Scroll down for Hebrew
I haven’t written for a few weeks because I’ve been insanely busy.
Consumed by situations more complex than I could have imagined.
When I was herding Jethro’s flock and stopped to see the burning bush that was not consumed, and heard a voice speaking from within the fire – a voice that could not be ignored – demanding that I go to Pharaoh in order to bring the Israelites out of Egypt, I was incredulous. How could I stand up to Pharaoh? How could slaves escape Egypt? Nothing like that had ever been done. The task was difficult but clear: I represented God and the Israelites, the good ones. We faced off against wicked Pharaoh. Both sides were stubborn. It took some time and Divine power was needed to tip the scale, but good won out and we left. After God saved us in the terrifying moment at the Reed Sea, I was sure that everything would now go smoothly until we reached the Promised Land. I was wrong.
Our water and food ran out. The miraculous solutions God provided were insufficient to remove slavery from the minds and hearts of the people. I began to realize that there was a long way to go. I hoped that the impressive revelation at Mount Sinai, the detailed laws for an orderly life once we reach the land, and the grand team-building project,[1] constructing the Tabernacle, would smooth the path. Again, I was disappointed.
 |
| The scene Moses preferred not to recount* |
Time flew, the people lost patience, lost faith, and...
No, I don't want to repeat the details. You can read them in the protocol.
I found myself caught between God, who was furious with jealousy, and God’s own people. In God’s wrath, God even threatened to destroy the people because they are so stiff-necked and stubborn. Suddenly, I discovered how much I loved them, despite all their shortcomings. I could not handle hearing those threats. So, "I grabbed the Holy Blessed One, as a person grabs a friend by the garment would, and said: Sovereign of the Universe, I will not let You be until You forgive and pardon them.”[3] God did indeed calm down, and repented of the evil that God had planned to do to the people (Exodus 32:14). A long process began, not only punishment and repentance on the part of the people, but also a new formulation of God’s attributes. The jealousy and demanding punishment highlighted at Sinai (20:5) were now replaced with mercy, graciousness and long-suffering forgiveness (34:6). Contrary to God’s initial understanding, God now forgave the people specifically because of their stiff-necked stubbornness (34:9).[4]
Tomorrow, I will continue my work judging the people. I hope that I will be able to follow God’s example, and implement a fair judging process that understands what has brought the person to this point, without eliminating accountability. Woe to a society that ignores accountability, and woe to a society whose judges do not see the unique person in front of them.
[1] Thank you to Sally Ben-Moshe for that formulation, in the Hod veHadar parasha class.
[2] Psalm 90:4. Thanks to my study partner Reb Joni Brenner for pointing out the relevance of the gap between heavenly and earthly time in this situation.
[3] Bavli Berakhot 32a with slight changes.
[4] As
pointed out by Rabbi Ronald Price, in Divrei Halev: Thoughts of Rabbi
Professor David Weiss Halivni on the Weekly Torah Portion;
cf. Rabbi Shai Held, “Before and After the
Flood: Or it All Depends on How You Look” in The Heart of Torah,
vol. 1.
*Philip De Vere, CC BY-SA 3.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0>, via Wikimedia Commons
פרשת כי תישא: מיומנו של משה רבנו | שושנה מיכאל צוקר,
אדר תשפ"ו
לא כתבתי כבר כמה שבועות כי הייתי עסוק
מאוד. מאוד.
עסוק במצבים יותר מורכבים משיכולתי
לדמיין.
כאשר רעיתי את צאן יתרו וסרתי לראות את
הסנה הבוער באש ואיננו אוכל ושמעתי קול בְּלַבַּת־אֵשׁ – קול שאי-אפשר לסרב לו – קול ששלחני אל פרעה
להוציא את בני ישראל ממצרים, לא האמנתי שאפשר. איך אעמוד מול פרעה? איך אפשר
להוציא עבדים ממצרים? דבר כזה לא קרה מעולם. המשימה הייתה קשה אך ברורה: אני מייצג
את ה' ואת בני ישראל – הטובים – מול פרעה הרשע. שני הצדדים היו עקשניים. התהליך
לקח זמן וכוחות-על נדרשו להכריע את הכף אבל הטובים נצחו ויצאנו. אחרי שה' הציל
אותנו ברגע המפחיד מול ים-סוף, הייתי בטוח שעכשיו הכול ילך חלק עד שנגיע אל המנוחה
ואל הנחלה. אבל לא.
נגמרו המים והמזון. הפתרונות הניסיים
למצוקות אלו לא הספיקו להוציא את העבדות מראשם וליבם של העם. התחלתי להבין שדרך
ארוכה לפני. קיוויתי שההתגלות המרשימה בהר סיני, המשפטים המפורטים לחיים מסודרים
בארץ ופרויקט הגיבוש הגדול,[1] בניית המשכן, יקלו על הדרך.
שוב אכזבה.
מה קרה? ה' זימן אותי לעלות אל לשכתו
(כביכול) לקבל פרוטוקול של כל מה שהיה, כל החוקים וכל ההנחיות, כדי שלא ישכחו.
סביר. הפקדתי את האחריות לנעשה במחנה בידי אהרון וחור בלי לומר מתי אחזור. לא רק
שלא ידעתי כמה זמן זה ייקח אלא שאלף שנים בעיני שמים כיום אתמול.[2] הזמן רץ, העם איבד סבלנות,
איבד אמונה ו.... לא, אני לא רוצה לחזור על הפרטים. אפשר לקרוא בפרוטוקול.
מצאתי את עצמי באמצע בין האל, הקנא והזועם
ובין עמו. בחרון אפו הוא איים להשמידם כי עם קשה עורף הם. פתאום גיליתי עד כמה
שאני אוהב את העם על אף כל מגרעותיהם. לא יכולתי לשמוע את דבריו. לכן "תפסתי
את הקב"ה כאדם תופס את חבירו בבגדו, ואמרתי לפניו: רבונו של עולם, אין אני
מניחך עד שתמחל ותסלח להם."[3] הוא אכן נרגע "וַיִּנָּחֶם
ה' עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שמות לב:יד). התחיל תהליך
ארוך, לא רק ענישה ותשובה מצד העם אלא גם ניסוח חדש של מידותיו של הקב"ה. "אֵל
קַנָּא פֹּקֵד עֲוֺן" (כ:ה) הוחלף ב-"רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם
וְרַב־חֶסֶד (לד:ו). בשונה להבנתו הראשנה, הקב"ה סלח לעמו דווקא "כִּי
עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף" )לד:ט).[4]
מחר אמשיך לשבת לשפוט את העם. הלוואי
שאדע ליישם תהליך שיפוט הוגן, המבין מה הביא את האדם עד הלום, בלי לפטור אותו מאחריותיות
(accountability)
– אוי לחברה שמבטלת אחריותיות ואוי לחברה ששופטיה לא רואים את האדם
הייחודי העומד לפניהם.
[1] תודה לסלי בן-משה שתיארה כך את בנית המשכן,
בשיעור פרשת השבוע בקהילת הוד והדר.
[2] תהילים צ:ד. תודה לחברותא שלי
ג'וני ברנר, על שהראה לי את החשיבות של ההבדל הזה בהקשר הנוכחי.
[3] בבלי ברכות לב:ב עם שינויים קלים.
[4] כפי שציין ר' רונלד פרייס, בדברי הלב
Divrei Halev: Thoughts of Rabbi Professor David Weiss
Halivni on the Weekly Torah Portion;
כמו גם ר' ש"י
הלד “Before and After the
Flood: Or it All Depends on How You Look” in The Heart of Torah,
vol. 1.
No comments:
Post a Comment