העולם נברא מחדש כדי לאפשר הזדמנויות שניות

 העולם נברא מחדש כדי לאפשר הזדמנויות שניות : יום כיפור תשפ"ד בקהילת הוד והדר

English

בראש השנה לפני 5784 שנה העולם נברא בשנית. האמנם?

לפי מסורת מדרשית, הבריאה הפיזית, בה אלהים אומר "ויהי אור" (בראשית א:ג) החלה בכ"ה אלול. לכן יום השישי בו נבראו "כל נפש חיה" כולל אדם הראשון, היה א' תשרי. בבריאה זו, שאנחנו קוראים עליה בבראשית פרק א, הכל נברא במאמר, נקי ומסודר. יום יום התוצאות נמדדו, וקיבלו ציון "טוב". להבנתי משמעות הדבר הוא לא רק שהבריאה הייתה נקייה ומסודרת אלא גם שעמדה בציפיות.

ביום השישי, התהליך מסתיים עם בריאת האדם, זכר ונקבה, ונאמר על כל מה שאלוהים עשה "הינה טוב מאוד." אם מרכיבי הבריאה הטובים היו נקיים, מסודרים ועומדים בציפיות, סביר להבין שהבריאה הכוללת שקיבלה ציון "טוב מאוד" הייתה נקיה מאוד, מסודרת מאוד, ועמדה בכל הציפיות. אבל, לא.

בבראשית רבה (ט), מופיעה רשימה של רבנים שרואים במילה "מאוד" מגוון משמעויות, לאו דווקא נקי ומסודר. בין היתר הם מציעים שהמילה "מאוד" באה לכלול בבריאה את הגהינום, מלאך המוות, השילטון הרומי ויצר הרע. כל אחד לפי דרכו והבנתו. ביחד משמעותם הוא "והנה טוב אבל מורכב."

אם נמשיך לקרוא ברוח המדרש, הפרקים הבאים בבראשית מפרטים אירועים שקרו ביום השישי, כאשר נברא האדם, שלא כל כך עמד בציפיות. בריאת האנושות הכניסה את המורכבות. ברגע שחווה ואדם אכלו מפרי עץ הדעת טוב ורע, בניגוד להנחיות ה', החלה הבריאה השנייה, וזה לפי תורתו של הרב יצחק הוטנר (וורשה, 1906 – יורשים, 1980).

שמות לד בכ"י לנינגרד, תודה לספריא

מאין נובע תפיסה זו? לא מִדְּרָשָׁה ישירה על פרשת בראשית, אלא מ-י"ג מידות הרחמים: "ה' ה' אל רחום וחנון...." כלל פרשני מקובל קובע שאין מילים מיותרות בתורה, ולכן המופע השני של השם המפורש, הנקרא גם "שם הוי"ה," אומר "דרשני." בהמשך ישיר למימרה עליה מבוססת אמירת י"ג מידות בתפילה, הגמרא מסביר: ״ה׳ ה׳ – אֲנִי הוּא קוֹדֶם שֶׁיֶּחְטָא הָאָדָם, וַאֲנִי הוּא לְאַחַר שֶׁיֶּחְטָא הָאָדָם״ (ר"ה יז:ב). ההסבר הזה מקובל מאוד – הוא מופיע במחזור שלנו פעמיים – אבל בעיני הוא תמוה. אם שם הוי"ה מייצג אלוהות שהיא "היה הווה ויהיה" בוודאי שהיה לפני שאדם חוטא וגם אחר כך. כך תמיד הבנתי את הלימוד הזה ולכן שאלתי: מה החידוש?

