Friday, April 5, 2013

The sin of Nadav and Avihu

Parashat Sh'mini begins with the induction of the priests, continues with the disaster that strikes Aaron’s sons and ends with a detailed list of kosher animals. Is there an internal connection between the list and the previous chapter? Wait and see.
“Now Aaron’s sons Nadav and Avihu each took his censer, put fire in it, and laid incense on it; and they offered alien fire before the Lord, which He had not commanded them. And fire came forth from the Lord and consumed them; thus they died before the Lord.”
Difficult verses, whose interpretations can be classified into two main categories. Some try to clarify what exactly “strange fire” means. Others answer the question, “What was the sin of Nadav and Avihu?” even though there is a clear answer in the text, “They offered alien fire.” The discussion is shifted in completely different directions by claiming that Nadav and Avihu were drunk or jealous of Moses and Aaron, or did not agree to start a family etc.
What makes a commentator wander so far from the text? One possibility is that Nadav and Avihu are only a starting point for a preacher who wants to talk about a burning issue in his community. Reasonable, but there is another possibility, that doesn’t contradict the first: they found it difficult to deal with the non-proportional punishment, with the possibility that ritual sin – that isn’t even idolatrous – can be so severe that it leads to death.
Following Rabbi Naftali Zvi Yehuda Berlin (“Netziv,” late 19th century) I want to make a suggestion that ​​combines these two directions: he taught that Nadav and Avihu, “Entered fired with enthusiastic love for God, but Torah tells us: the love of God is precious in God’s eyes, but not in a way which was not commanded.” Their intense devotion was their sin. 
Yes, religiosity can be overly excessive. In Israel 2013, at the end of Passover, there is no need to describe the extremes to which religion can go and the sacrifices it exacts. I dare not guess what the Netziv might say...
Instead, I want to continue with the laws of kashrut and the following sections of Leviticus that refer to sexual behavior. At first glance, these laws do nothing more than ban foods, restrain sexuality and limit human enjoyment. But, in the spirit of the Netziv’s warning against excessive devotion, they can also be understood as permissive rather than restrictive, reining in not only permissiveness but also abstinence. Torah teaches us that there is value in restraining our passions, but also rejects the impulse to suppress them entirely.
Many cultures and religions strive to stifle the appetite for food or sex or both. Apparently the two are related. In a fascinating article, “Is Food the New Sex?” Mary Eberstadt of the Hoover Institution of Stanford University describes the 180° switch in the behavior patterns of younger adults in the U.S. today. They grew up in an atmosphere of sexual freedom where the only limitation – beyond personal taste – is the prohibition against hurting others. Except for abuse and cheating, anything goes. Yet among this generation, there is a growing culture of complex restrictions on food, with concern for every detail and ingredient, a new set of moral imperatives.
To which the Torah would say, “A plague on both your houses!” Be neither ascetic nor unbridled. Do everything in good measure. Just as the life of the soul and spirit are good, so the life of the body is good. Eat delicacies and drink your fill, take delight in your spouse, but always seek the golden mean. The Torah, Jewish law and broader Jewish tradition offer many details that serve as signposts on our way to finding balance. But ultimately every individual, couple, family and community must forge its own path using logic, reason and faith. How will we recognize the right path? How will we know we have reached our destination or found the appropriate way? That’s the real challenge. There is a reason the philosopher Emmanuel Levinas called Judaism a “religion for adults,” and included an essay by that name in a collection entitled “Difficult Freedom.”
We left Egypt, and have started the road to freedom, to adulthood. I hope and pray we do not lose ourselves and our independence in the quicksand of simple answers, or by childishly following false Messiahs.

