְׂפַת חֶסֶד וְשָׁלוֹם וְאַהֲבַת אָדָם.

שושנה מיכאל צוקר

 קהילת הוד והדר

 .שלמי תודה לרב ש"י הלד מישיבת הדר בניו יורק. תורתו נשקפת בדברי והגעתי לחלק מהטקסטים דרכו