קורח וקיימות

English

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן־פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן׃ וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה... (במדבר טז:א)

מה קרח לקח?

האמת, לא כתוב. "ויקח" הוא פועל יוצא ללא נשוא. מתרגמים ופרשנים משתדלים למלא את החָסֵר, אך לחֶסֶר עצמו יש משמעות: לא משנה מה הוא לקח. הפועל הפותח את סיפור אינו מיועד לקדם את העלילה אלא לספק חומר רקע על אישיותו של קרח: הוא אדם שלוקח, מה שבא לו, מתי שבא לו, כי לדעתו הכל מגיע לו.

לטיפוס כזה הרב אליהו דסלר קורא "נוטל." דסלר סבור ש-"הנתינה והנטילה הם שורשי כל המידות וכל המעשים." עבורו, כוח הנתינה הוא מהות הבריאה בצלם אלוהים ו-"כוח הנטילה או החטיפה כאשר אדם מתאווה למשוך אליו את כל הבא בתחומו, זו התכונה הנקראת 'אהבת עצמי,' והוא ההפך מן החסד ושורש כל הרעה.... הנוטל הורס הרבה יותר ממה שהוא בונה."[1]‏ 

בפרשה, קורח מתאווה לכוח פוליטי-פולחני. בתלמוד הוא ידוע כאדם עשיר במיוחד שנטל לעצמו אוצרות שיוסף החביא במצרים. לא מן הנמנע שקרח חשב שהשררה מגיע לו בגלל עושרו. רמז לדבר נמצא בעובדה שהכתוב מציין פעמיים שהאדמה בלעה את רכושו וגם את כל אשר לו.[2]

מונעים בכוח הנטילה, קרח ועדתו מביאים על עצמם הרס. בעיני, במותם העל-טבעי יש מרכיב שהוא כן טבעי: יש קשר הדוק בין האדם ובין האדמה והארץ "יודעת" להכחיד את אלו שתאוו לנטול ולחטוף יותר מחלקם. רק שהתוצאה הטבעית לפעמים מאחרת לבוא. לכן כאשר משה מציע-מתפלל "אִם־בְּרִיאָה יִבְרָא" כוונתו לא בהכרח הייתה לבריאה חדשה לגמרי אלא להנכיח את הכוח שכבר טמון בבריאה, כאן ועכשיו.[3] הנס הוא בַּדִּיּוּק. האדמה פצתה את פיה ובלעה רק את האשמים. לרֹב, אסונות טבע פוגעים בבני אדם ללא הבחנה בין צדיק לרשע. או שמא כולנו חייבים?

אפילו אם איננו חייבים, ליחסים בין האנושות וכדור הארץ כולנו בוודאי אחראים. מצד המסורת, אחריות זו נובעת מעצם הבריאה בצלם אלהים, שכוללת את הנתינה שהרב דסלר מדבר עליו אבל היא רחבה ומורכבת יותר. בסקירה קצרה אציג כמה מקורות שיכולות להיות לנו בסיס מחשבתי והשראה כאשר האחריות כבדה והנוחות קורצת לנו להתעלם ממנה.

אחת האמירות החזקות בכיוון זה בפרשנות הקלאסית הוא דברי אבן-עזרא על הפסוק בתהילים (קטו:טז) "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי-אָדָם: חסרי דעה חשבו כי ממשלת האדם בארץ כממשלת השם בשמים, ולא דברו נכונה... פירוש נתן לבני האדם –שהאדם כמו פקיד אלהים בארץ על כל מה שיש בה והכל לפי דבר השם."   

בעת החדשה, פרופ' תקוה פרימר-קנסקי קושרת את אחריות האנושות למילה "צלם" עצמה: "מעמדו המהותי של האנושות בעולם אינו זה של האיכר, אלא של המנהל (executive). משמעות זו מפורשת. נאמר כי האדם הוא "צלם אלוהים" ו-"צלם" הוא מונח שמוכר לנו מכתובות מסופוטמיות, שבהן המלך הוא "צלם" האל. הכוונה היא לנציג של אלוהים עלי אדמות, זה שדואג שהכל יתנהל כשורה.[4]

אדם שמופקד על שמירת נכס עבור בעליו, יודע היטב שגם אם מותר לו לנצל מקצתו, אסור לו להשחיתו או לגזול ממנו. כאשר מדובר בכדור הארץ, איכשהו שוכחים. ב-1951 הרב אברהם יהושע השל כבר התריע: "מדהים כמה האדם המודרני מתעלם מאחריותנו לטבע. אנו מוצאים לפנינו עולם גדוש בחומרים וכוחות מופלאים, וללא היסוס אנו נאחזים בכל דבר שבהישג ידינו... ובהדרגה אנו משנים את פני כדור הארץ...."[5]

"הנאחז בכל דבר שבהישג ידו" אינה אלא ה-"נוטל" של הרב דסלר, כמה קרח, וכבר ראינו מה קרה לו.

