Saturday, November 21, 2015

VaYeitzei: The Loving Kindness of Rachel and Leah

In a moment of incredible frustration Rachel demands of Jacob: “Give me sons or I die!” His response is one of great anger. Of the many commentators who attempt to explain his fury, the explanation of Rabbi Isaac Arama (15th century) is notable. Commenting on the creation, Arama explains the substantive difference between “Isha-woman“ and “Chava-Eve.” The former is indicative of those things of the woman shares with the man: knowledge, understanding and good deeds, like those of the Matriarchs, while “Eve” refers to the ability to bear children. Arama explains that a woman who does not have children is prevented from the fulfilling her secondary (literally, “small”) purpose but like a man who does not have children, her legacy is her good deeds. Therefore, Jacob was angry at Rachel because he wanted to teach her that the true purpose of any person, man or woman, is doing good deeds.
Even if Arama understood Jacob’s intentions correctly, fury was not a suitable response. Truth spoken in anger will neither console nor educate. Be that as it may, their exchange is hardly surprising because neither of them came from families that knew how to clarify issues through direct conversation. Jacob is in Haran because his parents did not know how to discuss transmission of their inheritance, and Laban made sure that his daughters began married life with a major failure of communications.
When morning came, it was Leah!” Like many readers, the rabbis were puzzled about how Jacob could not have known, but avoid what I think is the simplest explanation: he was drunk. It’s easy to imagine trickster Laban and his cronies encouraging the groom to drink one toast after another so he truly would not know with whom he was sleeping. It works, ask Lot. Apparently, the rabbis did not want to disgrace a Patriarch by pulling him down to the level of Lot, but we should also pay attention to the fact that of all possible solutions, they chose one that depicts Rachel as someone who does deeds ofחסד  - ḥesed, loving kindness:
[As the Israelites were being exiled by Nebuchadnezzar] Rachel spoke before the Holy Blessed One: “Ruler of the World, remember that Jacob loved me greatly, and worked for me for seven years. But when that time was up my father chose to give him Leah in my place. This distressed me greatly, so I told Jacob and gave him a sign, so he could distinguish between us. But then I had pity on my sister and I taught her the sign.” (Lamentations Rabbah)
Paying a high personal price, Rachel chooses to protect the honor of her sister Leah and responds with ḥesed, thereby sowing seeds of ḥesed that will grow not only for her own future but also for her descendants. The midrash continues:
The mercy of God was stirred by Rachel’s argument, and God said: “For your sake, Rachel, I will restore the house of Israel to its place, as it is written, ‘Restrain your voice from weeping, Your eyes from shedding tears; For there is a reward for your labor, declares the Lord, they shall return to their borders.’” (Jeremiah 31).
Leah’s immediate response is not known, but through the explanations she gives for the names of her sons, we can glimpse her emotions. Four sons in four verses, each representing a stage in her development. After the birth of her eldest son, Rueben, Leah does not hide that she considers him a path to the heart of Jacob: “Now my husband will love me.” After the births of Shimon and Levy, the focus remains on her pain and relationship with Jacob.
Only when Leah’s fourth son was born do we see a major change: “This time I will praise the Lord.’ Therefore she named him Yehuda-Judah. Although she is still unloved, Leah now expresses gratitude for what she does have. “Who is rich? One who happy with his lot” (Pirkei Avot). After Judah is born there is a break, perhaps a sign that Leah has learned something important: gratitude. As Jews, descendants of Leah and Judah, we are called on to follow in her footsteps and say (in the Amida prayer) “Grateful are we (Modim anachnu),” placing gratitude first, and being thankful for what we have without denying what we lack.
Moreover, from true gratitude yields a desire to repay,[1] either to the person from whom you received the favor or more generally. It will take some time, but Leah does eventually see Rachel’s pain and react accordingly. On the verse “Afterwards, she bore him a daughter” the Talmudic Rabbi Yosef asks to what prior event does the word “after” refer. Rav answers that Leah knew that there would be 12 tribes and she already had six sons. Bilhah and Zilpah had two each, but Rachel had only one. Therefore, if Leah were carrying another son, her sister Rachel’s status would forever remain lower than that of the handmaids. Therefore, she prayed to give birth to a daughter and the gender of her fetus was immediately changed. Although this section of the Talmud explicitly prohibits praying for changing the gender of an unborn child, a miracle is done for Leah, because her concern was for Rachel, rather than for herself.
Rachel and Leah are jealous of each other. Each desires what her sister has, but at key moments they respond to each other with ḥesed. With ḥesed they built the family of Jacob and the nation of Israel. Therefore, when the elders of Bethlehem bless Ruth that she be “like Rachel and Leah, both of whom built up the House of Israel,” they are referring to more than her ability to bear children, because the house of Israel is also build by acts of ḥesed.
In the first blessing of the Amida we describe God as remembering the ḥesed of our ancestors, without any specifying details. Whether or not we mention Rachel and Leah by name in this prayer, it is worth recalling the ḥesed that built the house of Israel.
But prayer is not enough.
Facing a world full of violence and pain, suffering and fear we are called upon to be grateful for what we have and contribute to making the world a better place through acts of ḥesed, acts of giving, sometimes even those that exact a price from us. We have no choice because the world is built on loving kindness (Psalm 89:3).




