"הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" הטיח רחל ביעקב "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב." פרשנים רבים מנסים להסביר את זעמו. בולט בניהם הוא הרב יצחק עראמה (מן המאה ה-XV). בפירושו על בריאת העולם הוא מסביר את ההבדל במהות בין "האשה" ו-"חוה." הראשון מתיחס לַדברים שיש לאשה ואיש במשותף: הבנה, השכלה ועשית מעשים טובים כמו אלו של האמהות. השם "חוה" מתיחס לַהולדה. הוא ממשיך ואומר שאשה לא תלד מנועה מהתכלית הקטן (מילה שלו) כמו איש אשר לא יוליד, ועיקר תולדותיהם הוא מעשיהם הטובים. על כן יעקב כעס על רחל, כי רצה ללמדהּ כי התכלית כל אדם, גבר או אשה, היא עשית הטוב ולא הולדה.
גם אם עראמה קלע לכוונתו של יעקב, זעם לא היה תשובה הולמת. אפילו האמת אם נאמרת בכעס לא תנחם ולא תחנך. אבל הסצנה עצמה לא מפתיעה: יעקב ורחל שתיהם באו ממשפחות שלא ידעו לברר עניינים בשיחה הגיונית. יעקב בחרן בגלל שהוריו לא ידעו לדבר על הערבת הירושה, ולבן דאג להתחיל חיי הנישואין של בנותיו בפלונטר תקשורתי ענק.
"וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה." כמו קוראים רבים חז"ל תמו, איך יעקב לא ידע? אבל נמנעים ממה שנראה לי האפשרות הפשוטה ביותר, שיעקב היה שיכור. קל לדמיין את לבן הרמאי וחבריו דחופים לחתן עוד כוסית, עוד "לחיים" עד שבאמת לא יידע עם מי הוא שוכב. זה עובד, שאל את לוט. כנראה חז"ל לא רצו לדרדר את אב השבטים לרמתו של לוט אבל חשוב גם לשֹים לב שמכל התסריטים האפשריים הם בוחרים באחד שמֵצייר את רחל כבעלת חסד:
[כאשר בני ישראל היו בדרך לגולה] קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהב אותי אהבה יתירה ועבד בשבילי שבע שנים, וכשהשלימו אותן השנים, יעץ אבי להחליף אותי עם אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד. הודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי אך בסוף רחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה ומסרתי לה את כל הסימנים. (איכה רבה הקדמה §כד)
במחיר אישי כבד רחל בוחרת להציל את כבודה של לאה ועושה אִתה חסד. בכך היא זורעת גרעין של חסד אשר תצמח לה בעתיד וגם לצאצאיהּ. בהמשך המדרש, תחינתהּ של רחל מעלה "רחמיו של הקב"ה והוא מבטיח: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן כמו שכתוב וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיה ל"א).
תגובתהּ המיידית של לאה לא נשמרה, אבל דרך מדרשי השם בהם היא מסבירה את שמות בניה אנחנו יכולים להבחין בהרגשותיהּ. ארבע בנים בארבע פסוקים, כל אחד משקף שלב בהתפתותהּ.
עם הולדת ראובן, בנהּ הבכור, לאה לא מסתירה שהיא רואה אותו כדרך אל ליבּו של יעקב: "כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי." גם אצל שמעון ולוי, המיקוד נשאר ביחסיהּ המיוסרים עם יעקב.
רק בהולדת בנהּ הרביעית מגיע שינוי גדול׃ "וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת־ה' עַל־כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה." למרות שהיא עדיין שנואה לאה עכשיו יודעת להודות על מה שכן יש לה. איזהו עשיר? השמח בחלקו. אנחנו, צאצאיה של לאה, הנושאים את שמו של יהודה, נקראים ללכת בעקבותיהּ, להקדים "מודים" ל-"אנחנו" ולהודות על היש, בלי להתכחש לחֶסֶר.
מלב מכיר תודה נובע כוח הנתינה,* רצון להחזיר טובה או לשלם הלאה. ללאה זה יקח עוד כמה שנים ולידות לראות את כאבהּ של רחל ולהגיב בהתאם. על בפסוק "וְאַחַר יָלְדָה בַּת." רב יוסף התלמודי שואל לְמָה רומזת המילה "ואחר"? מה קרה לפני? רב עונה: לאה ידעה ש-12 שבטים עתידים לצאת מיעקב וחשבה: יש לי כבר ששה בנים, לבלהה וזלפה שתים כל אחת, ולרחל רק אחד. אם גם הפעם אלד בן, מעמדה של רחל אחותיּ תהיה פחותה מזו של השפחות לנצח. לכן התפללה ללדת בת ונענתה: "מיד העובר נהפך לבת." אותה הסוגיה בתלמוד מונה תפילה לשינוי מין העובּר בין תפילות השווה האסורות, אבל בגלל שלאה העדיפה טובתהּ של רחל מעל שלה, נעשה לה נס.
רחל ולאה קִנְּאוּ אחת בשניה, כל אחת רצתה מה שהיה לאחותהּ, אבל ברגעים מכריעים הן ידעו לגמול חסד אשה לאחותהּ. בחסד הן בנו ביתו של יעקב האיש ושל ישראל העם. לכן זקני בית-לחם ברכו את רות שתהיי "כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל" שלא תהיה רק אם היולדת בנים אלא גם גומלת חסד לבסוס החברה והעם.
בברכה הראשונה של העמידה, אנו מתארים את אלֹהנו כ"זוכר חסדי אבות /ואמהות/" בלי לפרט באיזה חסדים מדובר. גם מי שמזכיר את רחל ולאה בשם בברכה וגם מי שלא, יכול לכוון לחסדים שבנו בית ישראל.
אבל להתפלל זה לא מספיק.
מול העולם מלא אלימות וכאב, סבל ופחד אנחנו נקראים להכיר תודה על הטוב בו זכינו ולתרום לבניית עולם טוב יותר ע"י מעשים של חסד, של נתינה’ לעתים גם במחיר הנאות והאינטרסים של עצמנו. אין לנו ברירה. כי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה.
*אני מודה לרב ש"י הלד ממנו למדתי על הקשר בין הכרת תודה ונתינה.
.jpg)
No comments:
Post a Comment