ואז למדתי את דרשתו של הרב הוטנר בשיעור עם הָרַבָּה טלי אדלר ממכון הדר. קודם כל, הרב הוטנר מבין ש"האדם" כאן הוא אדם הראשון ולא אדם כלשהו. בנוסף הוא מפרש את שם הוי"ה, לא במובן של נִצְחִיּוּת אלא ככוח הַמְּהַוֶּה את הקיום. השם הראשון במידות מתייחס לבריאה הראשונה בפרק א, בה הכל אכן הייתה מושלמת. אך בשלמות יש שברירות. "המהדורא קמא", [המהדורה הראשנה] כלשונו, "אין כוחה מגיע אלא עד שעת החטא ושעת החטא שעת הקץ היא להוי׳ה זו". ברגע שאכלו מן העץ נכנס כוח ההתהוות שוב לפעולה והעולם נברא מחדש, במהדורה שנייה ומשופרת הכוללת בתוכה מידת התשובה. הרב ממשיך ומשווה את התשובה לקריעת ים-סוף כנס קמאי. קמאי וקשה.

אני מקווה שהצלחתי להעביר קצת מן היופי הדרשני של הלימוד. אם לא, לפחות שהמסר ברור. העולם במהדורה השנייה, מחוץ לגן עדן, נברא לאפשר הזדמנויות שניות. יותר מזה, בריאה המחודשת מדגימה אותן. על אף שהאדם נברא בצלם אלוהים, תִפקודו אינו עומד בציפיות האלוהיות. המעבר לחומר הממשי הכניס כמה שיבושים לצלם האלוהים. אבל הבורא לא מוותר, הוא מנסה לתקן.

האפשרות לתשובה הגיעה לעולם אבל אין סימן לכך שאדם וחווה קלטו את האפשרות הזאת. כשאלוהים מברר "הֲמִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכׇל־מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?" כל אחד מעביר את האחריות הלאה. הם לא מתנצלים ולא מבקשים סליחה. כוח התשובה לא יוצא אל הפועל.
בנם קין חוטא בגדול וחוזר בתשובה בקטנה. תחילה גם הוא מתנער מאחריות אבל כאשר מושת עליו עונש, הוא כן תופס מה שקורה, ומתחנן "גָּדוֹל עֲוֺנִי מִנְּשֹׂא". אמנם זו לא הודאה באשמה אלא תלונה על כובד העונש אבל עצם התגובה היא צעד ראשון. אלוהים נענה ושם לו אות לשם הגנה. זהו ניצוץ ראשוני ו-"נשא עון" נכנס לי"ג מידות הרחמים. בראשית רבה (כב) מתאר התפתחות זו דרך שיחה בין אב לבן. כאשר אדם שואל את קין על גזר דינו, "'אָמַר לוֹ [קין] עָשִׂיתִי תְּשׁוּבָה וְנִתְפַּשַּׁרְתִּי.' הִתְחִיל אָדָם הָרִאשׁוֹן מְטַפֵּחַ עַל פָּנָיו, אָמַר, 'כָּךְ הִיא כֹּחָהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה וַאֲנִי לֹא הייתי יוֹדֵעַ'".

קין למד מה שלמד אבל המצב הכללי המשיך להתדרדר, עד שהבורא לא יכול לעמוד בלגן ומביא מבול לנקות את השטח. בסיום התהליך האל מתחיל להבין את מורכבות האנושות ומכריז "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא־אֹוסִיף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת־כׇּל־חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (בר' ח:כא). לאט, לאט אלוהים ובני האדם לומדים לחיות ולעבוד ביחד.

בני אדם חוטאים לא רק בחטאים שבין אדם למקום אלא גם שבין אדם לחברו. גם ברמה החברתית נדרש זמן לפתח את האפשרות לשוב, להתפייס ולמחול. עשו ויעקב מפייסים בלי התנצלות או מילות סליחה מפורשות. הראשונים שמראים תהליכי לימדה ותשובה ממש הם יהודה מול תמר, וכל האחים מול יוסף. תשובתם לקח עשרות שנים בם הם שלמו מחיר כבד, מותם של שני בניו של יהודה, רעב, מעצר וגלות.