[1] I am grateful to Rabbi Shai Held from whom I learned about the connection between gratitude and giving. 

ויצא: חסדיהן של רחל ולאה

"הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" הטיח רחל ביעקב "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב." פרשנים רבים מנסים להסביר את זעמו. בולט בניהם הוא הרב יצחק עראמה (מן המאה ה-XV). בפירושו על בריאת העולם הוא מסביר את ההבדל במהות בין "האשה" ו-"חוה." הראשון מתיחס לַדברים שיש לאשה ואיש במשותף: הבנה, השכלה ועשית מעשים טובים כמו אלו של האמהות. השם "חוה" מתיחס לַהולדה. הוא ממשיך ואומר שאשה לא תלד מנועה מהתכלית הקטן (מילה שלו) כמו איש אשר לא יוליד, ועיקר תולדותיהם הוא מעשיהם הטובים. על כן יעקב כעס על רחל, כי רצה ללמדהּ כי התכלית כל אדם, גבר או אשה, היא עשית הטוב ולא הולדה.
גם אם עראמה קלע לכוונתו של יעקב, זעם לא היה תשובה הולמת. אפילו האמת אם נאמרת בכעס לא תנחם ולא תחנך. אבל הסצנה עצמה לא מפתיעה: יעקב ורחל שתיהם באו ממשפחות שלא ידעו לברר עניינים בשיחה הגיונית. יעקב בחרן בגלל שהוריו לא ידעו לדבר על הערבת הירושה, ולבן דאג להתחיל חיי הנישואין של בנותיו בפלונטר תקשורתי ענק.       
"וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה." כמו קוראים רבים חז"ל תמו, איך יעקב לא ידע? אבל נמנעים ממה שנראה לי האפשרות הפשוטה ביותר, שיעקב היה שיכור. קל לדמיין את לבן הרמאי וחבריו דחופים לחתן עוד כוסית, עוד "לחיים" עד שבאמת לא יידע עם מי הוא שוכב. זה עובד, שאל את לוט. כנראה חז"ל לא רצו לדרדר את אב השבטים לרמתו של לוט אבל חשוב גם לשֹים לב שמכל התסריטים האפשריים הם בוחרים באחד שמֵצייר את רחל כבעלת חסד:
‏[כאשר בני ישראל היו בדרך לגולה] קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבש"ע גלוי לפניך שיעקב ‏עבדך אהב אותי אהבה יתירה ועבד בשבילי שבע שנים, וכשהשלימו אותן השנים, יעץ אבי להחליף אותי ‏עם אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד. הודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי אך בסוף ‏רחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה ומסרתי לה את כל הסימנים. (איכה רבה הקדמה §כד)‏
במחיר אישי כבד רחל בוחרת להציל את כבודה של לאה ועושה אִתה חסד. בכך היא ‏זורעת גרעין של חסד אשר תצמח לה בעתיד וגם לצאצאיהּ. בהמשך המדרש, תחינתהּ של רחל מעלה "רחמיו של הקב"ה והוא מבטיח: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן כמו ‏שכתוב וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיה ל"א).‏
