פרשת בחקותי, אייר תשע"ו
היום חמישה ושלושים יום לעומר. האוויר מתבהר ובאופק אפשר להבחין בהר סיני. שבועיים מהלילה ב"ה נגיע.
אִם-בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת-מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃ (ויקרא כו:3)
רש"י מפרש: ואת מצותי תשמרו. הֱווּ עֲמֵלִים בַּתּוֹרָה עַל מְנָת לִשְׁמוֹר וּלְקַיֵּם." (על האתר)
במעמד סיני ה' התגלה לעמו ונתן לנו את התורה. לפי המסורת (בבלי שבועות לט: ב) כולנו היינו עדים לאותו המעמד, אבל על מה באמת קרה, או לא קרה, שם איננו מסכימים. אפילו בתורה הכתובה יש תיאורים שונים ומתנגשים[1] של דיבורים[2], רעמים, שלל פירוטכניקה וגם קל דממה דקה (מלכים א יט:יב), קמץ-אלף-אָה[3].
ובכל זאת בשבתות רבים אנחנו עומדים מול הארון הפתוח כאשר מורה מקריא "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים וכו'" (פרקי אבות א:א) מזכיר שמו או שמה של נער/ה נרגש/ת ומעביר ספר תורה מדור לדור.
כי קבלת תורה התחילה בסיני (או לפני), ממשיכה היום ותימשך עד אחרית הימים, כל עוד נוסיף ללמוד, ללמד, לדרוש ולקיים. דרך לימוד תורה אנחנו מבטאים את קבלת התורה ואת אחיזתנו בה. אם רצוננו להיות חלק פעיל של המסורת היהודית, לחדש אותה ולהעביר אותה לדורות הבאים, עלינו לקחת את תלמוד התורה של עצמנו ברצינות הראויה.
לכן ברצוני לשתף אתכם במבטי האישי על תלמוד תורה. המדרש הבא הוא חלק מן עבודה בתהליך, בו שזור חלקי מדרש מסורתיים, דברי הגות מודרניים ומחשבותי.
ר' יעקוב יוסף בן שמואל מאיר[4] היה אומר: "תורה מן שמים" כמו "לחם מן הארץ" היא. לא הפת ולא הפרוסה יצאו מזינים וטעימים מן השדה אלא מן תנור, כמו שבן זומא היה אומר: "כמה יגיעות מיגע אדם עד שמוציא פת לאכול: חורש, זורע, קוצר, עומר, דש, זורה, בורר, טוחן, לש ואופה ורק אחר כך אוכל" (בבלי ברכות נח: א).
עשיית הלחם – אשר עבורו אנחנו מודים לה' – דורש עמל אנושי רב, עמל שיש בו משתתפים רבים. גם מי שאופה לחם במו ידה קונה קמח שהוא תוצר של שרשרת גידול ואספקה ארוכה. מעטים מאוד טוחנים קמח לעצמם ואחוז (מאית, אלפית?) קטן הרבה יותר מגדל חיטה לצורך ביתי.
וכולם בונים על ידע שפותח משך אלפי דורות של אימותינו ואבותינו, עם שורשים הנמתחים למצריים העתיקה, ממנה הגיעה אלינו העדות העתיקה ביותר לאפיית לחם שאור.[6]
כמוהו תלמוד תורה: משה ויוֹצאֵי מצריים קלטו קולות, ברקים ו-"קמץ-אלף-אָה" בסיני והחלו בתהליך עיבוד החומרים מהם יצאה תורה. ההתגלות סיפקה להם חומר גלם אבל חומר גלם לא מעֻבד אינו נעכל ואינו מזין[7]. רק תהליך מורכב של שיתוף הדדי וארוך-טווח יכול להביא תורה לעולם.
אכילת מצות בפסח מסמלת את הניתוק הראשוני ממצריים, וגם דומה לסולת הפשוטה בה מאכילים תינוק. אבל על דיסה לבדה אדם לא יגיע לבגרות, וניתוק גמור מניסיון החיים ומתרבות העולם מוביל לתורה דלילה וחלשה. אחרי תקופת מעבר המן נפסק, העם נכנס לארץ והחיים הבוגרים החלו באמת.
אחרי פסח, לקחתי מעט מן הקמח השמור הנשאר מן אפיית המצות, הוספתי מים, ערבבתי והשארתי לא ל-18 דקות אלא 36 שעות. אז המשכתי לעבד את העיסה ולבנות (זו המילה המקובלת בתחום) שאור starter חדש, על בסיס תורה כתובה[8] שקבלתי ממורות הוראה שקדמו לי וגם מניסיוני המצטבר. בתהליך הבנייה צריך להוסיף, לערבב, להפריש, להמתין וחוזר חלילה.
