ירמיהו במדינת ישארל תשע"ו: בעקבות הפטרה של פרשת משפטים

לתומנה שאפשר להגדיל

עד כאן הדו"ח המיוחד, הנמשך קצת אחרי סיומו של ירימהו פרק לד, שהוא חלק הארי בהפטרת משפטים. אך ההפטרה מסתיימת אחרת, עם דברי נחמה מן הפרק הקודם:

כֹּה אָמַר ה' אִם־ לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא־שָֽׂמְתִּי... כִּי-אָשִׁיב אֶת-שְׁבוּתָם וְרִחַמְתִּים׃

אכן הברית היא נצחית ושבות-ישראל הושב לאחר 70 שנה. שבי ציון בנו אט-אט הארץ. העיר ובית המקדש קמו מהריסותיהם. תקופת בית שני ארכה כ-500 שנה ואחרה גלות ארוכה-ארוכה של כמעט אלפיים שנה. לפני כמאה שנה החלה שיבת-ציון השנית, בעולם שונה מאוד. באו ארצה לבנות ולהיבנות. קמה מדינה, שרבים רואים אותה כראשית צמיחת גאולתנו ואפילו כשוות-ערך לבית השלישי.

ולמרות זאת, למרות הבניין והעצמאות, תחושת האיום והסגר חוזרים בצורה המתאימה לאלף השישי. השיח הציבורי צווחני, בעל המאה הם בעלי הדעה ויש התעלמות מן הפערים חברתיים וכלכליים ההולכים וגדלים. למרות השוני העצום בין המציאות החברתית-כלכלית התנכ"ית ושלנו, הערכים שמנגנון שחרור העבדים מסמן נשארים תקפים: השאיפה לכלכלה שלא מעדיפה את האינטרסים של איילי-הון ולא מנציחה פערים, אלא כזו שרואה את טובת הרבים וכוללת הזדמנויות מבניות להתחיל מחדש .

הבטחון שהבית השלישי לא יחרב, או שצדקת אחיזתנו בארץ יגן עלינו מול כל איום אינו שונה במהות מן אמונת השווא שמולו ניצב ירמיהו. לכן אני רוצה לסיים עם דבריו בפרק ז לאלו שבטחו בהיכל ה':

כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם:

אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וגֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ,

וְדָם נָקִי אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם

וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן-עוֹלָם וְעַד-עוֹלָם (ירמיהו ז: ה-ו).

שושנה מיכאל צוקר