מילים וקידושים

פרשת בלק תשע"ה

English

יש דברים שלומדים בכיתה ויש‎ ‎כאלו שלומדים בחצר:‏

עצים ואבנים ישברו את עצמותי אך מילים לא יפגעו בי. ‏

רק שזה לא נכון, וכבר בגן ידענו שזה לא נכון. למילים יש כח, כח רב. אלוהים ברא את העולם במילים. מילים ‏הופכות טבעת קטנה לאבן יסוד בבית חדש בישראל, ומילים משנות הדלקת נר פשוט למשהו מעבר לתאורה ‏ומכניסות אותנו לרגע של שקט מיוחד המוביל אותנו ליום שהוא מעין עולם הבא.‏

אבל מילים יכולות גם להרוס. בלק בן ציפור מלך מואב וזקני מדין ידעו זאת היטב. לכן הם שלחו מלאכים אל ‏בלעם בן בעור, חוזה ואיש שידע את סוד המילים, להפעיל את כוחותיו נגד העם שיצא ממצרים, שממנו הם יראו. ‏בלק וחבריו נכשלו במשימה, ומשלוֹ של בלעם נכנס לסידור‎ ‎התפילה: "מה טובו אהליך יעקוב משכנותך ישראל." ‏מעבר לתוכן המילים, האמירה מהווה לנו – בכל כניסה לבית הכנסת – תזכורת שיש למילים כח. עלינו לבחור אותם ‏בזהירות, כדי לבנות ולא להרוס.‏

יש מילים שביכולתן להפוך מעשה יומיומי, כמו הדלקת נר, לרגע של קדושה. ישנן גם מצוות שמילים מיותרות, ‏אפילו בברכה, יכולות להרוס. כיבוד אב ואם, גידול ילדים, מתנות לעניים, ביקור חולים וכל המצוות בין אדם לחברו ‏נעשות ללא בברכה. למה?‏

זה נושא שאני עוד לומדת והיום לא אסקור אותו בהרחבה אלא אתמקד בתשובה אחת, מעת הרב יחיאל יעקב ‏ויינברג ‏(פולין 1884 – שוויץ 1966) ששאל את עצמו באמצע המאה העשרים:‏

למה אין מברכין על מצוות משלוח מנות?‏‎ ‎נראה לי שמשלוח מנות היא להרבות שלום ואהבה ורעות, והנה, אף ‏שבכל המצוות גדול המְצֻוֶּה ועושה, ומברכין 'וציונו' - במשלוח מנות טוב שיתן מרצונו החפשי, מתוך רגש של ‏אהבה לאחיו העברי, ואם הוא נותן רק על פי ציווי - הוא מפחית מידת האהבה... ‏

במילים אחרות, על הנותן להתרכז במי שמקבל את המתנה, לא בעצמו וגם לא בעשיית המצוה, כי זה רק יסיט את ‏תשומת ליבו מהדבר החשוב, הבעת חיבה לחברו. ואז וינברג ממשיך ברעיון עוצר נשימה: ‏

ועוד נראה לי לחדש, שמשלוח מנות היא באמת מצווה תמידית בכל השנה, ורק בפורים נצטוינו לקיים בפועל ‏מצווה זו, כדי שנזכור בכל השנה, כדרך שאנו קוראים פרשת זכור, כדי שנזכור כל השנה. וידוע... שמצווה שהיא ‏תמידית ואין לה הפסק - אין מברכין עליה. ‏ (שרידי אש, מסכת מגילה סימן ט)

אם משלוח מנות היא מצוה תמידית, לכל השנה, ומשלח מנות בפורים הוא "רק" הדגמה, איך נקיים את מצווה כל ‏השנה?‏ 

יש דרכים רבות אבל לנו בהוד והדר יש דרך מוכרת וסלולה: הקידוש השבועי. לא אשכח את השבת הראשונה שלנו ‏בקהילה, בבית ספר שרת. זה היה בר-המצווה של ישי בוסקילה. מהתפילה הזאת אני זוכרת מעט מאוד אבל ‏הקידוש המדהים שחברים הוציאו מצידניות (לא היה מטבח) עשה רושם עז. ‏‎מהר מאוד הבנתי שזו קהילה בה ‏הקידוש לא פחות חשוב מן התפילה, וכך הקהילה נִבְנֵית. ‏

כעבור כ-10 שנים התארח אצלנו רב צעיר שעשה סבב למידה בקהילות התנועה לפני שהתחיל בעצמו לכהן כרב ‏קהילה. גם הוא התרשם מן הקידוש ושיתוף הפעולה בין החברים (לא זכור לי מה היית האירוע באותה השבת) אך ‏בדרך רבנית שאל: "איך אתם יכולים להתיר שאנשים יביאו תבשילים ודברי מאפה מן הבית? מי מפקח על ‏כשרות?" עניתי שאנחנו מבקשים שיביאו אוכל מבושל ומאפים רק ממטבחים בהם מפרידים כלים או שהם ‏צמחוניים, אבל לא בודקים. והוספתי "אנחנו סומכים על החברים ומכבדים אחד את שני. כך בונים קהילה." הוא ‏שתק. ‏

סומכים ומכבדים: כך‏‎ ‎טיפחנו חיבה ובנינו קהילה. לא תמיד היה קל, אבל התמדנו והצלחנו בבניה.‏

בשנה-שנתיים האחרונות מערכת הקידושים קצת עלתה על שרטון. הספינה לא טבעה, הקהילתיות החזקה הצילה ‏אותה לא פעם, והיו כמה קידושים מצויינים שנעשו יש מאין בהתרעה של יומיים בלבד. בחודשים אחרונים ליטה ‏ואליזבט שקדו על עיצוב ספינה חדשה שהיום הן משיקות. הפרטים נשלחו לחברים במייל. אכן יש שאיפה ליותר ‏פשטות אבל עדיין אפשר להראות חיבה ואיכפתיות. אני רוצה לחזור לדבריו של הרב ויינברג ולהתאימם לנו: ‏

נראה לי שהארחת קידוש בקהילה היא להרבות שלום ואהבה ורעות, והנה טוב שיתן מרצונו החפשי, מתוך ‏רגש של אהבה לחבריו ומחויבות לקהילה. ‏