פרשת שמות: מורשתהּ של יוכבד

פרשת שמות: מורשתהּ של יוכבד, תשפ"ג

English

נוכח הציווי הדרקוני "כׇּל־הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" יוכבד – כמו הורים מְיֻסָּרִים בכל הדורות – נפרדת מבנהּ בתקוה שההקרבה שלה תעניק לו עתיד טוב יותר. במזל או בהשגחה, בדיוק אז בת-פרעה יורדת אל היאור, רואה את התיבה ואת התינוק שבה. על אף שהיא מבינה שהוא מילדי העברים ולכן בן-מוות, היא חומלת עליו. לפני שהיא אומרת בקול שבכוונתהּ לאמץ אותו, האחות צצה מבין סוּף ומציעה להביא "אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת־הַיָּלֶד". בלי התלבטות, בת-פרעה מסכימה, והמשך הסיפור ידוע.

כפי שסיפרתי אותו עכשיו, זה סיפור של עושק ותקווה, מזל שאולי הוא בעצם השגחה, חמלה, תושייה ועוד קצת מזל שאולי גם הוא השגחה. הסוף כל-כך מבטיח שלרגע אפשר לשכח שכל קורה בגלל הגזרה האיומה.

למבט מעמיק יותר, אני פונה אל הָרַבָּה טלי אדלר שמביאה את החיים במלאם אל הטקסט, וכך מגלה רובד חבוי. אני מצטטת:

יש דברים שאינך רואה עד שאת יולדת, משתחררת הביתה למרות שהתינוקת עדיין מאושפזת ולכן נשארת ערה בלילות כדאי לשאוב חלב, כי רק כך תוכלי להיות אם לבתך עד שתבריא. רק אז את מבינה כי:

ברקע, מאחרי הפרקים הראשונים של ספר שמות, מרחפות יולדות ללא תינוקות. אמהות שכולות אשר ילדיהן הושלכו יאורה ושדיהן עדיין מלאות חלב שבניהן לא יזכו לינוק.

 יש מציאות עגומה אחרי השאלה: "הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת?" בחברה בו מותר לנוגש לקרוע תינוקות מזרועות אימותיהם אותן הנשים נאלצות לעתים להניק את ילדי העושקים.

לו התורה רצתה לספר רק על הצלתו הנסית של משה, הסיפור היה מסתיים כאשר בת-פערה מוציאה אותו מן היאור. אך התורה בוחרת לספר את ההמשך כי... הסיפור אינו רק של משה אלה גם של אמו...

 הנס הראשון לקראת הגאולה הוא תינוק שהוצל ממוות ואם שמניקה את בנהּ שלה בביתהּ, ולא את בנו של האדון.    סוף ציטוט פורסם בפייסבוק                                                                                                                     

האכזריות המגולמת ברובד הזה כפולה ומשולשת. אמהות שבניהן הומתו בכח, נאלצות לא רק לטפל בילדי האדון אלא להניק אותם. לא להושיב בערסל ולהאכיל עם בקבוק או בכפית אלא להחזיק בזרועות ולייצור מגע גופני ישיר. מחריד.

במציאות כזאת, נראה לי שמעשיה של יוכבד מחושבים יותר מאשר הם נראים תחילה. היא לא משיטה את התיבה במקום ובזמן אקראיים אלא על בסיס מידע מוקדם במקום ובשעה שבת-פרעה צפויה להגיע. היא איננה יכולה לצפות לתגובתהּ של בת-פרעה אבל בונה על אינסטינקט אימהי ראשוני, ומכינה את מרים להכנס לפעולה מיידית, עם הצעה מוכנה מראש, לפני שהחמלה תוחלף בשיקולים אתניים, פוליטיים או כבוד האב. 

מול משטר אכזרי תושיה ומזל אינם מספיקים. לזרוע זרע של גאולה, צריך תחכום ותכנון. גם השגחה אלוהית לא פועלת בריק אלא דרך שיתופי פעולה ארציים. אנחנו רואים את זה גם בהמשך, כאשר זרע הגאולה נובט. בפרק הבא, אלהים אומר "ארד להציל את [העם] מיד מצרים... ועתה ]משה[ תלך אל פרעה" (שמות ג:ח, י).

במצב של עבדות בגולה האולטימטיבית יוכבד מסתכלת במציאות שאחרים מכתיבים לה ופועלת, אף על פי כן ולמרות הכל. זו הרוח שהורישה לעם ישראל בכל נדודיו.

·         אף על פי כן ולמרות הכל: בנינו חומה ומגדל.

·         אף על פי כן ולמרות הכל: יבשנו ביצות, סללנו דרכים והפרחנו את המדבר.

·         אף על פי כן ולמרות הכל: העפלנו מול חופי הארץ.

בזכות רוחהּ של יוכבד: המתכננת, המעיזה והמדייקת בביצוע, נזרעו עוד ועוד זרעים של תקומה וזכינו לריבונות של עם ישראל בארץ ישראל.

וזה מחייב אותנו – לדעתי – להביט בסיפור גם מזווית נוספת. (מי ביקש 70 פנים לתורה ולא קיבל?)
הזווית של הריבון.

שלטונו של פרעה במצרים היה שלטון לגיטימי אבל בכל זאת הוא הגזים והביא הרס על ארצו.

המבט הזה קשה לנו. אלפיים שנה לא הייתה לנו הזדמנות להיות בעמדה של כח שילטוני.

אלפיים שנה לא הייתה לנו הזדמנות, לא היה לנו צורך לבדוק היכן הגבולות בין הגנה עצמית הכרחית וכוחניות מיותרת, בין סדר חברתי וזכויות הפרט, בין כלכלה ואיכות הסביבה.

אך הבחנה נכונה בגבולות אלו ואחרות הכרחית להמשך חיינו כאן.

וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי?