סוכות, שמחת תורה ו-"אחרי החגים"

סוכות תשע"ח

English

ביום כיפור חיינו כמלאכים וכמתים: לא אכלנו, לא שתינו ולבשנו לבן הדומה לתכריכים. הרהרנו ב-"מי יחיה ומי ימות, מי קצו ומי לא בקיצו?" עמדנו מול חולשותינו ומול שבריריות חיינו.

ואז, שניה לפני שהשער נטרק תקיעה גדולה שחררה אותנו חזרה אל עולם העשייה: ארוחה משביעה וסערה של בנייה. אבל מה בנינו? דבר שברירי וארעי, עם דפנות דקיקות ו-"גג" שצלו מרובה מחמתו, וגם מכניס גשמים. אינני מתביישת לומר כי כאשר הגג במטבח שלי דולף זה לא זמן שמחתי. איך נוכל לשמוח בחג האסיף, ביבול הממלא את אסמנו כאשר הקירות רועדים ברוח? לי אין תשובה ולכן אצטט את מורי הרב ש"י הלד:

"עבודת ה' מתרחש במרחב בין הקשה ובין הבלתי אפשרי."[1]

עם גג דולף וגם בלעדיו, עיקר החיים מתרחש בתוך שגרה, וסוכות הוא חג שמרומם את השגרה.[2] ישנן סוגיות הלכתיות על איפה אוכלים, איפה ישנים -- הדברים הבסיסיים ביותר בחיים -- ואפילו על כמה ארוחות חייבים לאכול בסוכה באיזה תנאי מזג-אוויר. הפרטים לא חשובים כרגע אלא עצם קיומם. חג סוכות אינו מזכיר רגעי שיא כמו יציאת מצריים או מתן תורה אלא את חיי היום-יום הלא פשוטים של המדבר. קל לחגוג שיאים. אבל שגרה קשה אפילו לקיים. הפיתוי לשבור אותה חזק. לכן ואני מתפללת עם המשוררת אורה אילן גוטמן:

אלוהי

למדני לשאת את

אָשְׁרוֹ של הזמן
החולף ואינו חוזר.
למדני לשאת את
עֻלהּ של שיגרה
היודעת כל כך לוותר.[3]

בדחף לבנות מהר בונים סוכות שבירות, בניה איתנה דורשת התמדה ומשמעת. כולנו יודעים את זה. כך בנינו ובונים את בתינו הפרטיים וכך בינינו ובונים את ביתנו הקהילתי.

לבניין יציב דרוש גם מסד מוצק.

המסד בבסיס הקהילה והעם כולו הוא תורה, המקשרת אותנו לדורות עברו ולארץ. השאלה היא: האם התורה תחבר אותנו לדורות הבאים?

בפרשת וילך קראנו:

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת... תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ (דברים לא:י-יב).

במחזוריות קבועה כל העם מתכנס לשמוע וללמוד את התורה. המועד אינו אקראי: חג הסוכות, אחרי האסיף ולפני הגשמים החזקים, הייתה תקופה שקטה בחברה הישראלית הקדומה המבוססת על חקלאות קיומית, ושחרור העבדים בשנת השמיטה הבטיח שכל העם, ללא הבדל מעמד[4], מגדר או גיל, היו בני חורין להשתתף.

עולמנו אינו עולמם. הקשב שלנו קצר ומספר הגירויים שאנחנו וילדינו, נכדינו ונינינו, נחשפים אליהם אדיר. סמינר מרוכז פעם בשבע שנים לא יספיק להנחיל תורה לדורות הבאים. זכר להקהל נשאר כטקס ממלכתי, ולנו יש שמחת תורה.

בשמחת תורה יהיו בבתי הכנסת שירים וריקודים. אם חג השבועות משחזר את טקס החופה בו עם ישראל קודש לה' עם התורה ככתובה, שמחת תורה היא המסיבה שבה אנחנו חוגגים את הקשר שנרקם.

אחרי המסיבה, באה… השגרה.

שגרה שהיא עול, שגרה שיודעת לוותר. אבל אנחנו צריכים לקבל את העול, ללמוד וללמד, להתיחס לתורה ברצינות כדי לשמור את חכמת הדורות, להרחיב אותה ולהנחיל מורשת לדורות הבאים.

בשמחת תורה נקרא: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג:ד) עליו נאמר בתלמוד: "אל תקרי מורשה, אלא מאורסה" (פסחים מט ע"ב).
באמצע המאה העשרים, ר' יחיאל יעקב ויינברג הסביר:

רבים האנשים המכבדים את התורה, אך יש בהם המתייחסים אליה כאל אוצר נחמד, דבר עתיק ויקר ערך, אולם הם אינם שואלים את התורה כיצד יש לנהוג בשאלות החיים... אל תתייחסו אל תורה כאל ירושה עתיקה אלא כאל "מאורסה", כדבר אהוב וחשוב, שמתייעצים עמה ומתחשבים בדעתה.[5]

בשמחת תורה, בואו לחגוג את התורה, את המורשת.

אחרי החגיגה תבוא השגרה. אם אנחנו רוצים גם להעמיד לעצמנו דורות המשך שישמחו גם הם בתורה, עלינו להביא אותה אל תוך השגרת חיינו, לא רק כמורשה אלא כ-"מאורסה" מרכיב חשוב, ללמוד וללמד

כי היא חיינו ואורך ימינו.                                                                                                     

שושנה מיכאל צוקר, הוד והדר

-------------

[1] ר' ש"י הלד: הרצאה מוקלטת: Between the Difficult and the Impossible [אנגלית].

[2] לפרטים: ר' יצחק גרינברג The Jewish Way: Living the Holidays (1988), chapter 4[אנגלית].

[3] ב-הלל ויס (עורך) ואני תפילתי: שירת התפילה של משוררים בני זמננו (1991), ע' 94.  השיר ממשיך " למדני לשאת את כאב הותור שאין לו היתר." השיר מופיע גם בסידור עבודה שבלב של התנועה ליהדות מתקדמת.

[4] ר' ש"י הלד: Returning To Sinai Every Seventh Year [אנגלית]. וגם בספרו

 The Heart of Torah: Essays on the Weekly Torah Portion, vol. 2. (2017) Philadelphia: JPS.

[5] למדתי את הטקסט מר' ליונל לוי .הוא מופיע גם כאן: http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/92-2.htm מקורו כנראה בהקדמה לספר רזא דאורייתא, מאת הרב ז"א רבינר.