פרשת וישלח: מי אתה ישראל?

אחרי לילה סוער, שחר עולה במעבר יבוק, ויעקב דורש ברכה מן האיש שאתו הוא נאבק. האיש שואל לשמו ומברך: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל..."

והתורה ממשיכה לקרוא לו.... "יעקב."

ואז כעבור זמן, בפרק ל"ה התורה מזכירה: לֹא-יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל׃

והתורה ממשיכה לקרוא לו.... "יעקב"

ובנוסף "ישראל." פרשן המקרא בֶּנו ג'קוב מנה 34 פעמים "ישראל" לעומת 45 פעמים "יעקב" מכאן ועד סוף ספר בראשית. הוא סבור שיש חוקיות בשימוש השמות: ישראל הוא השם המייצג את האישיות הרוחנית ויעקב הוא דמות אנושית-חומרית. כמו כן נראה לי שהשם ישראל מופיע בהקשרים שיש להם איזשהו פניה לעתיד ולעַם ההולך למתגבש.  אולי זו הסיבה שהתלמוד קובע ש-"ישראל עיקר ויעקב טפל לו" (ברכות יג:א).

ישראל הוא הדמות הרוחנית. הוא עתיד העַם. הוא העיקר.
לכן אני רוצה להתמקד במשמעותו של השם. במדרש השם "כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" אני מוצאת כמה בעיות. בדרך כלל מפרשים את "שָׂרִיתָ" כאן כ-"האבקת" או "התמודדת." חוץ מאותה הלילה במעבר יבוק, רמאות, תחבולה ובריחה אפיינו את יחסי האנוש של יעקב הרבה יותר מהתמודדות ישירה.

ומה עם יחסיו עם אלהים? בדרך אל פדן-ארם יעקב כורת עם אלהים עסקה "אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים׃  וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים׃" יפה. אלהים מילא את הבקשות אבל יעקב לא חוזר לבית-אל עד שאלהים הזכיר לו. שָׂרִיתָ וַתּוּכָל?? לא כל כך.

גם ברמה הלשונית יש קשיים, וכאן אני סומכת על עבודתם של החוקרים שמחה קוגוט וישראל קנוהל.

ראשון, לשורש "ש-ר" בתנ"ך יש בדרך כלל משמעות של כח שלטוני כמו "וַיָּשַׂר אֲבִימֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל שָׁלֹשׁ שָׁנִים" בספר שופטים. וזו גם המשמעות העיקרי שלו בלשוננו, במילים נפוצים כמו "שר" ו"שררה."

שני, מבנה השם "ישראל" סותר את מדרש השם. "ישראל" בנוי באותו המשקל כמו "ישמעאל" – ישמע האל,  "יחזקאל" יחזק האל ועוד שמות רבים, משמעו הינו "ישֹר האל" דהינו "אלהים ישלוט." לכן השם "ישראל" הוא במהותו הכרזה על נאמנות לה' ותקוה למלכות שמים אי-פעם בעתיד.

ברמת הפשט, השם "ישראל" צריך להזכיר לנו כי גם אם הסולם מוצב ארצה ה' ניצב עליו ולכן סדר העדיפיות שלנו צריך להערך בהתאם.

ברמת הדרש, אפשר להבין את "ישראל" כ-"שֹרי האל" הפקידים, רמי הדרג שמבצעים את דברו.

לכתב המינוי יש סעיפים רבים. הנביא מיכה תמצת אותם לשלושה: עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ"   

עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט: לנהל את חיינו הפרטיים והציבוריים לפי כללי ההגינות והצדק שלא נותנים עדיפות לעשיר ובעל הזרוע ומחלק את המשאבים כך שהצרכים הבסיסים של כולם מסופקים.   

 אַהֲבַת חֶסֶד היא לא רק הרגשה פנימית נעימה אלא גם אהבה פעילה, גמילות חסדים המיטיבה עם הדל ומוחלש בחברה ע"י נתינת סיוע ממשי: "פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא‎ ‎בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ" ודרך נוכחות תומכת עם כל מי שנמצא במצב פגיע: החולה והנפגע, הבודד והאבל.

וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ: לאו דווקא עם שרוול ארוך וחצאית ארוכה עוד יותר אלא בלי למשוך תשומת לב לעצמנו ומעשינו כי אנחנו לא העיקר כאן או כדברי השל: "היופי הגדול ביותר צומח במרחק הרב ביותר ממרכז האגו."

מדי בוקר בברכות השחר אנחנו מברכים:

ברוך אתה ה' אלהנו מלך העולם שעשני ישראל

זו הזדמנות לשאול את עצמנו: האם אני מקיימת נאמנה את כתב המינוי לעשות משפט, לאהוב חסד ולהצניע לכת עם אלוהי?

אם כן, תגיד תודה שהיה לך את הכוחות הדרושים ותקבל על עצמך להמשיך.

ואם אתה עדיין נאבק להגשים את ה-"ישראל" שבתוכך, זה הרגע להפוך את הברכה למשימה.

יום יום יש הזדמנות נוספת.

אם לא עכשיו אימתי?