בדרך כלל התהליך מוצלח אבל לא תמיד. לפעמים תנאים חיצוניים (כמו שרב) מקלקלים; לפעמים חוסר זהירות פוגע. ואז צריך להכיר בכישלון, להשליך ולהתחיל מחדש.
בדיוק כמו תלמוד תורה. לאט לאט, ובהשקעה רבה אפשר להגדיל תורה עשירה יותר על בסיס התשתית שקבלנו, אך אנחנו גם צריכים להכיר ב-false starts שלנו.
בשבועות (ורק בשבועות) הביאו לחם חמץ לבית המקדש (ויקרא כג: יז), בשבועות אני מקווה לאפות חלות מן השאור ויתרת הקמח השמור מפסח. חלות שהן אבני דרך להמשך המסע[9] אל לחם מן ארץ ומן השמים. אם אין קמח, אין תורה (פרקי אבות ג:יז).
זה אף לא מאוחר מדי להתחיל – תזכרו את סיפורו של רבי עקיבא[10] – לקראת שבועות, חג מתן תורה, הבה נלך יחד במסע של קבלת התורה ולימודהּ.
קהילת הוד והדר
[1] השווה שמות י"ט-כ, כד ודברים ה, וראה גם
[2] שמות לד:כח; דברים, ד:יב; י:ד.
[3] "שמעתי מן פי אדמו''ר מרימנאב מורינו הרב מנחם מנדל ז''ל על הפסוק אחת וידבר אלהים וכו' שאפשר שלא שמעו מפי הקדוש ברוך הוא רק אות א' דאנכי ...." רבי נפתלי צבי הורוביץ מרופשיץ (גליציה 1760- 1827) זרע קודש
[4] Jakob J. Petuchowski (1958) “Not by Bread Alone.” Judaism: A Quarterly Journal of Jewish Life and Thought, 7(3). Thank you to Rabbi Jonah Rank for sending me a copy.
[5] ראה משלים רבים בין תורה לתופעות טבע, ממזונות למיניהם ושאר חפצים בשיר השירים רבה א:יט.
[6] Dr. Tova Dickstein, “A new look at Hametz, Matza and everything in between”; Dr. David Kraemer, “Leavened or Unleavened: A History.”
[7] תנא דבי אליהו זוטא פרק ב: פעם אחת הייתי מהלך בדרך מצאני אדם אחד ובא אצלי בדרך (עסק) מצות והיה בו מקרא ולא היה בו משנה ואמר לי רבי מקרא נתן לנו מהר סיני משנה לא נתן לנו מהר סיני ואמרתי לו בני מקרא ומשנה שניהם מפי הגבורה נאמרו. ומה בין מקרא למשנה אלא משלו משל למה"ד למלך ב"ו שהיה לו שני עבדים והיה אוהבן אהבה גדולה ונתן לזה קב חטין ולזה קב חטין ולכ"א מהן נתן ג"כ אגודה של פשתן, הפקח שבהן נטל את הפשתן וארג מפה יפה ונטל את החטין ועשאן סולת ובררה וטחנה ולשה ואפאה וסדרה על השלחן ופרס עליה מפה יפה והניחו עד שבא המלך, והטפש שבהן לא עשה כלום. לימים בא המלך לתוך ביתו ואמר להם לשני עבדיו בני הביאו לי מה שנתתי לכם אחד מהן הוציא את הפת של סולת על השולחן ומפה היפה פרוסה עליו ואחד מהן הוציא את החטין בקופה ואגודה של פשתן עליהם אוי לה לאותה בושה ואוי לה לאותה חרפה איזה מהן חביב יותר הוי אומר זה שהוציא פת על השלחן ומפה יפה פרוסה עליו. .. אף כך נתן הקב"ה תורה לישראל, לא נתנה אלא כחטים להוציא מהן סולת ופשתן להוציא ממנו בגד.
[8] Maggie Glezer (2004), A Blessing of Bread: The Many Rich Traditions of Jewish Bread Baking Around the World. King Arthur Flour (founded in 1790 and now a 100% employee-owned company) Sour Dough Starter Recipe
[9] בהוקרה למדריכי/שותפי לדרך: הלומדות (אבל גברים גם מוזמנים!) בשיעורים שלי, הרב איתן רובינשטיין ממכון הדר ופרויקט זוג עבור הקורס "שמועות של התגלות: על יכולתה של התורה לאחד ולהפריד בין יהודים" ולחברותא שלי בפרויקט רבּ ג'וני ברנר. ובמיוחד ל-
Blair Nosan, "To Celebrate Pesach, We Must Learn to Bake Bread"
[10] אבות דרבי נתן פרק ששי: מה היה תחלתו של רבי עקיבא. אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו אמרו לא המים שתדיר [נופלים] עליה בכל יום אמרו [לו] עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים. מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו מה רך פסל את הקשה דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה.
No comments:
Post a Comment