“Holiness of the Day” - Shabbat

עברית Hebrew

On most days of the Jewish year (including Yom Kippur) the middle section of the Amida prayer remains unchanged in all services except for musaf. Shabbat is different. The opening paragraphs of the “Holiness of the Day” blessing on Shabbat are different in each service. On busy weekdays, the unchanging prayers are an anchor; the holiday are laden with enough meaning even if the Amida lacks variety but on Shabbat we have time, and the prayers themselves are an important element of our day. Not only are the prayers different but there is a logical progression from one to the next. I never noticed that progression until I read an essay by Rabbi Gordon Tucker on the subject. My treatment is a little different from his but without having read his essay, I might never have given the issue any thought.

On Friday night, we begin “You sanctified the seventh day in Your name, the culmination of the creation of heaven and earth." God here acts alone, only He worked to create the world and only He rests and sanctifies the Sabbath; this is a cosmic Sabbath that exists with or without us. Recalling the Sabbath of the universe, we acknowledge that the world and resources exist not only for our benefit. We may use them but also must protect them.

In the morning, God is joined by “Moses who rejoiced in his portion” and we are enjoyed to keep the Sabbath as an element of Israel’s covenant with God. The prayer notes that the Sabbath was given in the Ten Commandments but quotes a verse emphasizing the covenant: “The people of Israel shall keep the Sabbath, observing the Sabbath throughout their generations, as a covenant forever.” We have moved from creation to revelation, from primordial time to historical time.

In Musaf, we are aware of the shortcomings of the present and look forward to the future, but in Mincha, the future has already arrived. We say "You are One and Your name is One” a phrase recalling the end of Aleinu. The people of Israel are one, live in Israel and keep the Sabbath., Truly a vision of redemption!

On Friday evening, we began with the hope and anticipation of the cosmic Sabbath. On Saturday morning, the light of Torah gives us a framework for our work and rest, a connection to something larger than ourselves. In the bright noontime, we see the flaws of the present and look towards the future. And on Saturday afternoon, just before we are returned to the profane world, we have a glimpse of redemption, in hopes that it will motivate us to direct our efforts in worthy directions.

I quote Rabbi Tucker:

In the romantic dusks of Friday and Saturday evenings, we may dream idyllically of past and future. But in the bright light of Shabbat morning, we are to recognize that only through human actions, only through the gift [of Torah] can God’s promises be fulfilled… We had no hand in  creation. But through revelation of Torah we may acquire a saving role in redemption. (in My People’s Prayer Book, Vol. 10: Shabbat Morning, p. 14) 

ברכת קדושת היום - שבת

English

ברוב ימות השנה – בימי החול, בשלוש רגלים, בראש השנה וביום כיפור – הליבה של תפילות העמידה באותו היום  נשארת ללא שינוי (חוץ ממוסף). בימי חול העסוקים, התפילה הסטטית משמש לנו עוגן. לחגים יש תוכן רב מעל ומעבר למילות התפילה.

בשבת יש זמן, יש שקט, והתפילה עצמה היא מרכיב חשוב בחוויית השבת שלנו. לכן, בשבת התפילה משתנה יותר. הברכה האמצעית של העמידה, ברכת "קדושת היום" מתחילה בקטע שונה בכל עמידה ועמידה. כל ברכה ממוקדת בפן אחר של השבת, וישנה התקדמות מכניסתהּ ועד צאתהּ. השוני נראה לעין, אך ההתקדמות דורשת עיון: התפללתי שנים רבות עד שמאמר הנכתב ע"י הרב גורדון טוקר משך את תשומת ליבי להתקדמות זו. הניתוח שלי אינו זהה לשלו אך בלי מאמרו ייתכן שהיו עוברות שנים רבות עד שהייתי חושבת על הנושא.  

נתחיל בהתחלה, בערב שבת:

אַתָּה קִדַּשְׁתָּ אֶת יוֹם הַשְׂבִיעִי לִשְׁמֶךָ. תַּכְלִית מַעֲשֵּׁה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבֵרַכְתּוֹ מִכָּל הַיָּמִים. וְקִדַּשְׁתּוֹ מִכָּל הַזְּמַנִּים. וְכֵן כָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ...

כאן יש לנו שבת בראשית. אלוהים לבדו ברא את העולם והוא לבדו שובת ומקדש את השבת, השבת היא של היקום, היא קיימת: איתנו ובלעדנו. בהזכירנו את השבת הקוסמית אנחנו מעידים שהעולם הוא גדול מאתנו ומהרצונות שלנו, הוא מלא משאבים ואפשריות, אך העולם הוא גם פיקדון שביר שהופקד בידינו לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.

בבוקר, הסיפור הוא אחר. האלוהים כבר לא לבד בעשיה, וגם אנחנו צֻוֵינוּ לשמור את השבת כחלק מהברית בין האלוהים ובין עם ישראל:

יִשְּׁמַח משֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ. כִּי עֶבֶד נֶאֱמָן קָרָאתָ לּוֹ. כְּלִיל תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשׁוֹ נָתַתָּ לּוֹ. בְּעָמְדוֹ לְפָנֶיךָ עַל הַר סִינַי. (וּשְׁנֵי) לֻחוֹת אֲבָנִים הוֹרִיד בְּיָדוֹ. וְכָתוּב בָּהֶם שְׁמִירַת שַׁבָּת. וְכֵן כָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ: וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְּׁרָאֵל אֶת הַשַׂבָּת. לַעֲשֹּׁוֹת אֶת הַשַׂבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְּׁרָאֵל אוֹת הִיא לְעוֹלָם. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָּׁה ה' אֶת הַשָׂמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. וּבַיּוֹם הַשְׂבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.

שימו לב: התפילה מזכירה את הַכְלָלָתָהּ של השבת בעשרת הדיברות אך מצטטת פסוק אחר, פסוק שמדגיש את הברית. גם מקורהּ של השבת בבריאה מוזכר, אך הדגש הוא על הרעיון ששמירת שבת היא חובה מיוחדת ותענוג מיוחד "חמדת הימים" של עם ישראל. עברנו מבריאה להתגלות, מזמן קדום לזמן היסטורי.  

במוסף, הסידור המסורתי עוסק בפרטי הטקס העתיק, מזכיר את ההווה הלא שלם, שחסר בו המרכז המאחד, וגם נושא מבט אֶל עתיד טוב יותר.

במנחה מגיע העתיד, הגאולה:

אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְּׁרָאֵל גוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, תִּפְאֶרֶת גְּדֻלָּה וַעֲטֶרֶת יְשׁוּעָה, יוֹם מְנוּחָה וּקְדֻשָׂה לְעַמְּךָ נָתָתָּ, אַבְרָהָם יָגֵל, יִצְחָק יְרַנֵּן, יַעֲקֹב וּבָנָיו יָנוּחוּ בוֹ, מְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה, מְנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה, מְנוּחַת שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט וָבֶטַח, מְנוּחָה שְׁלֵימָה שָׁאַתָּה רוֹצֶה בָּהּ, יַכִּירוּ בָנֶיךָ וְיֵדְעוּ כִּי מֵאִתְּךָ הִיא מְנוּחָתָם, וְעַל מְנוּחָתָם יַקְדִּישׁוּ אֶת שְׁמֶךָ: 

שימו לב שכל הקטע בלשון עתיד. האלהים אחד ושמו אחד כמו שאנחנו מייחלים בסוף ה"עלינו" ואפילו עם ישראל יושב בארץ, מאוחד, במצב מפואר וכולם שומרים שבת. בקיצור, גאולה.

התחלנו את השבת בין הערביים עם הבריאה, עם עולם של צפיה ותקווה.

כשהשמש עולה בשמיים והאור מתחזק לאט, אור התורה, הברית והמצוות נתגלה לנגד עיננו, ומעניקה גם למעשנו וגם מנוחתנו מסגרת וקשר למשמעות גדולה יותר.

באור העז של צהריי היום, אנחנו רואים את מגרעות ההווה ומבטים בערגה לעתיד.

במנחה, שוב מחשיכים השמיים, אבל לפני שֶׁנִּזָּרֵק אֶל החולין, יש צוהר אֶל הגאולה, בתקווה שהחזון יחזק אותנו ויניע אותנו לְכַוֵּן את מאמצנו אֶל מטרות ראויות. אסיים במילותיו של טוקר (בתרגום שלי):

בשעות בין הערביים הרומנטיות, מותר לנו לחלום חלומות פז על העבר והעתיד. אך באור היוקד של שבת בבוקר, עלינו להכיר בעובדה שרק דרך מעשיים אנושיים, רק דרך מתן תורה ומתנת התורה אפשר להגשים את הבטחותיו של האל... לא היינו שותפים לבריאה, אך דרך התגלות התורה, נוכל להגיע לתפקיד מושיע בהבאת הגאולה.

From the Intermediate Sabbath of Passover, 2002

Condensed translation of the previous post

In memory of those killed in terrorist attack on the Park Hotel

I planned to talk today about the relationship between the Song of Songs and the Exodus from Egypt. I read, I wrote and I erased. All of the words about the love between God and Israel that was realized in the Exodus paled against the appearance of blood, fire and pillars of smoke that attacked our fellow Jews as they sat with matza and marror before them. At night we read: “In every generation, enemies rise up to destroy us but God saves us from them.” In the morning, we discovered that we had spoken too soon.

