לומדת תורה, אופה לחם

פרשת בחקותי, אייר תשע"ו

English

היום חמישה ושלושים יום לעומר. האוויר מתבהר ובאופק אפשר להבחין בהר סיני. שבועיים מהלילה ב"ה נגיע.

אִם-בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת-מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃ (ויקרא כו:3)

רש"י מפרש: ואת מצותי תשמרו. הֱווּ עֲמֵלִים בַּתּוֹרָה עַל מְנָת לִשְׁמוֹר וּלְקַיֵּם." (על האתר)

במעמד סיני ה' התגלה לעמו ונתן לנו את התורה. לפי המסורת (בבלי שבועות לט: ב) כולנו היינו עדים לאותו המעמד, אבל על מה באמת קרה, או לא קרה, שם איננו מסכימים. אפילו בתורה הכתובה יש תיאורים שונים ומתנגשים[1] של דיבורים[2], רעמים, שלל פירוטכניקה וגם קל דממה דקה (מלכים א יט:יב), קמץ-אלף-אָה[3].

ובכל זאת בשבתות רבים אנחנו עומדים מול הארון הפתוח כאשר מורה מקריא "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים וכו'" (פרקי אבות א:א) מזכיר שמו או שמה של נער/ה נרגש/ת ומעביר ספר תורה מדור לדור.  

כי קבלת תורה התחילה בסיני (או לפני), ממשיכה היום ותימשך עד אחרית הימים, כל עוד נוסיף ללמוד, ללמד, לדרוש ולקיים. דרך לימוד תורה אנחנו מבטאים את קבלת התורה ואת אחיזתנו בה. אם רצוננו להיות חלק פעיל של המסורת היהודית, לחדש אותה ולהעביר אותה לדורות הבאים, עלינו לקחת את תלמוד התורה של עצמנו ברצינות הראויה.

לכן ברצוני לשתף אתכם במבטי האישי על תלמוד תורה. המדרש הבא הוא חלק מן עבודה בתהליך, בו שזור חלקי מדרש מסורתיים, דברי הגות מודרניים ומחשבותי.

ר' יעקוב יוסף בן שמואל מאיר[4] היה אומר: "תורה מן שמים" כמו "לחם מן הארץ" היא. לא הפת ולא הפרוסה יצאו מזינים וטעימים מן השדה אלא מן תנור, כמו שבן זומא היה אומר: "כמה יגיעות מיגע אדם עד שמוציא פת לאכול: חורש, זורע, קוצר, עומר, דש, זורה, בורר, טוחן, לש ואופה ורק אחר כך אוכל" (בבלי ברכות נח: א).

קרקע, זרע ומים הם משל לקולות, ברקים ו-" קמץ-אלף-אָה" של סיני.^[5]

עשיית הלחם – אשר עבורו אנחנו מודים לה' – דורש עמל אנושי רב, עמל שיש בו משתתפים רבים. גם מי שאופה לחם במו ידה קונה קמח שהוא תוצר של שרשרת גידול ואספקה ארוכה. מעטים מאוד טוחנים קמח לעצמם ואחוז (מאית, אלפית?) קטן הרבה יותר מגדל חיטה לצורך ביתי.

וכולם בונים על ידע שפותח משך אלפי דורות של אימותינו ואבותינו, עם שורשים הנמתחים למצריים העתיקה, ממנה הגיעה אלינו העדות העתיקה ביותר לאפיית לחם שאור.[6]

כמוהו תלמוד תורה: משה ויוֹצאֵי מצריים קלטו קולות, ברקים ו-"קמץ-אלף-אָה" בסיני והחלו בתהליך עיבוד החומרים מהם יצאה תורה. ההתגלות סיפקה להם חומר גלם אבל חומר גלם לא מעֻבד אינו נעכל ואינו מזין[7]. רק תהליך מורכב של שיתוף הדדי וארוך-טווח יכול להביא תורה לעולם.

אכילת מצות בפסח מסמלת את הניתוק הראשוני ממצריים, וגם דומה לסולת הפשוטה בה מאכילים תינוק. אבל על דיסה לבדה אדם לא יגיע לבגרות, וניתוק גמור מניסיון החיים ומתרבות העולם מוביל לתורה דלילה וחלשה. אחרי תקופת מעבר המן נפסק, העם נכנס לארץ והחיים הבוגרים החלו באמת.

אחרי פסח, לקחתי מעט מן הקמח השמור הנשאר מן אפיית המצות, הוספתי מים, ערבבתי והשארתי לא ל-18 דקות אלא 36 שעות. אז המשכתי לעבד את העיסה ולבנות (זו המילה המקובלת בתחום) שאור starter חדש, על בסיס תורה כתובה[8] שקבלתי ממורות הוראה שקדמו לי וגם מניסיוני המצטבר. בתהליך הבנייה צריך להוסיף, לערבב, להפריש, להמתין וחוזר חלילה.

בדרך כלל התהליך מוצלח אבל לא תמיד. לפעמים תנאים חיצוניים (כמו שרב) מקלקלים; לפעמים חוסר זהירות פוגע. ואז צריך להכיר בכישלון, להשליך ולהתחיל מחדש.

בדיוק כמו תלמוד תורה. לאט לאט, ובהשקעה רבה אפשר להגדיל תורה עשירה יותר על בסיס התשתית שקבלנו, אך אנחנו גם צריכים להכיר ב-false starts שלנו.

בשבועות (ורק בשבועות) הביאו לחם חמץ לבית המקדש (ויקרא כג: יז), בשבועות אני מקווה לאפות חלות מן השאור ויתרת הקמח השמור מפסח. חלות שהן אבני דרך להמשך המסע[9] אל לחם מן ארץ ומן השמים. אם אין קמח, אין תורה (פרקי אבות ג:יז).

זה אף לא מאוחר מדי להתחיל – תזכרו את סיפורו של רבי עקיבא[10] – לקראת שבועות, חג מתן תורה, הבה נלך יחד במסע של קבלת התורה ולימודהּ.

קהילת הוד והדר

---

[1] השווה שמות י"ט-כ, כד ודברים ה, וראה גם

Benjamin D. Sommer, The Source Critic and the Religious Interpreter, & “Revelation at Sinai in the Hebrew Bible and Jewish Theology” 

[2] שמות לד:כח; דברים, ד:יב; י:ד.

[3] "שמעתי מן פי אדמו''ר מרימנאב מורינו הרב מנחם מנדל ז''ל על הפסוק אחת וידבר אלהים וכו' שאפשר ‏שלא שמעו מפי הקדוש ברוך הוא רק אות א' דאנכי ...."  רבי נפתלי צבי הורוביץ מרופשיץ (גליציה 1760- 1827) זרע קודש

[4] Jakob J. Petuchowski (1958) “Not by Bread Alone.” Judaism: A Quarterly Journal of Jewish Life and Thought, 7(3). Thank you to Rabbi Jonah Rank for sending me a copy.

[5] ראה משלים רבים בין תורה לתופעות טבע, ממזונות למיניהם ושאר חפצים בשיר השירים רבה א:יט.

[6] Dr. Tova Dickstein, “A new look at Hametz, Matza and everything in between”;  Dr. David Kraemer, “Leavened or Unleavened: A History.” 

[7] תנא דבי אליהו זוטא פרק ב: פעם אחת הייתי מהלך בדרך מצאני אדם אחד ובא אצלי בדרך (עסק) מצות והיה בו מקרא ולא היה בו משנה ואמר לי רבי מקרא נתן לנו מהר סיני משנה לא נתן לנו מהר סיני ואמרתי לו בני מקרא ומשנה שניהם מפי הגבורה נאמרו. ומה בין מקרא למשנה אלא משלו משל למה"ד למלך ב"ו שהיה לו שני עבדים והיה אוהבן אהבה גדולה ונתן לזה קב חטין ולזה קב חטין ולכ"א מהן נתן ג"כ אגודה של פשתן, הפקח שבהן נטל את הפשתן וארג מפה יפה ונטל את החטין ועשאן סולת ובררה וטחנה ולשה ואפאה וסדרה על השלחן ופרס עליה מפה יפה והניחו עד שבא המלך, והטפש שבהן לא עשה כלום. לימים בא המלך לתוך ביתו ואמר להם לשני עבדיו בני הביאו לי מה שנתתי לכם אחד מהן הוציא את הפת של סולת על השולחן ומפה היפה פרוסה עליו ואחד מהן הוציא את החטין בקופה ואגודה של פשתן עליהם אוי לה לאותה בושה ואוי לה לאותה חרפה איזה מהן חביב יותר הוי אומר זה שהוציא פת על השלחן ומפה יפה פרוסה עליו.  .. אף כך נתן הקב"ה תורה לישראל, לא נתנה אלא כחטים ‏  להוציא מהן סולת ופשתן להוציא ממנו בגד.‏

[8] Maggie Glezer (2004), A Blessing of Bread: The Many Rich Traditions of Jewish Bread Baking Around the World. King Arthur Flour (founded in 1790 and now a 100% employee-owned company) Sour Dough Starter Recipe 

[9] בהוקרה למדריכי/שותפי לדרך: הלומדות (אבל גברים גם מוזמנים!) בשיעורים שלי, הרב איתן רובינשטיין ממכון הדר ופרויקט זוג עבור הקורס "שמועות של התגלות: על יכולתה של התורה לאחד ולהפריד בין יהודים"  ולחברותא שלי בפרויקט רבּ ג'וני ברנר. ובמיוחד ל-

Blair Nosan, "To Celebrate Pesach, We Must Learn to Bake Bread" 

[10] אבות דרבי נתן פרק ששי: מה היה תחלתו של רבי עקיבא. אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו אמרו לא המים שתדיר [נופלים] עליה בכל יום אמרו [לו] עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים. מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו מה רך פסל את הקשה דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה.

Baking Bread, Learning Torah

Parashat Behukotai 5776

Hebrew

Lag BaOmer has passed. The air is clear and a glimpse of Sinai is visible on the horizon. Two weeks from tonight, with God’s help, we will reach it.

“If you follow My laws and faithfully observe My commandments” (Leviticus 26:3) – Rashi interprets this verse to mean that we should labor in Torah in order to preserve and keep it.

At Mount Sinai, the Eternal revealed Godself to God's people and gave us the Torah. According to the tradition (TB Shevuot 39b) we were all witnesses to that event; that said, we still do not agree about what happened – or did not happen – on that day. Even the written Torah contains different and contradictory[1] accounts of speech, [2] thunder and a variety of pyrotechnics but also a soft murmuring sound (I Kings 19:12), kametz–alef אָ–ah. [3]

Yet many Shabbat mornings, we stand in front of the open ark while a Bnai Mitzvah teacher reads: “Moses received Torah on Sinai, and transmitted it to Joshua and Joshua to the elders, etc. (Pirkei Avot 1:1) ending with the name of a new Bar or Bat Mitzvah and then passes the scroll to the family’s generations. The reception of Torah that began at Sinai (perhaps even before) continues today and will continue until the end of time, as long as we continue to study, to teach, to explicate and to observe. By learning Torah, we express our acceptance of and connection to it. If we want to be an active part of the Jewish tradition, to renew it and transmit it to the next generation, we must take our own Torah study with appropriate seriousness.

Therefore, I would like to share with you my personal perspective on learning Torah. The following midrash is part of a work in progress; it incorporates traditional midrashim, modern scholarship and my own thoughts.

Rabbi Jakob J. Petuchowski[4] wrote that “Torah from heaven” should be understood like “bread from the earth.” Actual bread has never sprung nutritious and tasty from the earth. As Ben Zoma would say: “How much labor must a person invest before eating bread: plowing, sowing, harvesting, bundling, winnowing, sorting, grinding, kneading and baking. Only then can the bread be eaten” (TB Berakhot 58a).

Land, seed and water represent the sounds, lightning and kametz–alef–ah of Sinai. [5] 

Baking bread – for which we thank God – requires a significant amount of human labor, labor in which many participate. Even someone who bakes bread at home, buys the flour at the end of a long chain of production and supply. Very few people grind their own flour, and an even smaller number grow wheat for home consumption. Everyone works on the basis of the knowledge developed by our ancestors throughout the centuries, with roots reaching back to ancient Egypt from where we have our earliest evidence of leavened bread. [6]

This applies to learning Torah as well. Moses and the Israelites who left Egypt absorbed sounds, lightning and kametz–alef–ah at Sinai and began processing these materials until Torah emerged. Revelation provided raw materials, but these could not nourish the people in that state. [7] Only a complex process of mutual, long-term cooperation can bring Torah into the world.

Eating matza on Passover symbolizes the initial break from Egypt, and is also simple like the cereal fed to young babies. But nourished on cereal alone, a baby cannot grow to healthy adulthood. Total disconnection from life experience and world culture leads to a thin, weak Torah. After a transition period, the manna ceased, the people entered the land and real adult life began.

After Passover, I took a small amount of the special flour for baking matzah that remained, and added water, stirred it and left it, not for 18 minutes but for 36 hours. Then I continue to process the batter and build (that’s the jargon) a new starter, on the basis of written Torah I received from expert teachers[8] who came before me, and my own accumulated experience. The building process requires adding, stirring, removing, and waiting; and then repeating the process, time and again. 

Usually the process is successful, but not always. Sometimes external conditions (like a hamsin) causes it to spoil; sometimes, a lack of sufficient care does the damage. Then we must admit failure, discard the spoiled dough and begin again. This, too, is like learning Torah. Very slowly and with significant investment it is possible to grow and enrich Torah firmly based on the foundation that we received, but sometimes we do need to acknowledge our false starts.

On Shavuot (and only on Shavuot) leavened bread was brought to the Temple (Leviticus 23:17). For Shavuot I hope to bake Challah from the sourdough starter and remaining Passover flour, as a a milestone on the journey [9] to bread from the earth and bread from heaven. If there is no flour can be no Torah (Pirkei Avot 3:17).

It is never too late to begin – remember the story of Rabbi Akiva [10] – as we approach Shavuot, the holiday that commemorates the giving of Torah, let us continue together on adjourning of receiving and learning Torah.

 Kehillat Hod veHadar

---

[1] Compare Exodus 19-20, 24 to Deuteronomy 5 and see also Benjamin D. Sommer, “The Source Critic and the Religious Interpreter,” & “Revelation at Sinai in the Hebrew Bible and Jewish Theology”

[2] Exodus 34:28; Deuteronomy 4:12; 10:4.

[3] “I heard from the mouth of the great rebbe of Rumanov, our Master and Teacher Menachem [Mendel] of blessed memory, who commented on the verse, “God said one thing, and I understood two]” [Psalm 62:11] that it is possible that we heard directly from God’s mouth only the aleph of the
word אנכי [=I]; these words from the mouth of the wise one are beautiful.” Naftali Tzvi Horowitz of Ropshitz, Zera Qodesh.

[4] Jakob J. Petuchowski (1958) “Not by Bread Alone.” Judaism: A Quarterly Journal of Jewish Life and Thought, 7(3). Thank you to Rabbi Jonah Rank for sending me a copy.

[5] For comparisons between Torah and natural phenomena, food and other objects, see Shir Hashrim Rabbah 1:19

[6] Dr. Tova Dickstein, “A new look at Hametz, Matza and everything in between”‎; Dr. David Kraemer, “Leavened or Unleavened: A History.”

[7] What is the difference between the written law and the oral law? To what can they be compared? To a king who had two servants and loved them both. He gave each of them a measure of wheat and a bundle of flax. The wise servant took the flax and spun a cloth. He took the wheat and made flour. He ground, kneaded, and baked the flour. Then he set it on the table, covered it with cloth, and waited for the king to return. The foolish servant did nothing at all. After some days, the king returned and said to the servants, “Bring me what I gave you.” One servant presented bread covered by cloth, pleasing the king. The other, now disgraced, displayed the wheat still in the box covered with a bundle of flax... When the Holy One gave the Torah to Israel, He gave it only as wheat, for us to extract the flour, and flax, for us to spin a garment. –Tanna DeVei Eliyahu Zuta 2:1

[8] Maggie Glezer (2004), A Blessing of Bread: The Many Rich Traditions of Jewish Bread Baking Around the World. King Arthur Flour (founded in 1790 and now a 100% employee-owned company) Sour Dough Starter Recipe.

[9] I would like to thank my guides and companions on this journey, the participants in my classes at Hod veHadar, Rabbi Jason Rubenstein of Mechon Hadar and Project Zug for the course Rumors Of Revelation: Reflections on the Torah, and its Ability to Unite and Divide Jews, my steady Project Zug study partner Reb Joni Brenner; Blair Nosan, “To Celebrate Pesach, We Must Learn to Bake Bread”
[10] How did Rabbi Akiva begin? He was 40 years old and an ignoramus. One day he was standing by a well and he saw a stone with grooves in it. When he asked who had made the grooves, he was told that it was the water that fell on it day after day. He thought for a while and asked himself: “Is my heart harder than a stone? If water can make grooves in this stone, the words of the Torah can surely inscribe themselves on my heart.” Immediately he began to learn. – Avot deRabbi Natan 6

All who are hungry, come and eat - Every day

We survived Pharaoh.‎
We walked through the sea on dry land.‎
Elated, we burst into song: “The Eternal is my strength and might; God has become my ‎deliverance.”‎
Then we looked forward and saw wilderness.‎
Eyes that saw God’s deliverance, looked ahead and saw nothing but sand.‎
After “The Lord shall reign for ever and ever!”‎
comes: “What will we drink” and “Why did you take us to this desert to die of hunger?”‎

