אחרי שהחריב את ירושלים ואת בית המקדש, המלך נבוכדנצר הגלה את שארית הפלטה לבבל והגולים נשארו שם עד שמלכות פרס עלתה לשלטון "לְמַלֹּאות דְּבַר־ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ" (דברי הימים ב לו:כא, ראו ירמיהו כט:י). הפסוק גם מציין כי תקופה זו מספיקה כדי שארץ תרצה השבותיה, זאת אמרות עד שתשלים את שנות השמיטה שלא נשמרו בזמנן. ההתניה הזאת תואמת גם את הקללה/איום/הבטחה בספר ויקרא כו:לד: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הׇשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ".
פרק
כו בספר ויקרא כולל רשימה ארוכה של איומים מפורטים, אבל רק האיום בשממה כתמורה
לשנות שמיטה שלא נשמרו מתיחס לאי-שמירתה של מצווה מסוימת. יתר על כן, תיאור החורבן
בדברי הימים אינו מזכיר אף פרט אחר מפרק זה כגון "וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא
תִשְׂבָּעוּ" (ויקרא כו:כו). שבתות הארץ הן שונות.
הפסוקים מציינים כי בזמן שעם ישראל נמצא בגולה, ארץ ישראל תשבות ותשלים את שנות שמיטה
הדבר
נכון גם לגבי הפן החברתי של שנת השמיטה "וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ"
(שמות כג:יא) – אבל בדרך אחרת. יתכן כי אביוני העם שצרכיהם לא סופקו כאשר דלגו על
שנות השמיטה לא ירוויחו ממלחמה, הרס ושממה. כל הסיכויים הם כי דווקא הנזקקים יסבלו
יותר מבעלי האמצעים. אך הנזק לאריג החברתי שנגרם מחוסר הערבות ההדדית ב-"שנים
הטובות" יחיש את קיצן של אותן השנים.
פרק
הסיום של דברי הימים (והתנ"ך כולו) אינו מונה חטאים חברתיים באופן מפורט אבל
בפסוק יב נאמר כי צדקיהו לא נכנע לירמיהו, ובירמיהו פרק לד קראנו כי נביא הזהיר את
מלך כי אי-שיחרורם של עבדים עבריים אחרי שש שנות עבדות יוביל לחורבן.
כך
נוכחנו לדעת כי הצטלבותם של הפן הסביבתי והפן והחברתי-כלכלי של שנת השמיטה הם
חיוניים לחיי עם ישראל בארץ ישראל.
No comments:
Post a Comment