Sarah sitting in the tent שרה יושבת באוהל

Scroll down for English

שרה יושבת באוהל עסוקה בעיסוקה "וימהר אברהם האהלה אל-שרה" ויאמר "מהרי שלוש סאים קמח ‏סולת לושי, עשי עוגות." שרה עושה אך איננה מוזמנת לאכול אם האורחים השואלים, "איה שרה ‏אשתך?" "ויאמר, הנה באוהל." אפילו הבשורה "שוב אשוב אליך כעת חיה והנה-בן לשרה אשתך" נאמרת ‏בלשון נסתר ושרה שומעת בתוך האוהל. ‏
הדבר בולט עוד יותר כי בשורה זו מיועדת לשרה במיוחד, הרי אברהם כבר קבל את אותה ההודעה, מפי ‏גבורה, בסוף פר' לך-לך. כנראה שהוא לא ראה לנכון למסור אותה הלה לשרה ולכן היה הכרח לשלוח ‏שליחים נוספים.‏
שרה, מלומדת ניסיון מר בנדון, מתקשה לאמין וצוחקת בליבה. ה' מגיב קודם לאברהם: "למה זה צחקה ‏שרה?" ורק אז מישהו - ה'? אברהם? אחד המלאכים? פונה לשרה ישירות "ויאמר לא כי צחקת!" למרות ‏חשיבותה העליונה של שרה בלידת יצחק, היא איננה שותפה פעילה בדיון.‏
מהסקירה הקצרה הזאת, אפשר להסיק מסקנה ששרה הייתה אישה סבילה, כנועה בחברה שבטית, ‏פטריארכית ולסגור עניין. אך זה קל מדי, מזלזל מדי באם אומה. היא, היא חשובה להקמת השושלת. ‏אברהם היה מוכן שישמעאל יירש אותו אך האלוהים קובע "אבל שרה אשתך יולדת לך בן‎…‎‏ והקימותי ‏את בריתי אתו לברית עולם." לכן כדאי שנשקיע כמה דקות בשרה.‏
כמו שציינתי קודם, שרה מלומדת ניסיון, עוד באור-כשדים, לפני שה' פונה לאברהם בצווי: "לך-לך" ‏התורה מציגה את שרה כ"עקרה." בחברה שהעריכה נשים על-פי יכולתם ללדת, מצבה העגום הולכת ‏לפניה גם כאשר תרח מעביר את החמולה להרן וגם כשאברהם ממשיך הלה לארץ כנען. סביר מאוד ‏להניח ששרה גם משתוקקת לילד מתוך צורך נפשי שלה, תשימו לב לקנאות בה היא שומרת על יצחק. ‏אפילו עולה על הדעת שהיא הסכימה לתרגילים של אברהם "אחותי היא" בתקווה שאם גבר אחר היא ‏תוכל ללדת. ‏
כאשר שרה משלימה (ככל הנראה) עם מצבה היא לא סומכת על נסים ודואגת להמשך ביתו של אברהם. ‏היא מציעה את עסקת הפונדקאות בין אברהם והגר. אך הצלחת התוכנית לא מביאה לתוצאה ששרה ‏צפתה לה - הגר וישמעאל גורמים לה יותר סבל מנחת. ‏
רק בגיל 90 "ה' פקד את שרה" ויצחק הנכסף נולד. גם בשיא אושרה - סמוך לחגיגה לכבוד יצחק - שרה ‏לא מצליחה להשתחרר מפחדיה מפני הגר וישמעאל. ברוב תסכולה היא דורשת "גרש האמה הזאת ואת ‏בנה!" "וירע הדבר מאוד לאברהם על אודות בנו ‏‎…‎‏" הוא לא קשוב לכאבה של שרה. הוא מקבל את ‏דרישתה וגם את תגובתו של האלוהים "שומע בקולה" באפן המילולי ביותר ולא מחפש שום דרך אחרת ‏לפתור בעיה שבוודאי לא צצה בן-לילה.‏
אחרי זה שרה נעלמת מן התורה עד ליום פטירתה. בסיפור העקדה, היא מופיעה רק במדרש.‏
פרטי חייה של שרה רחוקים מהמציאות שלנו אבל שרה גם מסמלת כל-אדם:‏
כל אדם - שלא קובע מהלך חייו.‏ *
כל אדם - שלא יכול להגשים את שאיפותיו בפעם הראשונה או אפילו השניה.‏ *
 כל אדם - ששומע קול אלוהים דרך אחרים או עמום בתוך האוהל.‏ *
 כל אדם - שהסובבים אותו לא מבינים את המסר מאחרי מלותיו.‏ *
 כל אדם - שכמעט מפסיד את כל מה שהשיג אחרי מאבק עיקש.‏ *
 כל אדם - שזקנתו עטופה בשתיקה. ‏ *
‏"וה' פקד את שרה," הוא לא רק הגן על אברהם שזכה לתקשורת אלוהית משופרת ועשה בשם האל מעשי ‏גבורה אלא הוא גם פקד את שרה שחיה עם שתי רגליים על הקרקע, אם לא בתוך הבוץ.‏
כשאנחנו - כקהילה וכיחידים - שוקלים האם להוסיף את שרה (ושאר האמהות) לתפילתנו השאלה לא ‏צריכה להיות "האם להוסיף את שרה כאישה?" הרי אנחנו לא כוללים אברהם בגלל שהוא גבר. אלא ‏השאלה צריכה להיות "איזה רבדים רוחניים שרה תוסיף לתפילתנו?" לדעתי אזכורה של שרה בתפילה ‏מעידה שאלוהינו הוא לא רק אלוהי אברהם, אלוהיהם של גיבורי האמונה המדברים עליו ישירות אלא ‏שהוא גם אלוהי שרה, אלוהינו שלנו
החיים במציאות מסובכת ושומעים את קולו רק במרחק רב.