תגובתהּ המיידית של לאה לא נשמרה, אבל דרך מדרשי השם בהם היא מסבירה את שמות בניה אנחנו ‏יכולים להבחין בהרגשותיהּ. ארבע בנים בארבע פסוקים, כל אחד משקף שלב בהתפתותהּ. ‏
עם הולדת ראובן, בנהּ הבכור, לאה לא מסתירה שהיא רואה אותו כדרך אל ליבּו של יעקב: "כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי ‏אִישִׁי." גם אצל שמעון ולוי, המיקוד נשאר ביחסיהּ המיוסרים עם יעקב. ‏
רק בהולדת בנהּ הרביעית מגיע שינוי גדול׃ "וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת־ה' עַל־כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה." ‏למרות שהיא עדיין שנואה לאה עכשיו יודעת להודות על מה שכן יש לה. איזהו עשיר? השמח בחלקו. ‏‏אנחנו, צאצאיה של לאה, הנושאים את שמו של יהודה, נקראים ללכת בעקבותיהּ, להקדים "מודים" ל-"אנחנו" ולהודות על היש, בלי להתכחש לחֶסֶר.‏ 
מלב מכיר תודה נובע כוח הנתינה,* רצון להחזיר טובה או לשלם הלאה. ללאה זה יקח עוד כמה שנים ולידות לראות את כאבהּ של רחל ולהגיב בהתאם. על בפסוק "וְאַחַר יָלְדָה בַּת." רב יוסף התלמודי שואל לְמָה רומזת המילה "ואחר"? מה קרה לפני? רב עונה: לאה ידעה ש-12 שבטים עתידים לצאת מיעקב וחשבה: יש לי כבר ששה בנים, לבלהה וזלפה שתים כל אחת, ולרחל רק אחד. אם גם הפעם אלד בן, מעמדה של רחל אחותיּ תהיה פחותה מזו של השפחות לנצח. לכן התפללה ללדת בת ונענתה: "מיד העובר נהפך לבת." אותה הסוגיה בתלמוד מונה תפילה לשינוי מין העובּר בין תפילות השווה האסורות, אבל בגלל שלאה העדיפה טובתהּ של רחל מעל שלה, נעשה לה נס.
רחל ולאה קִנְּאוּ אחת בשניה, כל אחת רצתה מה שהיה לאחותהּ, אבל ברגעים מכריעים הן ידעו לגמול חסד אשה לאחותהּ. בחסד הן בנו ביתו של יעקב האיש ושל ישראל העם. לכן זקני בית-לחם ברכו את רות שתהיי "כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל" שלא תהיה רק אם היולדת בנים אלא גם גומלת חסד לבסוס החברה והעם.
בברכה הראשונה של העמידה, אנו מתארים את אלֹהנו כ"זוכר חסדי אבות /ואמהות/" בלי לפרט באיזה חסדים מדובר. גם מי שמזכיר את רחל ולאה בשם בברכה וגם מי שלא, יכול לכוון לחסדים שבנו בית ישראל.
אבל להתפלל זה לא מספיק.
מול העולם מלא אלימות וכאב, סבל ופחד אנחנו נקראים להכיר תודה על הטוב בו זכינו ולתרום לבניית עולם טוב יותר ע"י מעשים של חסד, של נתינה לעתים גם במחיר הנאות והאינטרסים של עצמנו. אין לנו ברירה. כי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה. 




*אני מודה לרב ש"י הלד ממנו למדתי על הקשר בין הכרת תודה ונתינה.

Parashat Toldot: Do not silence the pain

 Hebrew The Babylonian Talmud (Taanit 21a) tells with amazement about Nahum Ish Gamzu who, despite extremely severe suffering, would alway...