נקפוץ קדימה, לדור יציאת מצריים. אדם הראשון קבל מצווה אחת. במעמד הר סיני בני ישראל קבלו את עשרת הדיברות שכללו אסור מוחלט: "לֹא תַעֲשֶׂה־לְךָ פֶסֶל וְכָל־תְּמוּנָה ... לֹא־תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם". הפעם הם החזיקו מעמד ארבעים יום עד שמשה איחר ‏לחזור אל המחנה. מיואשים, העם דורש המחשה גשמית במקום ‏אלוהות מופשטת. אהרון נכנע ללחץ הציבורי ‏וחיש מהר העם רוקד מסביב לעגל מסכה. ‏לאור הנאמר בסיני, חמתו העצומה של ה' ‏אינה מפתיעה. תיווכו ‏האמיץ ‏של משה מציל אותנו והעונש נעצר לפני ‏השמדה ‏מוחלטת, אבל העונש לא בוטל לגמרי וי"ג המידות הרחמים באות רק אחרי שהמחיר שולם.

גם כאשר המלכים שאול ודוד חוטאים, הם מודים באשמה אחרי שנביא מוכיח אותם, אך ווידויים "חטאתי" אינו מבטל את העונשים.

דווקא יונה הנביא הסרבן, עליו נקרא בתפילת מנחה, הוא זה שנבחר להביא את התשובה שמקדימה את העונש לעולם, לפי קריאתהּ המרהיבה של מירה ברנשטיין. בספר יונה עצמו לא נאמר מתי הדברים קרו אבל נביא בשם יונה בן-אמיתי מופיעים גם בספר מלכים ב (יד:כג-כט), בזמנו של יָרׇבְעָם בֶּן נְבָט ויתכן שהוא היה הראשון בין הנביאים האחרונים. נבואתו "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת" אכן מביאה למהפך. אנשי העיר ומלכם מביעים צער ושבים מִדַּרְכָּם הָרָעָה. לכן "וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת־לָהֶם וְלֹא עָשָׂה׃" איום העונש לא מומש וזו הפעם הראשונה שתשובה מבטלת את הגזירה הרעה לגמרי (יונה פרק ג). יונה כועס כאשר הוא מבין מה שקורה אבל אלוהים נשאר בשלו, וחס על העיר על כל תושביו, אנשים, נשים טף ובהמות (פרק ד). שוב הוא מדגים את המהדורה המשופרת של התשובה דווקא בחוץ לארץ. אפשרות התשובה אינה חלק מהברית בין עם ישראל ואלוהיו אלא נחלת האנושות כולה.

אוסיף: האפשרות – שאינה הבטחה – שתשובה תבטל עונש לא הופכת את התשובה לקלה. עדיין קשה להודות, להגיד "חטאתי". קשה עוד יותר לשנות דפוסי התנהגות. קשה כקריעת ים סוף.

לכן, אלוהים מוכן לקבל את הצעדים הראשוניים גם של אנשי נינווה על אף עוולתם. יש להניח שאלוהים יכול לשפוט את כנות התשובה של כל אחד ובכל רגע נתון. על כן, הוא מוכן לקחת סיכון ולהעדיף את הרחמים על הדין, כדי לא לבזבז את הפוטנציאל הטמון באותו הרגע.

חשוב גם לשים לב: אנשי נינוה לא חזרו בתשובה כל אחד לחוד, אלא כקבוצה. באופן דומה, אנחנו כאן ביחד היום למרות שהעבודה האמיתית של התשובה היא פנימית, אישית. תפילת הלחש והשירה קהילתית משולבות זו לאחר זו, כך שנוכל להרגיש את התמיכה של הביחד בדרכינו האישית, בתקווה שאמירת "חטאנו" תסלול את דרך אל ה-"חטאתי" הנחוצה לתשובה אמיתית.

ואסיים בדברים שחברתינו לאה טל נהגה להקריא כתוספת לתפילות בימים נוראים:

"כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן".

גמר חתימה טובה