פרשת ראה: האם יחדל אביון מקרב הארץ?

פרשת ראה

בין שפע העניינים והפרטים בפרשה אתמקד בשתי שאלות-חידות טקסטואליות שלא קשורות אחת לשנייה, אבל פתרונותיהן מחברים.  

ראשון (לפי סדר הופעתם בפרשה): בפרק יב:כח כתוב: "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ  לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד-עוֹלָם, כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. המשמעות הפשוטה של הפסוק היא לעודד את קיום המצוות למרות הקשיים. השאלה היא, האם "הטוב" ו-"הישר" הן מילים נרדפות או שמא שני מושגים שונים? בספרֵי ובמדרשים אחרים ישנה מחלקת בין ר' עקיבא שטוען: "הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם" ובין ר' ישמעאל שאומר את ההפך. המחלקת מוזרה כי כתוב בפירוש "בעיני ה' אלוהיך" אבל היא מעלה על נס את ההבדל בין ראיה אלוהית וראיה אנושית. הרב ברוך הלוי עפשטיין, בעל התורה תמימה, מפתח את ההסבר לַשוֹני לפי רש"י על מעשה בראשית, שם רש"י טוען (בארשית א:ז) "דבר שלא נגמר אינו במלואו וטובו": לכן,

כל דבר שלא נראה גְמַר עיינו ותכליתו אינו יכול להיקרא "טוב" אף על פי שבתחילתו נראה טוב. לפי זה דבר הנראה לטוב בעיני אדם אפשר רק לקרוא בשם "ישר"... ולא בשם "טוב" כי לתכלית השם "טוב" דרוש לדעת עתידות הדברים ותוצאותיהם, מה שאי אפשר לאדם קצר העין לראות, ולכן אי-אפשר לומר "הטוב בעיני אדם" כי אם בעיני ה' הרואה לתכלית וקץ.    

לזה פרופ' ישעיהו ליבוביץ מוסיף: "יש להרהר מאוד... כי אנשים רבים אשר כוונתם ללא ספק הייתה טהורה ולשם שמים, גרמו בהכרעותיהם תקלה לעצמם ולעולמם..." אינני יודעת מתי הדברים נכתבו ולאיזה אנשים הוא התכוון אבל אין לי ספק שהוא צודק. אכן עלינו לפעול בזהירות תוך ראיה רחבה וארוכת טווח כמה שאפשר, וגם מתוך קצת צניעות כי אין לנו ראיה אלוהית לדעת איך הסיפור ייגמר.

אבל עם כל הזהירות אַל לנו להימנע בעשייה. גם זה נלמד מהפרשה. בפסקה הראשונה בפרק טו, יש קביעות הפוכות לגבי מצב החברתי-כלכלי עתידי:

פסוק ד: אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן.

פסוק יא: כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ.

חלק מן המידע הדרוש ליישב את הסתירה נמצא בתוך הפסקה: "רַק אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. כִּי-ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ".

האם משמעות הדבר שחיסול העוני הוא תגמול שהאל ישלם לעמו עבור שמירת המצוות? לא. יש ברכה בקיום המצוות אבל הפסקת העוני אינה פרס אלא תוצאה ישירה מקיום המצוות המפורטות באותו הפרק ובמקומות אחרים: מעשרות, מתנות העניים, שמיטה ודאגה לחלש בחגים וכו'. איננו יכולים לתלות מבטנו בשמים לפתור את בעיותינו כאשר הכלים הארציים מונחים לפתחנו. עלינו להרים את הכלים להשתמש בהם.

במצבים מידיים, המצווה ברורה וניתנת ליישום כמו שכתוב: לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ.

אבל הכלים הגדולים, הפתרונות המערכתיים התנ"כיים אכן צריכים תיקן והתאמה לכלכלה מודרנית, כפי שכתב ליבוביץ במקום אחר (ב-אמונה, היסטוריה וערכים):

המציאות של הדורות האחרונים היא מציאות אשר חשיבה ההלכתית המגובשת במסורת ההיסטורית של היהדות לא צפתה אותה ואין היא יודעת עליה מאומה. כל הבעיות החברתיות, והכלכליות והמדיניות שלנו מחייבות חשיבה מחודשת. (הדגשה שלי) 

"מחייבות חשיבה מחודשת," ז"א חובה מוטלת עלינו להתמודד עם הבעיות, להתאמץ למגר עוני ולסגור פערים ולא להתעלם מהסבל או לדחות את השאלות הקשות למועד "נוח" יותר. דרכי ההתמודדות צריכות להתבהר במסגרות אזרחיות ופוליטיות, בלי טיוח ובלי משוא פנים. כמו שהתורה מצווה על מתנות לעניים – כמו פאה ולקט – בכל קציר, קטיף ואסיף ז"א בכל מחזור ייצור, ועל מעשרות ושמיטות במחזוריות קבועה, גם לנו חובה להתאמץ למען הבאת ברכה אֶל הארץ והעולם, גם אם נראה לנו שיש אילוצים היכולים להצדיק דחייה.