אלן ואמור תשפ"א

English

ברצוני להקדיש את דברי היום לזכרהּ של חברתינו אלן קרלבך זכרונהּ לברכה, שהלכה לעולמה לפני כשלוש וחצי שנים. אני חושבת עליה לעיתים קרובות בחודשים האחרונים כי אלן הייתה אחת מאחרוני הילדים שחלו בשיתוק ילדים בארצות הברית לפני השקת החיסון. כל התנגדות לחיסונים הכעיסה אותה מאוד. כל פעם שאני רואה תמונה של ילדים מאושפזים בתוך מכונות הנשמה אני נזכרת כשסיפרה על הפחד שהרגישה בתוך המכונה. היא הבריאה מן המחלה אבל שבה וחלתה ב-post-polio syndrome והשתמשה בכיסא גלגלים בשנותיה האחרונות. היא נפטרה באנגליה, בזמן ביקור אצלה בתה, ושם נקברה. לכן האזכרה הקהילתית הייתה באיחור מה, דווקא בשבוע שקראנו את פרשת אמור. תבקשתי לשאת דבר תורה באותו המעמד ולכן נגשתי לפרשה. אם בעבר יכלתי לקרוא את ויקרא פרק כ"א ואת רשימת המומים שגורמים לפסילת כהנים משרות פעיל ולא להתעכב עליהם כי "זה היה פעם" ובכל מקרה אין לנו בית מקדש, עכשיו לא יכולתי לעבור הלאה. העלבון זעק והתריס כלפי שמים.

חסרת מנוח התחלתי לקרוא ולחקור. דרשה של הרבה מיש המר-קסוי הובילה אותי לסוגיה במסכת מגילה (כד:ב) בה דנים רב הונא ורבי יוחנן בברכת כהנים – השריד הטקסי האחרון של עבודה המקדש – ושואלים: האם כהן עיוור או בעל מראה יוצאי דופן יכול לברך את הציבור? הם מכריעים כי מותר להם לברך אבל רק במקום מגוריהם, איפה שהציבור רגיל לחזות בהם. צעד קטן בכיוון השוויון ונגישות, אך אלן לא הייתה מסתפקת בכך. היא רצתה להגיע לכל מקום ולהשתתף בכל.

התורה, התלמוד ואלן המשיכו להסתכסך בראשי. עם קולותיהם מהדהדים ברקע, הרהרתי בתורתו של הרב יצחק גרינברג המחלק את ההיסטוריה היהודית לשלושה עידנים.

בעידן הראשון הקדושה והנוכחות האלוהית היו מרוכזים במקדש, מקום מופרד בו גישה היית מותרת רק למעטים והכל התנהל בסדר מופתי. הדרישות הגופניות המחמירות התאימו לעבודה הפיזית שכוהנים עשו וגם לאווירה הנבדלת.

אחרי החורבן, גרינברג ממשיך, הקדושה התפזרה בעולם אבל נעשתה יותר מוסתרת. המנהיגות עברה מכהנים לרבנים. הרבנים היו מחוייבים לטקסט של התורה שבכתב אבל גם לקהילה בה הם גרו ובני האדם האמתיים אתם הם חיו. לכן הם הרחיבו את המעגל הכהני אבל רק למי שבכל זאת היה כבר "בפנים."

אנחנו חיים בעידן השלישי לפי תפיסתו של גרינברג. האלהות מרוחקת יותר ואחריות הקהילתית מוטלת על כלל הציבור. זה נותן לנו הזדמנות להרחיב מעגלים עוד יותר.

אלן האמינה בכל ליבה שיש לכל אחת משימה, שליחות בחיים. לדידהּ מחלתהּ הכשירה אותה להיות מורה לאמנות לאנשים עם מוגבלויות, לתת להם כלים ליצור יופי, להביע את עצמם ולהנות.  

ממבט חיצוני (שלי) הייתה לאלן שליחות נוספת. להיות נוכחת בציבור, להפגין נוכחות בכל מקום כדי שהציבור יהיה רגיל לא רק לראות אלא גם לחיות עם בני-אדם באשר הם, צלמי-אלוהים עם כל מיני צורות וכל מיני יכולות. המשימה שאלן הורישה לנו היא להמשיך לבנות עולם מכיל ומקבל, גם כאשר קשה לנו. אולי במיוחד כאשר קשה לנו.