במקום אחר השל הגדיר את ניצול הטבע "the way of expediency  דרך התּוֹעַלְתִּיּוּת " וקורא לאזן את התועלת ההכרחי עם דרך הפליאה, בה אנחנו מגיבים לעולם במקום לנצל אותו. 

מעל 70 שנים עברו מאז והמצב התדרדר בעולם שבו צרכנות נחשבת תרבות וגידול המשק הוא ערך שדוחה את גידול המזון ומתעלם מחיי הפועלים. 

לפני כמה חודשים יצא ספר החדש קיימות מבראשית מאת ד"ר יונתן אייקנבאום. הוא מציג קריאה סביבתי לספר בראשית על בסיס בפירושו של הרב יוסף סולובייצ'יק המנסה ליישב את שני סיפורי הבריאה המקבילים בספר בראשית. בקיצור נמרץ: האדם הנברא בצלם בפרק א הוא יצירתי ושאפתני, איש התועלת והקניין ששואל איך העולם עובד כדאי לנצל משאבים ולייעל אותם לטובתו. בניגוד עליו, האדם מפרק ב שנוצר מן האדמה, הוא אדם החוויה והקיומיות אשר תוהה על מהותו של העולם ומקומו בו ושומר עליו מכל משמר.... שני הצדדים נמצאים בכל אדם, בכל חברה והמטרה, היעוד הוא למצוא את האיזון שמאפשר קיום אנושי מכובד בלי השחתה, ועם מחויבות לדורות הבאים.

קרח חטא בחוסר איזון, בדחיפת יתר לקחת. להימנע מגורלו המר, עלינו לממש את צלם האלהים שלנו, השליחות הקיימות, באחריות ובאיזון.

==========

[1] משוכתב, "קונטרס החסד," מכתב מאליהו. 

[2]  רב יונתו נירל, "לעבור את מבחן העודר" (באנגלית)  

[3] אולי זה פשר הסתירה בין במדבר טז:ל ומשנה אבות ה:ו (עשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין הערביים).

[4] Tikva Frymer-Kensky, “Ecology in a Biblical Perspective” in Torah of the Earth (2000). Trans. SMZ. מקורות נוספים על אחריות של בני אדם עבור כדור הארץ כביטוי של צלם אלהים.

[5] ר' אברהם יהושע השל, האדם אינו לבד (1951, תרגום: ד"ר ג'רמי בנשטיין, מרכז השל לקיימות).

Who will the earth swallow?

Hebrew

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן־פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן׃ וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה...

And took Korach, son of Izhar son of Kohath son of Levi, and Dathan and Abiram sons of Eliav, and On son of Peleth, sons of Reuben, and rose upbefore Moses. (Numbers 16:1)[1] 

What did Korach take?

Even if you read the text of the Torah carefully, you won’t know because it doesn’t say.  “Took” here is a transitive verb without an object. Translators and commentators try to fill in the blank but the lack itself has meaning: it doesn’t matter what Korach took. The opening verb of the story is not intended to advance the plot; it provides background information about Korach. He takes what he wants, when he wants it, because he thinks he deserves it.

Rabbi Eliyahu Dessler (Lithuania, 1892-Israel, 1953) discusses people like this, “Two powers – נתינה giving and נטילה taking – form the roots of all character traits and of all actions.”[2] For Rabbi Dessler the power of giving is the substance of humanity being created in God’s image. Its opposite is “the faculty of taking, by contrast a person aspires to draw to himself all that comes within his reach. This is what people call egotism or selfishness. It is the root of all evil…” 

In the Torah portion, Korach desires political and ritual power. In the Talmud, Korach is known as an especially wealthy person who who took treasures that Joseph had hidden in Egypt (Sanhedrin 110a). It could even be that Korach thought he deserved political power because of his wealth. There’s a hint of this direction in the text itself where it notes twice, “and the earth opened its mouth and swallowed them up with their households, all Korah’s people and all their possessions. They went down alive into Sheol, with all that belonged to them….” (Num. 16:32-33).[3] 

Motivated by the power of taking Korach and his allies bring destruction upon themselves. To my mind there is actually a natural aspect to their supernatural demise: the strong connection between humanity אדם and landאדמה . The earth “knows” what to do with people who grab more than their share. But sometimes the natural consequences are delayed. Therefore when Moses proposes-prays “But if the Eternal creates a creation so that the ground opens its mouth and swallows them up…” (Num. 16:30), his intention is not necessarily for an entirely new creation but rather for an instance of an already existing power, here and now.[4] The miracle is in the precision. The earth opened it in mouth and swallowed only the guilty parties. Generally, natural disasters do not distinguish between good people and bad. Or perhaps we are all guilty?

Even if we aren’t all guilty, all humans bear responsibility for the relationship between humanity and the earth. From the perspective of Jewish tradition, this responsibility is derived from being created God’s image, which includes the power of giving described by Rabbi Dessler, but is more expansive and complex. This survey presents a few key sources that can serve as inspiration when the responsibility seems too heavy and convenience beckons us to ignore it.

One of the strongest statements to this effect among the classical commentators is Rabbi Abraham Ibn Ezra (Spain, 1089-c. 1167) on “The heavens belong to the Eternal and the earth God gave to humanity” (Psalm 115:16): “Ignorant people think that the humanity’s rule over the earth is like God’s rule in heaven, but they do not speak correctly because God’s rule is everywhere. The meaning of ‘the earth God gave to humanity’ is that people are like clerks of God on earth, over all that is on earth, but everything is [ruled by] the word of God.”

Contemporary Bible scholar Prof. Tikva Frymer-Kensky (1943-2006) explains that this is indeed the meaning of the word צלם in the phrase “in the Divine Image” (Genesis 1:26):

The essential position of humankind in the cosmos is not the farmer, but the executive. This is spelled out: humans are to be the tzelem Elohim, the image of God. Ṣalmu is a word we know from Mesopotamian inscriptions, where the king is the “image” of the god. It means the avatar of God on earth, the one who keeps everything going properly.[5] 

A person charged with guarding an asset for its owners knows full well that even if they are permitted to use a small portion, it is forbidden to destroy the asset or steal from it. When that asset is the earth, we somehow manage to forget. Already in 1951, Rabbi Abraham Joshua Heschel sounded a warning: 

It is amazing how thoughtless modern man is of his responsibility in relation to his world. He finds before him a world crammed to overflowing with wonderful materials and forces, and without hesitation or scruple he grasps at everything is within his reach… he is gradually changing the face of the earth.[6]

“Without hesitation or scruple he grasps at whatever is within his reach” sounds very much like the “taker” described by R. Dessler, very much like Korach. We’ve already seen what happened to him.

Elsewhere in Man is Not Alone, Rabbi Heschel defines the exploitation of nature as the “way of expediency” and calls for balancing it with “the way of wonder which deepens our appreciation in order to respond” to the world rather than exploit it. More than 70 years have passed, and the situation has deteriorated greatly in a world where consumerism is considered culture and economic growth prevails over growing food or the lives of workers.

A new Hebrew book, Sustainability from Genesis by Dr. Jonathan Aikhenbaum presents an environmentally-oriented reading of the book of Genesis, based Rabbi Joseph Soloveitchik’s (Belarus, 1903-USA, 1993) understanding of the different stories about how humanity was created, as reported in the first two chapters of Genesis.[7] Very, very briefly: the human created in God’s image in the first chapter is creative and ambitious, interested in concrete benefits and property. This person asks about how the world operates in order to take advantage of its resources and use them effectively for human benefit. Conversely, the human created from the soil in the second chapter is a person of “experiences and sustainability” (Aikhenbaum’s term) who wonders about the substance of the world and humanity’s place within it. This person guards creation at all cost... Both of these aspects are present within every person and in every society. Humanity’s goal and purpose find the balance it makes the dignified human existence possible without being destructive and while acting responsibly towards future generations. 

Korach sinned by upsetting the balance with an unrestrained urge to take. To avoid his bitter fate we must realize the potential of the Divine Image in which we were created, and strive for responsible, balanced sustainability.

Shoshana Michael Zucker
Kehilat Hod veHadar, 5783

-----

[1] I have translated this and a few other verses very literally, to support the interpretive points.

[2] Strive for Truth, translated by Aryeh Carmell. 

[3] Rabbi Jonathan Neril, “Passing the Test of Wealth.”