Many commentators criticized the Israelites who left Egypt for their lack of belief. After the ‎miracles they saw, how they could complain? Yeshayahu Leibowitz hit the bull’s-eye when he ‎wrote, “the miraculous reality expressed by song of the Israelites after the sea split cannot create faith.” Human lives of ‎faith are full of ups and downs, and it seems that no outside influence can imprint a soul with faith ‎that is resistant to all of life’s vicissitudes. The Israelites who left Egypt certainly faced severe ‎hardships – I hope I need not list them now. I want to focus on the future they saw before them: ‎thirst and hunger.‎

An existential crisis by any standard.‎

Mahatma Gandhi said: “There are people in the world so hungry that God cannot appear to them ‎except in the form of bread.”‎
Bread was exactly what they lacked, for they had not prepared any provisions for the journey, and ‎now were facing the wilderness.‎

What has changed?‎

Ostensibly, we live in a society of abundance but in Israel today about 18% of the population ‎suffers from food insecurity, not necessarily starvation but rather consuming a diet that is neither ‎nutritious nor balanced. A diet that does not promote good health, one that impedes the proper ‎development of children, and can also make it difficult for them break out of the cycle of poverty.‎

On the other hand, 2.5 million tons of food, approximately 35% of domestic food production, is ‎wasted in Israel every year; not eaten but consigned to the trash.‎
If a quarter of that amount were to reach the tables of the needy, it would be sufficient to close the ‎gap and ensure adequate nutrition for all. The situation is similar in most of the developed world.‎

For the research, calculations and explanations of these figures, I refer you to Leket Israel’s report ‎‎“Food Waste and Rescue 2015” (http://leket.org.il/) I had the opportunity to read it carefully and it ‎was a depressing experience, as I realized how much food is wasted during the growth, production ‎and distribution processes, and how it is financially disadvantageous for growers, manufacturers ‎and distributors to rescue food with reduced commercial worth but full nutritional value and ‎redistribute it to the needy. The structural challenges related to the Israeli and international economy ‎would take too long to discuss and the possible solutions move into the realm of politics...‎

Therefore, I will focus on religious and personal aspects of the subject.‎

Less than a week ago we began the Seder with “All who are hungry, come and eat.” A recitation ‎that sounds empty when read behind a closed door. The ceremonial statement should, at very least, ‎make us stop and reflect on our duty towards all those whose table is not full of bounty on this ‎night, too.‎

After many more ceremonial statements and a hearty meal, comes another reminder, one we should ‎encounter every day, not just on holidays: the first blessing of Birkat Hamazon, the Grace after Meals:‎ ‎“Who feeds the entire world with great kindness... Who prepares food for all the living.” We thank ‎God by acknowledging that the world’s food resources are indeed sufficient for all its inhabitants. 
The ‎French philosopher Emmanuel Levinas wrote: ‎

Saying grace would be an act of the greatest importance. To be able to eat and drink is a possibility ‎as extraordinary, as miraculous, as the crossing of the Red Sea. We do not recognize the miracle this ‎represents because we live in a Europe which, for the moment, has plenty of everything, and not in a ‎Third World country, and because our memory is short. There they understand that to be able to ‎satisfy one’s hunger is the marvel of marvels. To return to a stage of indigence in Europe, despite all ‎the progress of civilization, is a most natural possibility for us, as the war years and the ‎concentration camps have shown. ‎

Food is indeed plentiful. The problem is distribution and the lines that separates us from poverty and the ‎poor are thinner and more fragile than we usually acknowledge.‎
The shortages are human-made, and therefore fixing them is our responsibility. If we take Birkat ‎Hamazon seriously, it leaves us no choice but share our food with the hungry, and do our best to ensure adequate ‎nutrition for all.
Enough nice words. It’s time for business.‎

For at least 20 years Hod veHadar has helped distribute food baskets for Melo Hatenne. 
For the benefit ‎of those who do not participate in the project, I want to describe a typical basket. The majority is usually ‎white pasta, white rice, standard-issue bread, a few cans of canned vegetables, a bottle of oil and maybe ‎a cake or a kilo of sugar. Last time I distributed baskets, there were a lot of vegetables, thanks to the ‎harvesting efforts of Leket Israel. Sometimes there are eggs, a dozen per family, for a week. I haven’t ‎seen a chicken in those baskets for years. Protein, which is essential to health and for the proper ‎development of children, is conspicuously absent. ‎

This is hardly the first time I’ve stood here and encouraged weekly donations of food via the basket at ‎the entrance. Today I want to hone that call. Tuna. Rich in protein, not too expensive, not ‎too heavy. Bring a can of tuna (or something similar), as often as you can. Needy neighbors are counting ‎on you.