שביעי של פסח: הוציא מתוק מתוך תוהו
"יָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם׃" (שמות יד:כב(
מה הרגישו אנשים פשוטים שהלכו בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה? האם הקרקע היה באמת יבשה? אולי היו שלוליות. מה הרגישו בין חומות המים?
במצרים ובכל המזרח הקדום מים מסמלים את כחות הכאוס הקדמוני. עם פַרְעֹה וכָל-חֵילוֹ רודפים אחריהם ועם מדבר לפניהם, בני ישראל צעדו בחושך בין חומות של כאוס קדמוני.
מה הרגישו? פחד ואֵימה.
אבל יש מדרש שמצייר מצב מורכב יותר:
דָּרַשׁ רַבִּי נְהוֹרָאי, הָיְתָה בַּת יִשְׂרָאֵל עוֹבֶרֶת בַּיָּם וּבְנָהּ בְּיָדָהּ וּבוֹכֶה, וּפוֹשֶׁטֶת יָדָהּ וְנוֹטֶלֶת תַּפּוּחַ אוֹ רִמּוֹן מִתּוֹךְ הַיָּם וְנוֹתֶנֶת לוֹ (שמות רבה כא:י). ז"א היא יכלה למצוא, בתוך הכאוס, מחיה ונחמה.
עם איום ממשי מאחוריהם ומדבר בלתי נודע לפניהם, עבדים משוחררים שמו רגל לפני רגל וביחד התקדמו עד שהגיעו לצד השני. עמוד האש היה רחוק מרוב בני ישראל. יתכן והם ראו רק את גבם של מי שצעד לפניהם. אולי הם החזיקו ידיים. עבור האדם הממוצע, כוח הגואל האלוהי היה נוכח בנתיב בוצי בין חומות של כאוס, האנשים סביבם, וחופן פירות מתוקים וצבעוניים כדי להרגיע ילד מפוחד.
קריעת ים סוף היא הַדוגמה ב-הא הידיעה של חווית יסוד ביהדות. הזרם המרכזי ביהדות, זה שקבע את טקסט התפילה, משמר-מנכיח את קריעת ים סוף כהִתְגַּשְּׁמוּת המיטבית של כוח הגאולה האלוהי. אך עבורי הרגע העוצמתי ביותר קרה לפני התפרצות השמחה, כאשר אנשים רגילים צעדו בבוץ, שתמכו אחד בשני וניסו להוציא מתוק מתוך התוהו. זה חלק מהסיפור הגאולה שלנו לא פחות משירת הים
כאשר האי-סדר עולה על הסדר, הבִּיצה מאיימת, והערפל מסתיר את אור, אנחנו יכולים לזכור כי יציאת מצריים קרתה בלילה ובבוץ.
גם כאשר אלוהים נסתר מעינינו נוכל לתמוך אחד בשני
וביחד לפלס את דרכנו קדימה.
אולי נזכה להרגיש נוכחות אלוהית לרגע
או לראות אור חיים מפציע קמעה.
"יָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם׃" (שמות יד:כב(
מה הרגישו אנשים פשוטים שהלכו בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה? האם הקרקע היה באמת יבשה? אולי היו שלוליות. מה הרגישו בין חומות המים?
במצרים ובכל המזרח הקדום מים מסמלים את כחות הכאוס הקדמוני. עם פַרְעֹה וכָל-חֵילוֹ רודפים אחריהם ועם מדבר לפניהם, בני ישראל צעדו בחושך בין חומות של כאוס קדמוני.
מה הרגישו? פחד ואֵימה.
אבל יש מדרש שמצייר מצב מורכב יותר:
דָּרַשׁ רַבִּי נְהוֹרָאי, הָיְתָה בַּת יִשְׂרָאֵל עוֹבֶרֶת בַּיָּם וּבְנָהּ בְּיָדָהּ וּבוֹכֶה, וּפוֹשֶׁטֶת יָדָהּ וְנוֹטֶלֶת תַּפּוּחַ אוֹ רִמּוֹן מִתּוֹךְ הַיָּם וְנוֹתֶנֶת לוֹ (שמות רבה כא:י). ז"א היא יכלה למצוא, בתוך הכאוס, מחיה ונחמה.
עם איום ממשי מאחוריהם ומדבר בלתי נודע לפניהם, עבדים משוחררים שמו רגל לפני רגל וביחד התקדמו עד שהגיעו לצד השני. עמוד האש היה רחוק מרוב בני ישראל. יתכן והם ראו רק את גבם של מי שצעד לפניהם. אולי הם החזיקו ידיים. עבור האדם הממוצע, כוח הגואל האלוהי היה נוכח בנתיב בוצי בין חומות של כאוס, האנשים סביבם, וחופן פירות מתוקים וצבעוניים כדי להרגיע ילד מפוחד.
קריעת ים סוף היא הַדוגמה ב-הא הידיעה של חווית יסוד ביהדות. הזרם המרכזי ביהדות, זה שקבע את טקסט התפילה, משמר-מנכיח את קריעת ים סוף כהִתְגַּשְּׁמוּת המיטבית של כוח הגאולה האלוהי. אך עבורי הרגע העוצמתי ביותר קרה לפני התפרצות השמחה, כאשר אנשים רגילים צעדו בבוץ, שתמכו אחד בשני וניסו להוציא מתוק מתוך התוהו. זה חלק מהסיפור הגאולה שלנו לא פחות משירת הים
כאשר האי-סדר עולה על הסדר, הבִּיצה מאיימת, והערפל מסתיר את אור, אנחנו יכולים לזכור כי יציאת מצריים קרתה בלילה ובבוץ.
גם כאשר אלוהים נסתר מעינינו נוכל לתמוך אחד בשני
וביחד לפלס את דרכנו קדימה.
אולי נזכה להרגיש נוכחות אלוהית לרגע
או לראות אור חיים מפציע קמעה.
No comments:
Post a Comment