Have we reached the time to protest against heaven? Should we sue God for abandonment of his people, in the style of Rabbi Levi Yitzhak of Berdichev? I think not. That is a right reserved for helpless. A sovereign state must take responsibility for its condition and seek natural solutions. On the first day of the holiday, we read in the haftara from Joshua 1, that on the day after Passover forty years after the Exodus, the people of Israel entered the Land and the manna ceased, together with the unique protection of the desert generation. Joshua had to conquer the land by natural means. Of course, we may pray for peace but should we pray also for wisdom and courage to pursue peace here and now.

Inside we remain hollow; yearning for peace, and for the tranquility and joy of the holiday. That brings us back to the Song of Songs, which brims with yearning, longing and searching. The Lover seeks the Beloved. Israel seeks God. The rain has passed but signs of peace are not seen; the turtledove sounds a lament.

The search continues.

In the Torah, too, we read about searching for God, the search of Moses, who asks to see God’s face, but is denied. He is allowed see only God’s goodness pass before him.

We, the people of Israel, are the beloved of the Song of Songs, standing with Moses  in that crack in the rock. God hides from us but we can look for His goodness. Even the most devoted Hasid who seeks good within evil can only find the remains of good, next to the evil. We must have strength to reject evil, and declare: “This is evil, God is not here.”

In today’s haftara, Ezekiel prophesies to dry bones that have lost all hope, but whose graves have opened. The graves in Israel today are closed. The bones have not dried but our hope is not lost. May we merit the wisdom and courage to make peace.

דרשה לזכרם של הרוגי מלון פארק

שבת חול המועד פסח תשס"ב

תכננתי לדבר היום על הקשר בין שיר השירים ויציאת מצריים. קראתי, כתבתי ומחקתי. בדקתי וחקרתי, כתבתי ומחקתי. כל המילים על האהבה בין אלוהים וישראל שהתגשמה ביציאת מצריים חוורו מול המראה של דם, אש ותימרות עשן שתקפו את אחינו בית ישראל בשעה שמצות ומרורים היו מונחים לפניהם. בלילה קראנו: "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם." ובבוקר נודע כי דברנו מוקדם מדי.

האם הגענו לעת להתריס כלפי שמים? האם עלינו לתבוע את הקב"ה לדין תורה על הפקרת עמו, בסגנון ר' לוי יצחק בברדיצ'ב? דומני שלא. זכות זו שמורה לחסרי אונים. עם ריבוני בארצו חייב לקחת יותר אחריות על מצבו ולא לחפש פתרונות שמימיים. בחג ראשון קראנו בהפטרה מספר יהושע שלמחרת הפסח, ארבעים שנה אחרי יציאת מצריים, העם נכנס לארץ ישראל והמן הפסיק ויחד אתו ההשגחה המיוחדת של דור המדבר. גם יהושע נאלץ לכבוש את ארץ בדרכים ארציות. כמובן, מותר לנו להתפלל לשלום אך ראוי שנתפלל גם עבור התבונה והאומץ לרדוף שלום כאן ועכשיו.

נשאר בפנים ריק, געגוע וכמיהה לשלום, לשלווה ולשמחת החג. חזרנו אפוא לשיר השירים אשר שופע געגוע, חיפוש וכמיהה. האהובה מחפשת את האהוב. ישראל מבקש את אלוהיו. הגשם לא חלף, לא הלך לו, ניצנים של שלום לא נראים בארץ וקול התור משמיע קינה.

החיפוש נמשך.

גם בתורה קראנו על החיפוש אחרי אלוהים, דווקא על חיפושו של משה, המוכנה "איש האלוהים." ככתוב "וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ…" 

ויאמר לו: "וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ… לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי: יֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר:"

גם אנחנו, עם ישראל, האהובה של שיר השירים, נצבים עם האלוהים בנקרת הצור שנאמר, "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע…" אלוהים מסתתר מאתנו אבל רומז לנו לחפש אותו בטוב. גם חסיד מופלא שמחפש את האלוהים בתוך הרע ימצא אותו בשארית הטוב שנשארת ליד הרע. צריך להיות לנו הכוח להתרחק מהרע, ולהכריז "זהו הרע, כאן אין אלוהים."

בהפטרה, יחזקאל מנבא אל עצמאות יבשות שהוצאו מקרביהם למרות שאבדו תקוותם. הקברים בארץ סגורים. העצמות לא יבשו אך עוד לא אבדה תקוותנו. לכן אני רוצה לסיים עם תפילתו של חיים גורי, בתקווה שנזכה לתבונה, לאומץ וגם לשלום:

שים שלום על ארץ מענה,

כי עולים שמימה קולה ועשנה.

שים שלום!

שים שלום על ארץ סכנה,

כי מלאה צבאה, ונרצה עוונה.

שים שלום!

שים שלום על ארץ חנונה,

לו תשקט היא ארבעים שנה

שים שלום!

שים שלום בין השכנים,

ובאו ברית מקץ מאה שנים.

שים שלום! שים שלום! שים שלום! (חיים גורי; הופיע בעיתון הארץ 8/10/2000)

 שושנה מיכאל-צוקר