קהילת הוד והדר

פרשת וירא, תשס"א

Sarah is sitting in her tent attending to her business, when “Abraham hastened into the tent to Sarah, and said, ‘Quick, three seahs of choice flour! Knead and make cakes!’” Sarah does this but is not invited to eat with the guests, who ask, “Where is Sarah your wife?” Abraham replies “There, in the tent.” Even the good news, “I will return to you next year, and your wife Sarah shall have a son!” is transmitted in Sarah’s absence. She overhears it from within the tent.

This is especially striking because this announcement is intended specifically for Sarah, since Abraham already received the same message, directly from God, at the end of Parashat Lech Lecha. Apparently he did not see fit to pass it on to Sarah, so it was necessary to send additional emissaries.

Sarah, who has had her fill of bitter experience, has a hard time believing the news and laughs in her heart. God first responds  to Abraham: “Why did Sarah laugh?” And only then does someone – God? Abraham? One of the angels? – address Sarah directly “You did laugh.” Despite Sarah’s supreme importance in the birth of Isaac, she is not an active participant in the discussion.

From this short review, one could conclude that Sarah was a passive, submissive woman in a tribal, patriarchal society, and end the discussion. But that would be too easy, too dismissive of the Matriarch of the Jewish People. Sarah specifically is important for the establishment of the dynasty. Abraham was ready for Ishmael to be his heir, but God states “Nevertheless, Sarah your wife shall bear you a son, and you shall name him Isaac; and I will maintain My covenant with him as an everlasting covenant for his offspring to come (Gen. 17:19).” Therefore, it would be worthwhile for to invest a few minutes in Sarah.

As I noted, Sarah, has had her fill of bitter experience. Even before leaving Ur Casdim, before God commanded Abraham “Go forth,” Sarah is introduced as “barren.” In a society that valued women according to their ability to give birth, her sad situation precedes her even when Terah moves the clan to Haran, and later when Abraham continues to the land of Canaan. It is very likely that Sarah also yearns for the child to fill her own emotional needs; pay attention to the tenacity with which she looks after Isaac. It might even be that she agreed to Abraham’s claims “She is my sister” in the hope that she could give birth with another man.

When Sarah came to terms (apparently) with her condition, she does not wait for a miracle, and takes action to ensure the continuation of Abraham’s lineage, by proposing the surrogacy arrangement between Abraham and Hagar. But the success of her plan does not bring about the result Sarah expected. The presence of Hagar and Ishmael cause her more suffering than satisfaction.

It was only at the age of 90 that “the Eternal remembered Sarah” and the longed-for Isaac was born. Even at the height of her joy, at a celebration in honor of Isaac, Sarah cannot free herself from her fears of Hagar and Ishmael. In her frustration, she demands, “Cast out that slave-woman and her son!” Abraham was distressed by this demand and shows no sign of being attentive to Sarah's pain. When God instructs him, “hear her voice,” Abraham complies in the most literal manner, and seeks no other way to solve a problem that certainly did not emerge overnight.

After that Sarah disappears from the Torah until the day of her death. In the Binding of Isaac, she appears only in the midrash.

The details of Sarah's life are far from our reality, but Sarah represents every person:

• Every person who does not determine the course of her/his life.
• Every person who cannot fulfill his/her ambitions for the first or second time.
• Every person who hears the voice of God through others or faintly from inside the tent.
• Every person who is misunderstood by those around her/him, who miss the message behind the words.
• Every person who almost loses everything s/he has achieved after a stubborn struggle.
• Every person whose old age is wrapped in silence.

“The Eternal remembered Sarah.” God not only shields Abraham, who benefits from direct divine communication, and did heroic deeds in the name of God. God also remembers Sarah, who lived with two feet on the ground, if not in the mud.

When we – as a community and as individuals – consider whether to add Sarah (and the other matriarchs) to our prayers, the question should not be “Should I add Sarah as a woman?” After all, we do not include Abraham because he is a man. Rather the question should be “What spiritual layers will remembering Sarah add to our prayer?” In my opinion, mentioning Sarah in prayer signals that our God is not only the God of Abraham, the God of the heroes of faith who receive direct revelations, but also the God of Sarah, the God of people who live in complicated, messy reality and hear God’s voice faintly in the distance.

Hod veHadar

Parashat Va'era 5761--Nov. 2000