במה חטאו נדב ואביהו

שני הפרקים הראשונים פרשת שמיני מספרים על מאורעות שאירעו ביום השיא בתהליך כניסת הכוהנים לתפקיד, אחרי שבעת ימי המתנה בפתח אוהל מועד. בפרק הראשון מסופר על הטקס המתוכנן, ובפרק השני על אסון כבד שהלם בבית אהרון ביומם הגדול. ולסיום, הפרק השלישי מפרט את רשימת החיות הכשרות למאכל. האם יש קשר בינו ובין קודמיו? חכו ותראו.
הפרק השני נפתח כך: וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'.
פסוקים קשים שזכו לפירושים רבים. את הפירושים אפשר למיין לשתי קטגוריות ראשיות. בראשונה, יש את אלו המבררים מה זאת בדיוק "אש זרה." בשנייה, את אלו הבאים לענות על השאלה, "מה היה חטאם של נדב ואביהו?" למרות שיש תשובה ברורה בטקסט, "הם הקריבו אש זרה אשר לא ציוה אותם", מסיטים הפרשנים את הדיון לכיוונים שונים לגמרי וטוענים שנדב ואביהו היו שיכורים או שקינאו במשה ואהרון או שלא ניאותו להקים משפחה וכו'
מה גורם לפרשן ללכת למרחקים? אפשרות אחת היא שנדב ואביהו הם רק אסמכתא עבור דרשן הרוצה לדבר על נושא הבוער לו בתוך קהילתו. סביר בהחלט, אבל יש עוד אפשרות, שלא סותרת את הראשונה: קשה להתמודד עם העונש הלא פרופורציונאלי, עם האפשרות שעשייה פולחנית – שאינה עובדת אלוהים אחרים – יכולה להיות כה חמורה שהיא גוררת עונש מוות.
בעקבות הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, אני רוצה להעלות רעיון המשלב את שני הכיוונים: לקראת סוף המאה ה-19, הנצי"ב לימד את תלמידיו בישיבת וולוז'ין שנדב ואביהו "נכנסו מאש התלהבות של אהבת ה', ואמרה תורה: אף על גב שאהבת ה' יקרה היא בעיני ה', אבל לא בזה הדרך אשר לא ציוה." דווקא דבקותם העזה היה החטא. אכן, יש בעולם הזה דתיות מוגזמת שתובעה קורבנות אדם.
בישראל תשע"ג, בצאת חג הפסח, אין צורך לפרט את התופעות של דתיות יתרה שיש סביבנו ולא את הקורבנות שהן גובות.
לא אעז לנחש מה היה הנצי"ב אומר היום לצאצאי תלמידיו...
במקום זה אני רוצה להמשיך לפרק הבא, לחוקי הכשרות וגם לפרקים הבאים בספר ויקרא המתייחסים להתנהגות מינית. במבט ראשון, החוקים האלו באים רק לאסור מאכלים והתנהגויות מיניות ולהגביל את ההנאה האנושית. אבל לאור דברי הנצי"ב שמזהירים נגד דבקות מופרזת, אפשר להבין אותם גם ככוח מתיר, המגביל לא רק את המתירנות אבל גם את התנזרות. התורה מלמדת שכן, יש ערך דתי בריסון התאוות אבל גם שוללת את הדחף לדכא אותם לחלוטין.
תרבויות ודתות רבות שואפות לדחוק או התיאבון לאוכל או את היצר המיני או את שניהם. ויש ככל הנראה קשר ביניהם. במאמר מאלף Is Food the New Sex?  חוקרת ממכון הובר של אוניברסיטת סטנפורד  Mary Eberstadt מתארת מהפך בהתנהגות המקובלת בין צעירים בני-30+ בארה"ב. הם התבגרו באווירה של חופש מיני בה ההגבלה היחידה – מעבר לטעם האישי – הוא האיסור לפגוע בזולת. חוץ מהתעללות ורמאות, הכל מותר. ודווקא בקרב הדור הזה, צומחת תרבות שלמה של מגבלות על המזון והאכילה, עם דאגה לכל פרט ורכיב: מאין בא, איך גדל, וכיצד הוכן; והכול לא מטעמי טעם, אלא מתוך עמדה של צו מצפון (moral imperative).
לכן באה תורה להגיד: תהי מגיפה על שני בתיכם! אל תתנזר ואל תתהולל, כל דבר במידה.
כמו שחיי הרוח והנשמה טובים גם חיי הגוף הם טובים. תאכלו מעדנים תשתו לרוויה, ותתענגו בזוגיות, אבל תמיד תחפשו את שביל הביניים.
התורה, ההלכה והמוסרת היהודית הרחבה מציעות לנו פרטים רבים שמסמנים לנו את הדרך אל האיזון. אבל בסופו של דבר כל יחיד, זוג, משפחה וקהילה חייב לפלס דרכו בסבך לפי הגיונו, שכלו ואמונתו.
איך נזהה את השביל הנכון? איך נדע שהגענו ליעד ומצאנו את המידה הראויה?
זה האתגר האמתי. לא לשווא הפילוסוף עמנואל לוינס כינה את היהדות "דת למבוגרים" וכלל מסה בשם זה באוסף הנקרא  חירות קשה.  קשה להיות יהודי. קשה להיות מבוגר.
יצאנו ממצריים, התחלנו בדרך אל חירות, אל הבגרות, ואני תפילה שלא נאבד את עצמנו ואת עצמאותנו בחול התובעני של תשובות פשוטות והליכה עיוורת או ילדותי ת אחרי משיחי שווא. 

Parashat Toldot: Do not silence the pain

 Hebrew The Babylonian Talmud (Taanit 21a) tells with amazement about Nahum Ish Gamzu who, despite extremely severe suffering, would alway...