[4] This may explain the contradiction between the usual understanding that Moses is asking for something entirely new and the claim in Pirkei Avot 5:6 that the mouth of the earth was created at twilight of the first Erev Shabbat. 

[5] “Ecology in a Biblical Perspective” in Torah of the Earth (2000). Additional sources and explanations on human responsibility for the earth, based on Tzelem Elohim, may be found here.

[6] Man is Not Alone (1951), pp. 290-91

[7] In Lonely Man of Faith. 

Parashat Shelah: The Travel Diary of Sethur Ben Michael from the Tribe of Asher

The third month, in the second year following the Exodus  

Hebrew

A full moon lights up the sky and I'm excited. In two days, I will set out to explore the land promised to our ancestors so many years ago. And to think that only a year and a few months ago we were slaves in Egypt. So many things have happened since then – the splitting of the Red Sea and revelation at Mount Sinai – but they was all one-time events. Soon we will settle down, as free people in our land. We were given detailed instructions on how to arrange the camp. The census showed us who is who in the large mass of people. We set out and all that remained was to enter the land and settle down.
I wish it were that simple.
Moses, in the name of God, promised that the land was good, but for many of the people, who have known only Egypt and the wilderness, it is hard to imagine a good land that depends on rain, that does not have the Nile to supply water regularly. Therefore, Moses appointed a chieftan from each tribe to a special delegation whose job it is to tour the land and see with our own eyes that it is good and to bring back examples to prove the point.

Day 12

We crossed the border without difficulty. After all, tourism is an important industry. We went to the Negev and to Hebron, an ancient city that was founded seven years before Zoan of Egypt.

Day 25

We reached Nahal Eshkol. We picked pomegranates, figs and a cluster of grapes that was so big that one person can't carry it, two of us carry it hanging from a pole. This is truly a land flowing with milk and honey, very impressive, and yet – despite the Divine promise – I’m beginning to doubt that we are strong enough, skilled enough and smart enough to cultivate and hold a land so different from what we knew.

Statue by Architect Sergio Ratescu, Segula Industrial Area, Petach Tikva. Photo: Dr. Avishi Teicher, https://commons.wikimedia.org

Day 28 (first day of the fifth month)

We started on our way back to Kadesh in the wilderness of Paran, discussing a report that we will submit when we arrive. There are many disagreements.

• Hosea (excuse me, Joshua) and Caleb are faithful and naïve. They see the difficulties but insist, “Let us by all means go up, and we shall gain possession of it, for we shall surely overcome it.”
• The fearful ones remember only the height of the fortifications and the strength of the people, especially the giants and the Amalekites, to whom we appeared as grasshoppers (or is it only in our eyes?). You simply can’t talk to them.
• There are those who dare to suggest that we should remain in the wilderness forever. They say, “It's a shame that we left the Mountain of God. Why should we work hard if we can eat manna and calmly study Torah forever.”[1]
• I understand the temptation, but the Torah also includes many mitzvot that an only be kept in the land – tithes, agricultural gifts, the sabbaitcal and jubilee years. Torah cannot be kept for long in the wilderness. Perhaps a compromise can be proposed: wait another two or three years to become stronger and learn the ins and outs of all those laws.

Day 40 (eight day of the fifth month)

We returned from exploring the land at the end of forty days, and reported directly to Moses, Aaron and the entire community.
In the final version, the fearful voices prevailed: “We came to the land you sent us to; it does indeed flow with milk and honey, and this is its fruit. However, the people who inhabit the country are powerful, and the cities are fortified and very large; moreover, we saw the Anakites and Amalekites there. We cannot attack that people, for it is stronger than we” Again and again they repeated the same things in an increasingly inflammatory tone.
Moses and Aaron were dumbstruck. I couldn't get a word in. Only Caleb managed to open his mouth but to no avail. The land was slandered.

God's patience ran out. Instead of two years of professional training and legal study, we received 38 years of punishment. And that was only after Moses reminded God that God is “slow to anger and abounding in kindness; forgiving iniquity and transgression.”

The thirty-second year after the Exodus

Sethur Ben Michael died overwhelmed with bitterness and the feeling that he had missed the opportunity to refute the libel report. Before his death, he gave his diary to his son Michael.

115 years after the Exodus (the 75th year of settlement of the land)

Today, I received the diary of my grandfather for whom I am named. I read it and cried for the generation lost in the wilderness and for the people who have not yet learned not to be dominated by fear.

---

[1] Rabbi Shneur Zalman of Liadi, Likutei Torah, Shelah 1. This is the idea that sparked my imagination but the development and conclusion are my own.